החולמים
המנהיג שחלם על עולם טוב יותר, כוכב הקולנוע שחלם על עולם מהיר יותר, והילד שחלם לפגוש את נשיא ארה"ב. הטור המלא של שלמה ארצי מגליון "ידיעות אחרונות"
חלום הגן הקסום /
האם קורה לכם לפעמים שאתם חולמים וזוכרים? כי פתאום זה קרה לי.
לפתע בלילה הופיע לי בחלום גן ענקי ויפהפה מלא חיות, נשים שקטפו שם פרחים בחופשיות ועשו מהם סידורי פרחים, ומלא בני אדם לא מקולקלים עשו אהבה ללא גבול. ברקע נוגנה מוזיקת מעליות שהעניקה גם תחושת רוחניות, חוכמה ואלוהות.
ואז, לצערי, בדיוק התעוררתי בלי להבין את פשר החלום הקסום.
אז חלומות למיניהם יהיו נושא הטור, גם כי פרשות השבוע האחרונות ("מקץ", "ויִּגש", "אי־די־בי") עסקו בחלומות, וביוסף המצליח שהעלה את משפחתו העברית לארץ גושן (ארץ קטנה בפינה של מצרים).
אבל יש לי הסתייגות אחת: לחלום זה אמנם כיף, אך הנביא זכריה קבע בפסקנות, "וחלומות השווא ידבֵּרו" (פרק י', פסוק ב'), זאת אומרת, שחלומות גם משקרים.
מה עושים אחרי? /
טוב, מה עושים אחרי שחולמים? אם זה חלום רע — מנסים לשכוח; ואם זה חלום טוב — מתאכזבים, יורדים מהמיטה, דופקים קפה שחור במטבח, נשכבים על השטיח עם שני ספרים חכמים מתחת לראש, ומחכים שהשינה תחזור איכשהו בלי עזרת כדור שינה.
המדרש אומר שחלומות הלילה מראים את מה שאדם מהרהר בו ביום, כך שיש לי פה בעיה, כי לא זכרתי שהירהרתי באיזה גן קסום באותו יום, מקסימום לקחתי את הנכדה שלי מהגן שלה. אז אולי זה השפיע עליי.
נלסון החולם /
השבוע נפרדנו מנלסון מנדלה, מי שהיה החולם הגדול למען השחורים בדרום־אפריקה, אבל גם האבא הישיש של העולם. מנדלה היה האיש ששינה את ההיסטוריה כשהצליח להעיף קצת את הזיהום הנורא הקרוי אפרטהייד.
כמו ד"ר מרטין לותר קינג (שזעק "יש לי חלום" ונרצח), חלם נלסון מנדלה על עולם שוויוני יותר. וכמו שאומרים אצלנו במקורות, נחה עליו רוח הקודש, כלומר הוא זכה במנהיגות המוטלת על הבן אדם משמיים.
לקראת ההלוויה פורסם כי נתניהו החליט להשתתף באירוע ואחר כך ביטל, ובתור אחד שמהסס ועושה את זה לא פעם, הבנתי לרוחו. איך קיטר נשיא צ'כיה בכנות: "מה אני צריך את ההלוויה הזו?"
כי לבזבז כסף לציבור בלטוס שעות כדי להידחף בהלוויה עם בונו וקלינטון, לחפש על מה לדבר איתם ולהביט למוות בעיניים, זה ממש לפוצץ את חלום החיים הטובים.
אגב, חשבתי, את מי הכי כיף ללהק לסרט שיעשו על חייו של נלסון? אז או דנזל וושינגטון או מורגן פרימן, ומה שבטוח שאת המוזיקה הייתי מפקיד בידי פול סיימון ("גרייסלנד").
חלום ישן ומימייה /
הרבה שנים לפני שהפרופסורים ורשל ולויט חלמו שיקבלו פרס נובל על "קיפול חלבונים", או לפני שנוחי דנקנר חלם על אי־די־בי הגדולה שברחה לו השבוע מהידיים, הייתי נועל את עצמי בשירותים של הוריי עם רדיו טרנזיסטור ומחכה שיבואו לי חלומות קטנים נאיביים ומצחיקים.
בימים ההם התפוצץ הרדיו משיר נהדר ששר הזמר אריק לביא ונקרא "הסלע האדום".
השיר תיאר שלושה חברים שהולכים אל הסלע האדום בירדן ולא שבים ממנו, כי הלגיונרים הירדנים יורים בהם.
יום אחד השלטונות אסרו להשמיע ת'שיר ברדיו, מחשש שאכן נתפתה להליכה המסוכנת הזו, כמו שהתפתו לה כמה חבר'ה, רובם מהצנחנים (מאיר הר־ציון וכושי רימון הצליחו לחזור משם בחיים).
אבל עובדה שככל שלא השמיעו את השיר, דווקא חלמנו יותר את מה שכונה "חלום ישן ומימייה" — בשינה, בכיתה ובתנועה.
עברו שנים וכשבעקבות השלום עם ירדן הגיעה האפשרות הפשוטה להגשים את החלום בנסיעה באוטובוס תיירים ממוזג, לא נסעתי מעולם לסלע האדום. למה? אולי כי לחלום כמו נער בשירותים זה יותר כיף מלבצע את החלומות באוטובוס בבגרות.
מותו של המהיר והלא עצבני /
כשנודע לי שפול ווקר מסדרת סרטי ז'אנר המכוניות הקרויים "מהיר ועצבני" נהרג יחד עם חבר שלו בהתנגשות של המכונית המהירה שלהם בעץ, התעצבתי כי הייתה לי פינה חמה בלב לפול, שחלם על הכנעת המהירוּת (או האיטיוּת) על ידי מרוצי מכוניות.
מי מאיתנו לא עשה לפחות פעם בחיים רעש של מנוע עם הפה שלו וקרע את הכביש במהירות בלילה?
שתי שאלות ריחפו באוויר בקרב מעריציו של פול ברחבי העולם: איך קרה שאחד כמוהו, שנהג במכוניות מרוץ במיומנות כה רבה, נהרג מעץ שבא לו לא טוב באמצע הדרך; ואם סדרת הסרטים תיראה בלעדיו, נניח, כמו "סיינפלד" בלי סיינפלד.
מה שכן, בהזדמנות הראשונה אני עולה ללוס־אנג'לס להשתטח על קברו של הצדיק החולם המהיר מהוליווד.
אפשרות לחולם רציני /
אנשים ללא חלומות מתים לאט־לאט, ותקשורת שמנסחת חלומות מזויפים, ומכניסה לצעירים ומבוגרים לראש שהכי חלום בחיים זה להתפרסם, היא תקשורת עוינת חלומות.
החלום הקטן של השכנה שלי הוא שאזיז את הרכב טיפה אחורה כדי שתוכל להחנות, אז אני מזיז כל יום קצת.
ואם מדברים על תזוזה קצתית, אז זה בדיוק מה שעשה בוז'י הרצוג במפלגת העבודה. הוא הזיז את עצמו כל יום קצת למעלה, עד שנבחר ליושב הראש שלה.
אם בוז'י היה זמר, הייתי מציע לו להוריד את קולו בטון או שניים, בשביל הפאסון והשכנוע. אבל נדמה לי שבסך הכל מדובר בחולם רציני, שיכול לעשות הרבה דברים יותר טוב מכל הז'לובטים שמסתובבים פה, עושים רוח והורסים לנו בגסות את החלומות על ארץ טובה יותר.
חלומות שלא מתגשמים /
לפני כ־50 שנה, כשהייתי ילד, חלמתי חלום מוזר לפגוש את ג'ון קנדי, נשיא ארצות־הברית, ושלחתי לו מכתב באנגלית רצוצה עם בקשה לפגישה:
נשיא ארצות־הברית היקר,
אני ילד מישראל, שמאוד התרשם מכל מה שעשית עד עכשיו בעולם (האמת שהוא לא הספיק אז לעשות כלום, כי הוא רק נבחר), ורוצה לפגוש אותך ולספר לך על ישראל שלי.
בתודה, ש' מתל־אביב
כעבור חודשיים מורטי עצבים קיבלתי מכתב בנוסח הזה:
דיר S,
הנשיא קרא את מכתבך, אבל לצערו לא יוכל להיענות לבקשתך.
סינסירלי יורס (שלך בברכה), מתאם הפגישות של לשכת הנשיא
שנה אחר כך נרצח קנדי, והלכו החלומות אצל חצי העולם.
עוד שתי שאלות /
נדמה לי שהפתרון של החלום על הגן הקסום מהתחלת הטור הוא שמדובר בחלום של געגוע נצחי לחזור איכשהו לגן העדן.
רק מה? אני זוכר שכשהתעוררתי ממנו למציאות הסוערת סביבנו, גיליתי שחלקים לא מעטים בחיינו עדיין פארש (אפילו במשקה בטעם תפוחים אין בכלל תפוחים) והבנתי את הבלופים שתוקעים לנו כאן.
אחר כך יצאתי לגינת העדן הקטנה הקרויה "החצר סביב ביתי", וכשהבטתי לשמיים, איפה שטמונים רוב החלומות, החל לטפטף גשם.
בראשי ניקרו שתי שאלות אחרונות, שאנשים כמונו שואלים לפעמים כשהם מתעוררים למציאות: על מה אחלום מחר? וכלום אדם באמת אחראי לחלומותיו?
עוד מגליון סוף השבוע של "ידיעות אחרונות":
סערת רגשות / הטור של דנה ספקטור
מותו של אייפון / הטור של רענן שקד
בולט בחסרונו / הטור של סימה קדמון
חדשות מהגינה / הטור של מאיר שלו
לא על הנושים לבדם / הטור של סבר פלוצקר
המספריים של אדוארדו / מי אתה, אלשטיין?
בהמשך יפורסמו כתבות נוספות
לפנייה לכתב/ת 
