שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "כחול הוא הצבע החם ביותר": האורך לא נוגע
    שלוש שעות, שתי שחקניות יפהפיות, וסצנת סקס לסבית בת עשר דקות - "כחול הוא הצבע החם ביותר" מביא למסך תצוגה מפורטת של אנטומיה נשית, אך גם בחינה מדוקדקת של נפש הגיבורות לאורך זמן. אלא שלעיתים נראה כי זוכה פסטיבל קאן האחרון הוא יותר תרגיל במשחק מאשר יצירה מרגשת

    "כחול הוא הצבע החם ביותר" ("La Vie d'Adele Chapitres 1 et 2"), זוכה "דקל הזהב" בפסטיבל קאן האחרון, מתהדר בסצינת סקס לסבית שאורכה כעשר דקות, אולי הארוכה ביותר מסוגה בתולדות הקולנוע המסחרי. מעבר להיבט הפרובוקטיבי המובהק, סביר להניח שהסצינה הזו תפלג את קהל הצופים/צופות בה לאלה שיגנו אותה על שום מציצנותה (מבטו של במאי-גבר בשתי נשים מזדיינות), ולאלה שיצדיעו לישירותה ונועזותה.

     

    ביקורות סרטים נוספות בערוץ הקולנוע של ynet:

     

    הטריילר של "כחול הוא הצבע החם ביותר"

    הטריילר של "כחול הוא הצבע החם ביותר"

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    ז'ולי מארו, למשל, מי שכתבה את הרומן הגרפי שהסרט מבוסס עליו, פרסמה בבלוג שלה התקפה מוחצת על מה שמרצד על הבד. "תצוגה ברוטאלית", היא קראה לזה, "סקס לסבי עלק, שנהפך לפורנו". הצחוקים ששמעה במהלך ההקרנה מעידים, לטענתה, על הגיחוך שמעוררת הסצינה בקרב קהל הטרו-נורמטיבי מחד ועל היותה,

    מאידך, לא משכנעת בעבור הצופה הקווירית. העבודה על הסצינה, אגב, ארכה לא פחות מעשרה ימים, ושתי השחקניות נדרשו במהלכה לאיברי מין מלאכותיים.

     

    גם אם הסצנה אינה אלא מימושה הגס של פנטזיה הטרוסקסואלית על המסך - קשה להמעיט ממקומה של הסצנה בקולנוע העכשווי, ומהאופן שבו היא עתידה לעמוד במרכזם של שלל דיונים אקדמיים ואסתטיים. אך סרטו של הבמאי הצרפתי ממוצא תוניסאי, עבדלטיף קאשיש ("הגרגר והדג"), מציע יותר מזה, גם אם התוצאה אינה מתעלה לשיאים רגשיים.

     

    במרכז הסרט, ששמו במקור הוא "חיי אדל", תלמידת תיכון (אדל אקסרכופולוס) מהעיר ליל שנתקלת באקראי ברחוב בנערה מבוגרת ממנה בעלת שיער כחול, אמה (לאה סיידו), המושכת את תשומת לבה. השתיים נפגשות מאוחר יותר, שוב במקרה, בבר לסבי, ומכאן מתפתחת ביניהן מערכת יחסים רומנטית.

     

    מציצנות או מצוינות? "כחול הוא הצבע החם ביותר" ()
    מציצנות או מצוינות? "כחול הוא הצבע החם ביותר"

      

    הסרט, שעלילתו מחולקת לשני פרקים, עוקב אחר העליות והמורדות בקשר בין השתיים שנפרש על פני עשר שנים (מעברי הזמן אינם מסומנים). במהלכן, אדל הופכת למורה בבית ספר יסודי, ואילו אמה הופכת לציירת מבטיחה שאדל היא המוזה שלה. מה שעוד תורם למתיחות בקשר הזוגי היא העובדה, שבעוד אמה מבליטה את נטיותיה, אדל בת מעמד הפועלים מנסה להסתיר אותן מפני משפחתה (אמה מגיעה מרקע משפחתי ומעמדי מבוסס וליברלי יותר).

     

    אין הרבה עלילה במובן המקובל בסרט, שנמתח על פני שלוש שעות. ישנן בו סצינות מצוינות, ואחרות שנדמות כמו חיקוי חיוור של דינמיקה בין צעירים המוכרת מסרטיו של אריק רוהמר ("ארבע הרפתקאות של רנט ומירבל"). הצבע הכחול הוא מוטיב חזותי בולט בו - יש לו נוכחות כמעט בכל סצינה בסרט - ומשמעותו משתנה בהתאם לתמורות שמתרחשות במערכת היחסים בין השתיים.

     

    לא ממש סרט כחול. לאה סיידו ואדל אקסרכופולוס  ()
    לא ממש סרט כחול. לאה סיידו ואדל אקסרכופולוס

    הצדפות והשרימפסים שמוגשים בארוחת הערב בבית משפחתה של אמה עומדים בניגוד לספגטי בולונז, שמהווה את המנה העיקרית בארוחה מקבילה בבית משפחת אדל (שמצדה איננה אוכלת מאכלי ים). כך מסמן קאשיש את ההבדלים המנטליים והמעמדיים שבין שתי הצעירות. האחת, אמה, מזוהה עם תחכום ואלגנטיות, ואילו האחרת, אדל - עם שמרנות ופשטות (משפחתה אף צופה בטלוויזיה תוך כדי הארוחה). ההבדלים הללו יתבררו כמשמעותיים ככל שהסרט מתקדם.

     

    האסתטיקה של "כחול הוא הצבע החם ביותר" נשענת בעיקר על צילומים מקרוב של פני השחקניות - שקיבלו את הפרס הראשון בקאן יחד עם הבמאי, מתוך הכרה בתרומתן ליצירה - ואלה הופכים את הסרט למעין אפוס של רגשות. ואמנם, הסצינות ביניהן, במיטבן, מזכירות תרגילי אימפרוביזציה של שתי תלמידות מצטיינות בבית ספר יוקרתי למשחק.

     

    צילומי הקלוז-אפ כמו מבודדים את הרגש מהסביבה הפיזית, ודרך פניהן המרתקות ורבות הניואנסים של השחקניות בוחנים ומשרטטים את מורכבות האהבה והתשוקה, ואת הטרנספורמציה שעוברות הגיבורות. שיעור צרפתית בראשיתו של הסרט, שבו מנתחים התלמידים את "חיי מריאן" (הרומן הלא גמור מאת הסופר בן המאה ה-18 פייר דה מאריבו, שהוא היצירה הספרותית האהובה על אדל), מספק אקספוזיציה לעיסוקו של הסרט בייסורי הלב והאקסטזות של אישה צעירה ההולכת ומגבשת את זהותה.

     

    מרגיש כמו עשר שנים. "כחול הוא הצבע החם ביותר" ()
    מרגיש כמו עשר שנים. "כחול הוא הצבע החם ביותר"

     

    רוב הזמן זה עובד, אבל כאשר הסרט גולש לשיחות מתארכות על אקזיסטנציאליזם, המבט הגברי באמנות, ושאר עניינים שהם ברומו של עולם בעבור המיליה האינטלקטואלי המקיף את אמה - "כחול הוא הצבע" הופך טריוויאלי ודידקטי. הנוכחות בחברת אמה וסביבתה נעשית מתישה - לא בעבור אדל, אלא הצופה.

     

    זוהי עבודתו הקולנועית החמישית של קאשיש, שסרטיו הקודמים, בהם "הגרגר והדג" ו"L'esquive", עסקו במהגרים צפון אפריקאים בצרפת. אבל סרטו הנוכחי מרגש פחות מהם, בעיקר משום שיש בו משהו אנליטי ופרובוקטיבי יותר. במהלך הצפייה בו אי אפשר שלא להיזכר בקולנוע המחוספס, הנטורליסטי וחסר הסנטימנטליות של מוריס פיאלה ("לחיי אהבותינו"), שלעומתו נראה סרטו של קאשיש מעט כמו תרגיל אסתטי.

     

    יחד עם זאת, "כחול הוא הצבע" הוא יותר מאשר "הסרט עם הזיון הלסבי באמצע". זהו, בבסיסו, סרט שעניינו אנטומיה של רגשות ותשוקה, אפילו אם התוצאה, באופן פרדוקסלי, מותירה אותנו מעט אדישים.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאה סיידו ואדל אקסרכופולוס ב"כחול הוא הצבע החם ביותר"
    7 לילות
    מומלצים