שתף קטע נבחר

אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    חדשות מהגינה
    הטור של מאיר שלו מגליון השבת של "ידיעות אחרונות"
    זמן רב לא פרסמתי כאן חדשות מהגינה שלי, והאמת היא שבימים אלה קורים בה דברים רבים ומרעישים. אמנם, לא משהו ברמה של הנרות הריחניים של נתניהו או של ההתנהלות הלא תיאמן שלו סביב הטיסה לדרום־אפריקה. גם לא בסדר הגודל של ההוריקן והטורנדו שארגנה כאן התקשורת שלנו – ובכל זאת חדשות של ממש.

     

    הרקפות שלי, למשל, הקדימו לפרוח השנה, וכמה מהן פרחו כבר באמצע נובמבר! בימים כתיקונם, אם רוצה אדם לראות פריחת רקפות כה מוקדמת, עליו להטריח את עצמו למקום סודי בכרמל, שם צומחות רקפות שזה מנהגן. אבל השנה בלבלו חמסיני החורף את הרקפות הרגילות, ואלה הזדרזו כל כך לפרוח עד שכמה מהן אף הנצו פרחים לפני שהוציאו עלים, כי חששו שבגלל הבצורת לא יספיקו לפרות ולרבות. ולפני חודש, אגב, קיבלתי צילום מחברה חובבת טבע מקיבוץ דן – כלניות פורחות בגליל, גם הן כה מוקדם.

     

    ידוע לי שקוראים רבים לא מתרגשים מהתופעות האלה, אך בעיניי הן ראויות לפרסום בעמוד הראשון ובראש המהדורה. הדבר מוכיח, למשל, שגם לצמחים יש רגשות ותחושות, וגם אם זעקתם לא נשמעת, הם יודעים דאגה ומצוקה, חרדה וכאב. את זאת אני אומר גם לכל הטבעונים הישנים והחדשים, הטובים והרעים, התמימים והמניפולטיביים, שנזכרים באחרונה בחדשות – יש צדק מסוים בדבריכם, אבל חשבו גם על הצמחים שאתם מתאכזרים אליהם, מבתרים עגבניות לסלט או דנים בצלים חיים למוות נורא בתנור.

     (איור: ירמי פינקוס) (איור: ירמי פינקוס)
    (איור: ירמי פינקוס)

    אשוב לגינה. לפני כמה שנים, כשחשבונות המים של אזרחי ישראל תפחו ונעשו לא נסבלים, ואחרי שהבנתי שבניגוד לראש הממשלה, משלם המסים לא ישלם את החשבון שלי – החלטתי להגדיל את נוכחות צמחי הבר בגינתי. חוץ מהחיבה שאני רוחש להם והיופי שהם מעניקים לי, הם כמעט לא זקוקים להשקיה וקושרים את המגדל למחזור הטבע ולחילופי העונות, שהוא עניין מאוד חינוכי ונעים. בעלי הפקעות והבצלים - כלניות, רקפות, חצבים, סייפנים, שושן צחור, נוריות – שבים ופורחים מחדש שנה אחרי שנה בסדר כמעט קבוע. ואילו את החד־שנתיים – כמו פרגים, דרדר כחול, תורמוסים, חרציות – צריך לזרוע כדי לקבל עוד ועוד פריחה ולאסוף זרעים בסוף העונה. ויש גם שיחים נותני ריח: אחירותם וקידה שעירה, ולאלה הגדולה שנמצאת אצלי מקדמת דנא נוספו כליל החורש וקטלב וער אציל, הוא החבר שעליו נקראים "עלי דפנה".

     

    פריחת הזלזלת

    לפני שנים רבות היה בירושלים מורה למדעי הטבע ושמו יהושע אביזוהר. הוא לימד בבית המדרש למורים בבית־הכרם, ונודע בהתלהבותו,

    בידענותו ובפיזור הדעת שלו. אבא שלי היה תלמידו וסיפר לי עליו סיפור, שהיה הולך ברחוב, רגלו האחת על המדרכה והשנייה על הכביש, ומתפלא על כך שהוא צולע. הסיפור הזה ועוד שתי אנקדוטות דומות כתובים גם בסיפור שכתב עליו ס. יזהר, שגם הוא למד אצלו. יזהר סיפר שם איך נתקל פעם אביזוהר בבנו ושאל אותו: "סליחה, מנין אני מכיר אותך?" וגם שפנה פעם לעובר אורח ושאלו:

    "סליחה, ראית מנין באתי? מכאן או מכאן?"

    "מכאן", אמר לו האיש.

    "אהה", אמר אביזוהר, "אם כך, כבר אכלתי צהריים".

     

    הגיבור השני של אותו סיפור הוא הזלזלת, צמח בר מטפס שגם נתן לסיפור את שמו הנחמד – "הו הו הזלזלת". מתואר בו טיול בו הראה אביזוהר לתלמידיו זלזלת בשיא פריחתה. יש שני מיני זלזלת, זלזלת הקנוקנות וזלזלת מנוצה, ומן התיאור שתיאר יזהר, של פרחיה הצהבהבים הנוטים מטה כדי להתגונן מהגשם, ברור שבזלזלת הקנוקנות עסקינן, כי הזלזלת המנוצה פרחיה לבנבנים ואינם נוטים מטה מפני הגשם כי היא פורחת בקיץ.

     

    אם כך ואם כך, יזהר הפליא לתאר את התלהבותו של המורה למראה הזלזלת הפורחת: "מורנו אביזוהר עצר, ופרש ידיו כאליהו הנביא, וכזוהר הרקיע היו עיניו הכחולות כשצעק ישר מלבו, הו הו, וכולנו עצרנו, והוא הוסיף וקרא מעל ההר הו הו הזלזלת, ואנחנו עצרנו נשימה. הו הו הזלזלת, קרא מורנו אביזוהר וידיו פרושות מאופק אל אופק ופניו אל בית המקדש בירושלים, הו הו הזלזלת".

     

    גם אני שמח בכל פעם שאני רואה זלזלת פורחת, אם כי אני מעדיף את הזלזלת המנוצה בגלל ריחה הנפלא. תמיד רציתי אותה אצלי בגינה אבל לא ידעתי איך להשיגה. יום אחד, בטיול ליד חורפיש, ראיתי איכר מקלטר את כרם הזיתים שלו. להבי המקלטרת תלשו זלזלת קטנה שצמחה בשולי כרמו, ואני שאלתי אם אוכל לקחתה. האיכר אמר: תיקח, אבל היא תמות. והראה לי שהשורש נחתך עוד לפני שהתפצל ליונקות. עטפתי את השורש הקרוע בסמרטוט, הרטבתי במים ונסעתי הביתה. שתלתי את הזלזלת בעציץ גדול והשקיתי אותה לרוויה. אחרי כמה ימים נבלו כל הענפים והתייבשו, אך אני לא נואשתי. גזמתי אותם והמשכתי להשקות.

     

    במשך שלושה חודשים השקיתי את הצמח היבש שלוש פעמים בשבוע, עד שיום אחד הגיח ניצן אחד ירוק, ואחריו זמורות ועלים, והזלזלת, כמו מקלו של אהרון הכהן, שבה לתחייה. אני מקווה שבאחד הקיצים הקרובים אף אזכה להריח את פריחתה, כי למה להריח נרות, אדוני ראש הממשלה? גדל פרחי בר במרפסת או בגינה.

     

    ולסיום

    ולסיום, הנה המילים שחותמות את הסיפור שכתב יזהר לקוראיו על המורה אביזוהר ועל הזלזלת שמצא: "נסו נא רגע גם אתם ותיווכחו. קומו, עימדו במקום שאתם שם, קומו עימדו ופירשו ידיים לצדדים, ונסו וקיראו בקול רם ובכל לב ככה: הו הו הזלזלת - ותראו מה יקרה".

     

    כשקראתי זאת בראשונה, גיחכתי. אבל כמה ימים אחר כך, כשאיש לא ראה, בדקתי, וראה זה פלא, זה קרה. ומאז, כל אימת שיש בכך צורך, כשהנפש עולה על גדותיה או להפך, מתכווצת ומתקשה – אני קם ועומד ופורש את ידיי לצדדים וקורא בקול רם ובכל לב "הו הו הזלזלת" - וזה קורה. עובדה.

     

    עוד מגליון סוף השבוע של "ידיעות אחרונות":

    איילת קרבית / ראיון עם איילת שקד

    בולט בחסרונו / הטור של סימה קדמון

    החולמים / הטור של שלמה ארצי

    מותו של אייפון / הטור של רענן שקד

    סערת רגשות / הטור של דנה ספקטור

    לא על הנושים לבדם / הטור של סבר פלוצקר

    המספריים של אדוארדו  / מי אתה, אלשטיין?

    בוטוקס בגיל 20

    המלחמה הכי קשה של אסף חפץ

    מר עולם / ראיון עם אסף אבידן

    אהרוני פותח שולחן עם עוגת שמרים

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים