שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    שמחת בית השואבה: גיל חובב מבשל על אסדה

    איך זה לשהות על אי בודד שכולו אנרגיה גולמית וגברים עמלים, שמוקף בדגי טונה אימתניים ששוחים מסביב? גיל חובב הגשים חלום והוטס (במסוק!) לאסדת הקידוח תמר כדי לבשל את ארוחת הסילבסטר לעובדים

     
    בואו נתחיל ממש מהסוף: ובכן, אני מבטיח לכם שבסוף אני אשיב על השאלה השנונה-למחצה שכל מי שסיפרתי לו שבישלתי ארוחה חגיגית על אסדת הגז 'תמר' שאל. אבל זה יהיה בסוף.
     
    עוד מתכונים בערוץ האוכל:
     
     עכשיו בואו נעבור לפרה-התחלה: זה שנים רבות, ליתר דיוק מאז התגליות המשמחות במים הכלכליים של ישראל, אלה שהפכו אותנו לנסיכות גז, אני מטפח בלבי המטופש חלום אחד: להיות על אסדת גז. איכשהו, הרעיון של קופסת מתכת העומדת על מגדל גפרורים בלב ים ויכולה לסופה ולסער מרתק אותי. אבל איך מגיעים לשם?
     

    מה לא ניסיתי? למשוך בחוטים, להתחנף, להמציא סדרות טלוויזיה שיהיה בהן פרק העוסק באסדות גז, לעקוף את האסדות הישראליות ולהפתיע בביקור באסדת נפט בים הצפוני, להפעיל קשרים בחיל הים ואפילו לכרות ברית עם שכן שלי, שמינכ"ל חברת חיפושי נפט לפני כשנתיים ושנשבע לי "חובב, ברגע שיש לנו גז, אתה על האסדה". דא עקא, התברר שהאסדה שלהם נבנתה מעל באר חרבה. באסה.

     

    והנה, לאחרונה, בדרך לא דרך, הצלחתי ליצור קשר עם אנשי חברת 'נובל אנרג'י' המפעילים (בין היתר) את אסדת הגז 'תמר' – מפלצת פלדה והיי-טק כמה עשרות קילומטרים מחוף אשדוד. "אני מוכן לעשות הכל כדי להגיע לאסדה שלכם", הפלאתי במשא-ומתן, ואף הוספתי בציטוט ישיר מאלתרמן "אם צריך – אקרצף רצפות ואהיה בעיני כמלכה". לזכותם ייאמר שהם לא היו חזירים – את קרצוף הרצפות הם השאירו למקצועיים ממני. מה שהם ביקשו, בתמורה לביקור בן 24 שעות באסדה (כולל לינה!) הוא ארוחת חג אחת. קטן עלי.

     

    ובכן, להלן יומן מסע מקוצר של ביקורי באסדת הגז תמר לצורך בישול ארוחת חג לעובדיה, יחד עם צלם, מקליט וגם עם פבל קפלן, השף החביב עלי בתל אביב (כי מישהו הרי צריך לבשל, בסופו של דבר). אני מבטיח לספר הכל וכזכור, בסוף אשיב לשאלה המתבקשת, שכולם חושבים שהיא נורא מקורית ושנונה.

     

     (צילום: גיל חובב)
    (צילום: גיל חובב)

     

    1. נובמבר 2013 - התפריט וכמה הרהורים

    הידעת? אין על האסדה אפילו טיפת אלכוהול אחת. "וגם בתפריט החג שלך", ביקשוני אנשי נובל אנרג'י, "אל תכלול יין. אלה החוקים. אין אלכוהול". נכלם, הורדתי מרשימת הקניות את כל בקבוקי היין האדום והלבן (והשמפניה) המתבקשים בארוחה לכבוד השנה החדשה, אבל על הוויסקי לא התפשרתי: "זה לא לשתייה, זה לאפייה!", הסברתי, ועשיתי תנועות מפחידות עם השיער (כבר אין לי שיער, אבל האינסטינקט נשאר, והאמת – כשאתה קירח התנועות האלה הרבה יותר מפחידות ויעילות). "אני דורש!".

     

    במפתיע, הם התפשרו אתי. במפתיע, כי האסדה מנוהלת ביד ברזל על ידי חברה אמריקאית בינלאומית שמקפידה על נהלים, בטיחות ותקינה מעל לכל. האמת – זה נורא מרשים. כי כשחושבים על זה – קחו קופסת מתכת, שימו בה כמה עשרות גברים ומקמו את הקופסה בלב ים. אתם בטוחים שזה טוב לתת להם אלכוהול? אז אין, וזה שהרשו לי לשפוך שני בקבוקי ג'ק דניאלס על העוגות (ל-80 סועדים), זה קודם כל מה שנקרא ברפואה 'מינון הומיאופתי', ושנית, מראה שמי שמנהל את העסק גם חושב: יש חוקים, הם נוקשים, שומרים עליהם מכל משמר, אבל אם צריך לחרוג מהם ויש סיבה טובה – תפדל.

     

    ובכן, התפריט:


    מנה ראשונה:

    סביצ'ה מוסר ים

    גואקמולי

    מטבוחה

    לחמניות שומשום

     

    מנה עיקרית:

    ביף וולינגטון

    ביזליה (אפונה עם בצל מטוגן)

    עגבנייה ממולאה באורז מתובל

     

    קינוח:

    עוגת דנדי (עוגה סקוטית עם וויסקי)

    קרם גבינה עם שברי עוגיות ותותים

     

    ולא לשכוח:

    אין יין

     

     (צילום: גיל חובב)
     (צילום: גיל חובב)
    (צילום: גיל חובב)

     

    2. 24 בדצמבר, אחה"צ - הימה!

    הבה נודה בעובדות: אחת הסיבות המרכזיות לחלומי להגיע לאסדה אינה קשורה כלל וכלל בחיפושי גז ובעובדה ש-40% מתצרוכת האנרגיה של ישראל מסופקים על ידי 'תמר', אלא בכך שכדי להגיע לאסדה יש לטוס במסוק. אפשר כמובן להפליג גם בסירה מאשדוד, אלא שמעמדי כננו-סלבריטי סיפק לי ולצוות כרטיס לטיסה במסוק בל 412, מעין מיניבוס קו 4 מעופף. היה מקסים בטירוף, גם אם רועש משהו.

     

     (צילום: גיל חובב)
    (צילום: גיל חובב)

     

    3. רגע לפני ההמראה - שיחת טלפון מתסכלת

    כל החוכמה בחיים היא להיות צנוע. לשוויצרים לא תהיה תקומה. זה ידוע. אשר על כן אנחנו מעכבים את המראת המסוק בעשר דקות תמימות כדי להצטלם ולהצטלם ועוד פעם להצטלם בפוזות שונות עם כלי הרכב הצהוב והמוזר, שיהיה מה להעלות לפייס ושיהיה עם מה לאכול את הלב לחברים שמתכלבים בטיסות במחלקת איכרים לאנטליה.

     

    אני אף מגדיל עשות ומתקשר לחברה בתל אביב, כדי להודיע לה על שדרוג מעמדי: "בעוד שתי דקות אני טס לאסדה", אני מודיע לה ואז מפטיר באדישות מופקת היטב: "במסוק".

    "אז זהו", היא שואלת, "עכשיו היחסים שלנו התדרדרו לזה שאתה מתקשר אלי כל פעם שאתה הולך לשירותים?".

    "?".

    "מה מעניין אותי שאתה טס לאסלה?".

    "לאסדה", אני אומר, "לאסדה!".

    "ולמה אתה שוב בשדה דב? עוד פעם אתה טס לאילת?! עוד לא הפנמת שזאת עיר דוחה?".

    "עיר מקסימה ואני בדרך לאסדה. אסדה!".

    "גילי", היא חותמת, "בעיות העיכול שלך לא מעניינות אף אחד. תפסיק להטריד אותי ותתחיל להבין שהצפון יותר מוצלח מהדרום. ככה כולם חושבים". ואז היא מנתקת לי בפרצוף.

     

    4. אחר צהריים של השתאות – סיור באסדה

    טוב אתם לא מאמינים. אסדת הגז תמר היא פלא טכנולוגי שגורם גם לרבועות בלסתות להישמט בהשתאות. קודם כל, זה מגדל שאם נמדוד את גובהו מיסודות הפלדה שלו, המקובעים לקרקעית הים התיכון, ועד למנחת המסוקים שנמצא על גגו, הוא גבוה ממגדל 'משה אביב' בכמה עשרות מטרים. שנית, יסודות הפלדה מתחילים להחליד (שום דבר מסוכן, הרגיעוני, זה מקובל), מה שמושך אליהם להקות דגי טונה אימתניים. מתברר שטונות אוהבות חלודה. מוזר. אני מבקש לשנות את התפריט חיש קל ולכלול בו סשימי טונה, אבל מתברר שהדיג בסביבת האסדה אסור בתכלית.

     

    סדנת בטיחות קצרה אך מפורטת, התלבשות בבגדי בטיחות חסיני-אש כולל משקפי מגן מצודדים וקסדות קלימרו ואנחנו יוצאים לסיור באסדה, מונחים בין קומותיה על ידי מהנדס מאיר פנים ודובר אנגלית רהוטה (בהמשך יתברר שהוא הולנדי במקור, נשוי לישראלית וגר בהרצליה). 'תמר', כך מתברר, אינה אסדת קידוח כי אם סדנת הפקת גז. הגז מחמש הבארות שממערב לחיפה מוזרם לכאן בצינורות המקובעים לקרקעית הים, וכאן, במפלצת הפלדה שבה אנו נמצאים, הוא מסונן, מזוקק, מיובש (כן, מיובש. אין לי מושג מה זה אומר אבל תודו שזה מרשים) ומוזרם ארצה, או שמוזרק בחזרה לאדמה, לאחסנה בבאר גז סמוכה שחרבה ושמעליה ניצבת האסדה-אחות 'מארי בי'.

     

    כל הסיור רצוף בגנרטורים, ברזי ענק, מיסבים, צינורות והמון-המון מסכי מחשב. המסר העולה מהסיור הזה ברור: חשבתם שתגיעו למפעל פלדה מיוזע, אסדת קידוח מטרטרת, באר גז אקסטרים? תשכחו מזה. אנחנו היי-טק. וזה נכון, אבל בכל זאת אני חייב לשאול את המהנדס: "אז אם הכל כל כך ממוחשב ורובוטי ומהונדס ונשלט מרחוק, למה אתה מסתובב עם כפפות עבודה ופלאייר בכיס?".

     

    הוא מחייך ומשיב בלי למצמץ: "למה? כי תחשוב על זה: מה אני כבר עושה? כולה אני אינסטלטור. בסופו של דבר, אם יש נזילה היא לא מהמחשב. היא מצינור. אז פלאייר זה כלי עבודה מצוין".

     

    5. אוכל!

    כאמור, כמה עשרות גברים מן העולם כולו (בעיקר אמריקנים וישראלים, אבל יש גם הודים, פיליפינים, ניו זילנדים, אוקראינים ומה לא) מאיישים את האסדה. הזרים עובדים ברצפים של 28 יום פה ו-28 יום בבית. הישראלים 14-14. משמרת אורכת 12 שעות ובאגף חדרי השינה שוררים שקט וניקיון מופתיים. ישנים ארבעה בחדר (שתי מיטות קומתיים + שירותים ומקלחת). לכל מיטה יש וילון ומסך טלוויזיה פרטי. אין חלון.

     

    בחדר האוכל, לעומת זאת, השמחה רבה. קודם כל הוא נפתח למרפסת חיצונית המשקיפה אל נוף נפלא (כשמביטים בה מרחוק, עזה די מצודדת). במרפסת מותר לעשן אבל עיקר האקשן הוא בפנים: יש מכונת גלידה, שפע פיצות, מקרר ארטיקים מרהיב, בופה עמוס לעייפה באינספור פינוקים (החל בפנקייקים בבוקר, עבור בנקניקים, גבינות ובוריטוס בין לבין וכלה בגאמבו שרימפס בנוסח לואיזיאנה בלילה). מדפי ארון הרטבים שבחדר האוכל כורעים תחת העומס. מקרר המשקאות הקלים עמוס לעייפה. כזכור, אין אלכוהול ובאופן מוזר אין גם אספרסו. אבל מה שיש (ויש המון) – בחינם.

     

    ב-18:30 אנחנו כבר בארוחת ערב. מחר נבשל ארוחת חג אבל בינתיים – ארוחת ערב פרי עמלים של אלכס ויבגני השפים. לפני שאוכלים יש ברכת המזון בעברית, לישראלים, וברכה באנגלית לאמריקנים ולשאר. ואיך האוכל? חלום! מתברר שהדבר הענק שניצב בחוץ ושאני, בטמטומי, הנחתי שהוא סירת הצלה, הוא מנגל ומעשנה. מגיעים ממנו סוגי צלי שגורמים לך לרצות לבכות (או לחילופין לרצות להתחתן עם אלכס ו/או יבגני). יש אלף תוספות וסלטים וקינוחים שהיו גורמים לכל בר-מיצוה להתבייש. "אנשים עובדים כאן קשה", מסבירים לי מצוות נובל אנרג'י, "ובמשמרות ארוכות ומפרכות. מגיע להם לאכול טוב ולישון טוב".

     

    6. א-פרופו לישון טוב (או: הרהורים על גורלה של תרנגולת)

    החדר שקיבלנו הוא חדר 200. הוא שייך לארבעה אנשי צוות שנמצאים כרגע במשמרת. חיש קל מחליפים לנו את הסדינים והמגבות ואנחנו מקבלים את החדר שלהם לשנת לילה. נעמי שמר התפעמה וכתבה "בהיאחזות הנחל בסיני/ אני ממש שפשפתי את עיני/ כשראיתי – מעשה כשפים/ ספרי שירה קטנים על מדפים". ואילו אני מצאתי, מונח ליד המיטה שקיבלתי, את 'סידהרתא' של הרמן הסה. מרשים.

     

    דא עקא, אנחנו לא מצליחים לכבות את המזגן. וגם את האור. המזגן עובד בפול-קצב ובהתחשב בכך שבחדר אין חלון, הוא אספקת החמצן שלנו. אנחנו מחליטים שעדיף לקפוא מאשר להיחנק. אבל מה עם האור? החדר שטוף באור-יקרות של ניאונים רבי עוצמה שאיש מארבעתנו אינו מצליח לכבותם. ביאושנו, אנחנו לוחצים על כל כפתור שאנחנו מוצאים ואף שולפים נתיכים מקופסאות חשמל. כלום. אור יום. בסופו של דבר אנחנו מבינים שמטעמי בטיחות האסדה מוארת רצוף. משמרות באות, משמרות הולכות, עשרות גברים מנהלים ביעילות וסדר מופתיים את אספקת האנרגיה של חצי מדינה – זה לא משהו שאתה יכול לעשות בחושך.

     

    אנחנו הולכים לישון באור, כמו ארבע תרנגולות בסוללה. בבוקר, כפסע היה ביני ובין הטלת ביצה.

     

    7. הווי ובידור

    השמועה פושטת באסדה כדליקה בשדה גז: הישראלים הדבילים ישנו באור. "לא ראיתם את המתג?", הם שואלים אותנו בהשתאות. "איפה יש מתג?! אנחנו מתקוממים, כל הלילה חיפשנו!". "איך שנכנסים, מימין לדלת", משיב האחראי על הבטיחות. "חשבתי שזו קונבנציה בינלאומית".

     

    "אני חשבתי שישנים באור מטעמי בטיחות ויעילות", אני משיב לו והוא לא עונה. הוא אמריקאי מנומס. רק העיניים שלו אומרות "דביל".

     

    8. משבר האבוקדו הגדול

    פבל קפלן, אחד השפים האהובים עלי בתבל, מבשל מדי יום במסעדת 'פיצרון' בתל אביב. כשהוא נכנס למטבח של האסדה, עיניו דומעות. "אם רק היה לי מטבח כזה...", הוא אומר ואני משלים עבורו "הייתי כובש את העולם".

    "העולם אני לא יודע", הוא משיב, "אבל מלפפונים בטח".

     

    טוב, אין לנו זמן לכבוש מלפפונים. יש לנו להאכיל 60 אנשי צוות + 30 אורחים שיגיעו מ'מארי בי', האסדה-קקמייקה הסמוכה (ולא שהיא באמת קקמייקה, חלילה, אבל תנו לי להתנשא. אני בחור שטס במסוק!). פבל צורב על הפלנצ'ה פילטים שלמים של בקר. אנחנו מתפנים לקיצוץ בצלצלי שאלוט ויער של פטריות שמפיניון להכנת הדוקסל שיחצוץ בין הפילטים הצרובים לתכריך בצק העלים שלהם, אלא שמקץ חמש דקות קיצוץ ניגש אלינו יבגני, השף המקומי, ושואל בנימוס אם מותר לו לעזור.

     

    תוך דקה הוא מפרק את הפטריות למולקולות. עוד שתי דקות והשאלוט מפורקים לאטומים. בחיים שלי, בחיים שלי כולל כל הסדרות שצילמתי במסעדות מכוכבות מישלן, לא ראיתי קוביות ירק זעירות ומדויקות כאלה.

     

    ואז מתברר שהאבוקדו שסופק לנו קשה ברובו. זו תמיד הצרה עם אבוקדו: יש לו לו"ז משלו. לך תסמוך עליו (או על הספק). במועצת קרב אנחנו מחליטים שמה שבשל ילך לסביצ'ה, ושהגואקמולי יוחלף במשהו אחר. אבל במה?

     

    למרבה המזל, יצר הכיבוש של פבל טרם פג: "ראיתי שיש להם זוקיני", הוא אומר, ומקץ שעה הוא עומד לצד הר של פרוסות זוקיני כבושות התחמיץ עשבי תיבול. כל מה שנשאר לי לעשות הוא להשתאות. להיות מפורסם, מתברר, זה עסק הרבה יותר קל והרבה פחות מאתגר מלהיות שף.

     

     (צילום: גיל חובב)
    (צילום: גיל חובב)

     

    9. אז איך היה?

    האמת? עשר. הצליח לנו, ואני מאשים את עצמי בפרומיל בודד של ההצלחה הזאת. את עיקר העבודה עשה פבל, שמשל בנו ביד חזקה וזרוע נטויה (וכישרון ונועם הליכות). אלכס ויבגני ושאר הצוות סיפקו תמיכה שרירית ויעילה וכך, החל מ-11:00 בבוקר ובשלושה סבבים בני שעה, הוגשה באסדת הגז 'תמר' ארוחת חג בת תשע מנות לכתשעים אנשים צוות ואפילו זכתה לתשואות.

     

    הסביצ'ה הייתה רעננה וחריפה כדבעי, הקישואים התגלו כשוס, המטבוחה תמיד נותנת תחושה של בית, הוולינגטון עשה אווירה של חג ונתחי הבשר שבו נשארו ורודים ועסיסיים, עוגת הדנדי נחטפה חיש קל (אני מניח שבעיקר בזכות הוויסקי) וקרם הגבינה של פבל, עם שברי העוגיות שהוא אפה במיוחד היה הכתר שעל ראש שמחתנו. מה אתם יודעים – יש לי הזמנה עומדת לארוחת חג בשנה הבאה.

     

    10. ובתשובה לשאלתכם

    באסדת הגז 'תמר' מבשלים על חשמל.

     

     (צילום: גיל חובב)
    (צילום: גיל חובב)

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    בילי פרנקל
    קודחים במרץ. אסדת קידוח
    בילי פרנקל
    מומלצים