שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    השואה והעבדות: הסבל של מי גדול יותר?

    הציבור האפרו-אמריקני מביט בקנאה בעיסוק האובססיבי של הוליווד בשואת העם היהודי - בעוד שעבדות השחורים, פרק אפל כל כך בהיסטוריה האמריקנית, זוכה להתייחסויות בודדות ו"לבנות" מדי. האם "ג'אנגו ללא מעצורים" ו"12 שנים של עבדות" יצליחו לחולל מהפכה?

    "אנשים משום מה לא רוצים להסתכל על תקופת העבדות בהיסטוריה שלנו", אמר באחרונה הבמאי הבריטי סטיב מקווין. "מלחמת העולם השנייה נמשכה שש שנים והיו מאות סרטים על המלחמה והשואה. העבדות לעומת זאת נמשכה 400 שנה, ויש פחות מעשרים סרטים שעוסקים בה. עלינו לפצות על המאזן הזה ולהתבונן על הזמנים האלו".

     

    סטיב מקווין וגלובוס הזהב. רוצה להיות סטיבן שפילברג (צילום: רויטרס) (צילום: רויטרס)
    סטיב מקווין וגלובוס הזהב. רוצה להיות סטיבן שפילברג(צילום: רויטרס)
     

    מקווין אמר את הדברים לרשת סקיי הבריטית בשבוע שעבר, לקראת טקס גלובוס הזהב, שם זכה סרטו החדש "12 שנים של עבדות" בפרס לדרמה הטובה ביותר (הישג ראוי אך מאכזב, בהתחשב בכך שזהו הפרס היחיד בו זכה הסרט מתוך שבע מועמדויותיו. בינתיים הוא מועמד לתשעה פרסי אוסקר). באמצעות השחקנים צ'ואיטל אג'יופור, מייקל פאסבנדר, בנדיקט קאמברבאץ', בראד פיט, לופיטה נגיונו ושרה פולסון, עיבד הבמאי המוערך את ספרו של סולומון נורת'אפ - אזרח שחור וחופשי שנחטף דרומה כדי להיות עבד ברשות בעלי מטעים אכזריים.

     

    "אנחנו צריכים להכיר בעבר שלנו באותה דרך בה עושות זאת קבוצות אתניות אחרות, כמו הקהילה היהודית", אמר מקווין בראיון אחר, ל-Voice הלונדוני. "הם מאמינים באימרה 'לא נשכח' כשזה נוגע לשואה ואני חושב שעלינו לפעול באותו אופן כשמדובר בעבדות. זה חשוב". כך מנסה הבמאי המוערך ללכת בין הטיפות - מצד אחד לקחת דוגמה מהיהודים ושימור זיכרון השואה, ומנגד לנגח את הוליווד על התגייסותה לטובת מטרה זו, תוך הזנחת זיכרון האסון של העבדים השחורים.

     

    הטריילר של "12 שנים של עבדות"

    הטריילר של "12 שנים של עבדות"

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    אפשר להניח כי מקווין התאכזב לגלות שקהל היעד הטבעי שלו לא נהר בהמוניו לבתי הקולנוע. מאז יציאתו להפצה מסחרית בנובמבר האחרון, הניב "12 שנים של עבדות" כ-38.9 מיליון דולר בלבד. לשם השוואה, הקומדיה "The Best Man Holiday" של מלקולם די. לי, העוסקת בהווי המשפחה האפרו-אמריקנית, גרף כ-71.6 מיליון דולר באותה התקופה. כסף בצד, הדרמה התקופתית שלו מכוונת לאוסקר. יותר מכך, היא מבקשת להיות "רשימת שינדלר" של השחורים.

       

    בן קינגסלי ב"רשימת שינדלר" וצ'ואיטל אג'יופור ב"12 שנים של עבדות". קורבנות ()
    בן קינגסלי ב"רשימת שינדלר" וצ'ואיטל אג'יופור ב"12 שנים של עבדות". קורבנות

    רייף פיינס ב"רשימת שינדלר" ומייקל פאסבנדר ב"12 שנים של עבדות". נבלים ()
    רייף פיינס ב"רשימת שינדלר" ומייקל פאסבנדר ב"12 שנים של עבדות". נבלים
     

    "הוליווד שקועה במלחמת העולם השנייה והשואה כי היא מחבבת נושאים שכבר מוכרים לקהל הצופים הרחב", אומר ל-ynet קלייד טיילור, פרופסור באוניברסיטת ניו יורק (מחבר הספר "The Mask of Art"). "ארבעה סרטים הקשורים לגיבורים שחורים עוררו תשומת לב רבה השנה - '12 שנים של עבדות', '42' (על דמותו של שחקן הבייסבול ג'קי רובינסון האגדי, שניפץ את חומות הגזענות במגרש), 'מנדלה: הדרך הארוכה אל החופש' ו'המשרת' - כולם עוסקים בדמויות מפורסמות או תופעות ידועות, או באתרים מוכרים. בכך הם מסייעים לשפר דמות האומה בעיני עצמה ובתוך האיזור הבטוח שלה".

     

    "רשימת שינדלר" - זוכה שבעת האוסקרים מ-1993 - קיבע את מעמדו בתודעתנו כאחד הסרטים הטובים והמרגשים בתולדות הקולנוע האמריקני, אולי היצירה הקלאסית האחרונה של הוליווד, ובוודאי הסרט המדובר והמצליח ביותר שעסק בשואת יהודי אירופה. הבמאי סטיבן שפילברג תרם תרומה עצומה להצפה מחודשת של אסונם של יהודי אירופה אל התרבות הפופולרית - ממש כפי שמקווין מנסה לעשות עתה. יש שיטענו כי שפילברג עצמו ניסה לעשות זאת במקומו לפני שנים.

     

    מצאו את ההבדלים: הוצאות להורג

    רייף פיינס מכוון לראש של עזרא דגן ב"רשימת שינדלר" ()
    רייף פיינס מכוון לראש של עזרא דגן ב"רשימת שינדלר"
     

    מוציאים להורג ב"12 שנים של עבדות" ()
    מוציאים להורג ב"12 שנים של עבדות"

     

    מסדר הקורבנות

    רייף פיינס סוקר את היהודיות ב"רשימת שינדלר" ()
    רייף פיינס סוקר את היהודיות ב"רשימת שינדלר"

    פול ג'יאמטי סוקר את העבדים ב"12 שנים של עבדות" ()
    פול ג'יאמטי סוקר את העבדים ב"12 שנים של עבדות"

     

    האיש הטוב מהצד הרע

    ליאם ניסן כאוסקר שינדלר ב"רשימת שינדלר" ()
    ליאם ניסן כאוסקר שינדלר ב"רשימת שינדלר"

    בנדיקט קאמברבאץ' כמשעבד הנאור ב"12 שנים של עבדות" ()
    בנדיקט קאמברבאץ' כמשעבד הנאור ב"12 שנים של עבדות"

     

    וכמובן, יש גם ניצול מיני

    רייף פיינס מנצל את הלן הירש ב"רשימת שינדלר" ()
    רייף פיינס מנצל את הלן הירש ב"רשימת שינדלר"

    מייקל פאסבנדר מנצל את לופיטה נגיונגו ב"12 שנים של עבדות" ()
    מייקל פאסבנדר מנצל את לופיטה נגיונגו ב"12 שנים של עבדות"
     

    שפילברג, הבמאי הנערץ, הפך לחוקר קולנועי של הסבל האנושי ולא עצר בגבולות הגזרה האתניים-יהודיים שלו. ארבע שנים אחרי "רשימת שינדלר" הוא הביא לעולם את "אמיסטד" (1997), ובו גולל את סיפורם של עבדים שחורים שנחטפו מסיירה ליאון, ולאחר שהתמרדו והשתלטו על ספינת חוטפיהם, הועמדו למשפט על אדמת אמריקה. לבסוף, אחרי ארכאות חוזרות ונשנות, קיבלו הכרה כבני אדם חופשיים והוחזרו לארצם. הודות לכמה אמריקנים טובים, ומערכת חוק הוגנת.

     

    לכאורה מדובר בתזכורת על עוולות העבדות, ואלו אכן עולות באופן בוטה למדי - אלא שהשורה התחתונה ש"אמיסטד" מציע היא שיר הלל לרוח האמריקנית (לפחות הרוח הצפונית המתונה). לצד גבורתו של העבד המורד סינקה (דג'ימון הונסו), אלו הם עורך הדין העיקש בולדווין (מת'יו מקונוהיי), האזרח השחור החופשי ג'ודסון (מורגן פרימן) והנשיא לשעבר ג'ון קווינסי אדמס (אנתוני הופקינס) שמבטאים את אנושיותו של האדם הלבן הנאור - האמריקני. רעיון זה חזר גם ב"לינקולן" (2012) בו מהלל שפילברג את הנשיא האמריקני ששם קץ לעבדות. שוב, האדם הלבן שגואל את זה השחור מיסוריו. 

     

    הטריילר של "אמיסטד"

     

    הקו הזה של גאולת העבדים השחורים חוזר על עצמו לאורך מרבית ההפקות ההוליוודיות שנגעו בתקופה אפלה זו של ארצות הברית. מעטים הם הסרטים אשר ביקשו להעמיק אל תוך שגרת יומם המפרכת של העבדים, ואל האכזריות הנוראית של בעליהם. "רוחות של חופש" של מייקל אפטד (2006) ו"Enslavement: The True Story of Fanny Kemble" של ג'יימס קיץ' (2000) הציגו לראווה את סיפוריהם של פעילים נגד תופעת העבדות. "ג'פרסון בפריז" של ג'יימס אייבורי (1995) גולל את היחסים האינטימיים בין הנשיא האמריקני תומאס ג'פרסון ושפחתו השחורה.

     

    "כשאולפנים גדולים מחליטים לעסוק בעבדות באמריקה, הסרטים הללו פועלים כמנגנון שחרור מחדש", קובע טיילור, המכנה את הנטייה הזאת כneo-abolitionist (התנועה האמריקנית נגד העבדות נקראת Abolitionism). "כמו אלו שפעלו בעבר למיגור העבדות, הסרטים הללו מונעים מציפיית הקהל לסיפור גבורה שיפסיק את הפשעים הנוראיים הללו, ויאפשר לשני הצדדים גאולה והשלמה. הליברלים בהוליווד של היום, אשר יוצרים את הסרטים הללו, פיכחים מספיק כדי להבין שהמורשת של העבדות עדיין חיה ומורגשת בציבור האמריקני. והם רוצים להקל על הכאב שהיא מביאה איתה". 

     

    גם עבדים היינו - ומה נשאר לאפרו-אמריקנים

    הדרמה התקופתית "גלורי" חוגגת את שיתוף הפעולה בין שחורים ולבנים כתף אל כתף במלחמת האזרחים האמריקנית - לטובת מיגור העבדות. את הסרט ביים אדוארד זוויק ב-1989. 19 שנה לאחר מכן, יצא סרטו "התנגדות" על התקוממותם של בני משפחת ביילסקי נגד הנאצים ביערות בלארוס. הנה לכם עוד קולנוען (יהודי) שנע בין סיפור התקוממותם של העבדים השחורים לאלו היהודים.

     

    הטריילר של "גלורי"

     

    כך גם במקרה של קוונטין טרנטינו (הלא יהודי): אחרי שהשתעשע בעיוות הנרטיב ההיסטורי של מלחמת העולם השנייה עם יחידת היהודים הנוקמים ב"ממזרים חסרי כבוד", טרנטינו יצא לעשות חוכא ואיתלולה מהעבדים ובעיקר ממשעבדיהם ב"ג'אנגו ללא מעצורים".

     

    שם, הוא הציע לאפרו-אמריקנים יקום אלטרנטיבי בו עבדים יכולים להתקומם ולנקום בבעלי מטעים לבנים שהתעללו בהם. עין תחת עין, שן תחת שן - תוך חינגת דם מענגת - נוסח מערבוני הספגטי וסרטי הבלקספלויטיישן. "ג'אנגו ללא מעצורים" העלה אמנם על סדר היום את תקופת העבדות, אך פגע גם ברגשות אנשים שרואים בנושא רציני קצת יותר - הבמאי ספייק לי ביניהם. 

     

    הטריילר של "ג'אנגו ללא מעצורים"

    הטריילר של "ג'אנגו ללא מעצורים"

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    "העבדות באמריקה לא היתה מערבון ספגטי של סרג'יו ליאונה. זו היתה שואה", צייץ לי בתגובה לסרטו של טרנטינו. "אבות אבותיי הם עבדים. נגנבו מאפריקה. אני אכבד את זכרם". בנוסף, הצהיר הבמאי כי יחרים את הסרט: "אני לא מתכוון לצפות בו. זו תהיה פגיעה בכבודם של אבות אבותיי, ואני לא אעשה זאת". לי יכול להמשיך ולהתלונן, אך טרנטינו לא היה הראשון. לא מעט סרטים נגעו בעבדות במנותק מהנרטיב ההיסטורי, בזווית ז'אנרית של אקשן ומדע בדיוני

     

    כך למשל ב"האגדה של ניגר צ'ארלי" (1972) - סרט בלקספלויטיישן מהזן של "ג'אנגו ללא מעצורים", לו נוצרו שני סיקוולים. הבמאי היהודי מרטין גולדמן אף דאג להשתיל בפיו של הכוכב פרד וויליאמסון את הקביעה: "השבטים האבודים של ישראל היו שחורים". זאת רגע אחרי שהרג כומר גזען שמלמל דברי קדושה.  

     

    בני ישראל היו גם עבדים וגם שחורים? מתוך "האגדה על ניגר צ'ארלי"

     

    "Brother Future" מ-1991 מספר על צעיר מדטרויט שחוזר בזמן אל המאה ה-19. "מנדינגו" של ריצ'רד פליישר (1975) וסרט ההמשך שלו מ-1978, "Drum", הוא בעצם סיפור אהבה נוטף תשוקה מינית בין-גזעית - עבד חסון ואקזוטי ואשת אדונו הלבנה והמתוסכלת מינית (ויש גם סיפור הפוך) - יותר מאשר עיסוק בעבדות עצמה.

     

    הטריילר של "מנדינגו"

     

    "ההשוואה בין השואה לעבדות עולה מדי פעם אצל אפרו-אמריקנים", מודה טיילור, "זוהי דרך מוזרה לעקוף שאלות קשות יותר, כמו התחרות על כבוד הקורבנות. האמת היא, כפי שכולם יכולים לראות,

     שהסבל של צד אחד מקודם יותר מאלו של האחרים, אפילו בתוך מגזרים כמו של יהודים והאפרו-אמריקנים. אלו נושאים שמן הראוי לחקור, אבל בלי איבה ויריבות. לקוות שחיי כל בני האדם ייראו כשווי ערך הוא אולי בגדר אוטופיה, אבל כדאי שרעיון זה ינחה אותנו בחיפוש אחר צדק". 

     

    ייתכן כי מדובר בתחרות על סבל הקורבנות - האפריקאים והיהודים, אבל יש לזכור: בניגוד לזוועות השואה - נוראיים עד לכדי פורנוגרפיה של סבל - אשר ניזונים מאינספור מקורות קולנועיים-דוקומנטריים וספרותיים משבעים השנים האחרונות, לעבדות (שבאה לסיומה הרשמי בארצות הברית ב-1865 - שנים לפני המצאת הקולנוע) - אין תיעוד אור-קולי. העינוי של העבדים היה מתמשך, מיוזע, מפרך ומדמם ממכות שוט של בעליהם - לא ספקטקולרי כמו מכונת ההשמדה הנאצית. יתר על כן, העבדים היו ברובם אנאלפבתים, ולא הותירו מאחוריהם תיעוד כתוב.

     

    הוא גם מנגן בכינור, כמו טופול. צ'ואיטל אג'יופור כסולומון נורת'אפ ()
    הוא גם מנגן בכינור, כמו טופול. צ'ואיטל אג'יופור כסולומון נורת'אפ

     

    על כן עדותו הכתובה של נורת'אפ, שהיה אזרח שחור ומשכיל, נדירה כל כך, וחשובה לשימור המורשת - לזכור ולא לשכוח. העיבוד הקולנועי של מקווין לספר "12 שנים של עבדות" לא היה הראשון, והוא שימש מקור לסרט הטלוויזיה "Solomon Northup's Odyssey" של גורדון פארקס, את דמותו של נורת'אפ מגלם אייברי ברוקס (המוכר כקפטן בנג'מין סיסקו מ"מסע בין כוכבים: חלל עמוק 9").

     

    מתוך "Solomon Northup's Odyssey" של גורדון פארקס

     

    מול אלה אפשר להזכיר את ספרי "הדוד טום" שעובדו גם הם לקולנוע, אולם המחברת שלהם, הארייט ביצ'ר סטואו, לא היתה שיפחה, אלא פעילה לבנה נגד העבדות - עוד ביטוי לאותה רוח אמריקנית צחה.

     

    בהיעדר מקורות קולנועיים או ספרותיים אותנטיים, כל שנותר הוא יצירות של כותבים אפרו-אמריקנים שנעשו בדיעבד. אלכס היילי למשל הסתמך על הסיפורים של סבתו כדי לגבש את קורותיו של קונטה קינטה, אבי אבותיו שנלקח מהסוואנה של גמביה אל דרום ארצות הברית. הביוגרפיה המשפחתית שקובצה בספר "Roots: The Saga of an American Family" עובדה למיני-סדרה אפית שסחפה את הצופים (הסדרה היא מהנצפות ביותר אי פעם) וגם את המבקרים. 

     

    מתוך "שורשים" ("Roots"). קונטה קינטה הישר אל הסלון

     

    במקרים אחרים נכתבו רומנים מאוחרים תוך ערבוב דרמה, רומנטיקה, מיסטיקה ועוד - ועליהם התבססו כמה סרטים. כך למשל בעיבוד הקולנועי של ג'ונתן דמי לספרה הנודע של טוני מוריסון "חמדת", המתרחש אחרי מלחמת האזרחים ומעלה רוחות מן העבר. הסרט בכיכובם של דני גלובר, אופרה ווינפרי ות'נדי ניוטון זכה לתהודה, אך נכשל בקופות. שוב, מתברר כי הצופים האפרו-אמריקנים מעדיפים לשכוח ולהתעסק בשגרת חייהם, או במאבקים פוליטיים עכשוויים, הנוגעים בגילויים של גזענות מודרנית - כמו למשל ב"מלקולם איקס" מ-1992 של ספייק לי או אפילו "תחנת פרוטווייל" של ראיין קוגלר מ-2013.

     

    הטריילר של "חמדת"

     

    למרות זאת, נראה כי "12 שנים של עבדות", ואף יותר מכך "ג'אנגו ללא מעצורים", הצליחו לעורר משהו - אם לא בקרב קהל הצופים האפרו-אמריקני, אז אצל הקולנוענים. הקיץ יצא לאקרנים "סוואנה" של אנט הייוורד-קארטר, בו אג'יופור מגלם שוב עבד לצד בעל מטעים לא שגרתי (ג'ים קווייזל). "The North Star" של תומאס ק. פיליפס יציג לנו את שחקן הפוטבול לשעבר ג'רמייה טרוטר כביג בן ג'ונס - עבד עצום ממדים שנמלט משוביו בווירג'יניה בדרך לחופש במדינות הצפון.

     

    הטריילר של "The North Star"

     

    אז האם מדובר בטיפול מתמשך בתקופת העבדות, או שמא בטרנד חולף? אם מקווין והיוצרים האפרו-אמריקנים בונים על תהודה דומה לזו של סרטי השואה, נכונה להם כנראה אכזבה. בגלל המחסור בסיפורים אישיים מתועדים שקרו באמת, בגלל שבאופן טבעי יש יותר יוצרים, מפיקים ובעלי אולפנים יהודים בעלי זיקה ישירה לאסון שעבר על אבותיהם באירופה, וגם בגלל שאולי הוליווד היא בעצם הפרצוף היפה של אמריקה - אמריקה הנאורה, עם גיבוריה ההומניים וחפצי החירות. כמו הכוכבות והכוכבים שלה, גם היא מפחדת להוריד את האיפור ולגלות שם פנים שחורות ועצובות.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צ'ואיטל אג'יופור ומייקל פאסבנדר ב"12 שנים של עבדות"
    לאתר ההטבות
    מומלצים