שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    כמה בכיתי ביום ההולדת של בתי המיוחדת
    יציאה של כיתת נערים ונערות מהחינוך המיוחד לבית קפה היא חתיכת התארגנות. אבל בתי חגגה יום-הולדת 15, ורצתה לשמוח עם חבריה, וידעתי שאני חייבת לכלוא את שק הדאגות בבטן: שלא יושפלו, שלא ייתפסו כנטל, ושהסועדים לא "יעשו פרצופים". כשהגעתי למקום בסיום החגיגה, פרצתי בבכי

    היום הדמעות שלי ריצפו את שדרת ממילא

    אני חושבת שזר לא יידע זאת, יש סיכוי שרק הורים לילדים עם "צרכים מיוחדים" יצליחו להבין למה הסתובבתי היום בשדרת ממילא, ולא הפסקתי לבכות.

     

    <<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו  >>

     

  1. לכל הטורים של רוחמה וייס
  2. זמני כניסת שבת - ועוד על פרשת יתרו  

     

    זה היה לכאורה סיפור פשוט – הבת שלי חוגגת יום הולדת חמש-עשרה והיא, בדיוק כמוני, חובבת בתי קפה, ולכן תכננו להזמין את הכיתה שלה לבילוי של בוקר בבית קפה ירושלמי.

     

    אבל שני, הבת שלי, היא בעלת "צרכים מיוחדים" וכך גם חבריה, ולמרות שההגדרה "צרכים מיוחדים" רחבה מאוד, החוויה של הילדים ושלנו, ההורים, לפעמים קצת צרה. יציאה של שמונה נערים ונערות מהחינוך המיוחד לבית קפה היא חתיכת התארגנות, והיא שיעור בפני עצמו: הם מתרגלים נסיעה באוטובוס, הם לומדים להתנהל ברחוב, לעיין בתפריט, לדבר עם המלצרים, לבחור, להחליט, להזמין, להתרכז בשיחה של הכיתה למרות הרעשים מסביב, לגלות היכן נמצאים השירותים, ללכת. לחזור.

     

    שני לומדת בבית ספר "אלונים" המושקע עד מאוד, ולכל שמונה ילדים בערך יש מורה וסייעת. ובכל זאת, שמונה מתבגרים עם "צרכים מיוחדים" בבית קפה, זה לאו דווקא סיפור פשוט.

     

    גברת עם סלים של דאגות

    שני בת חמש-עשרה, ובצדק קבעו בבית ספר "אלונים" שהורים לא מצטרפים למסיבות יום ההולדת הכיתתיות. אלא שבניגוד לבני חמש-עשרה "רגילים", כשמדובר בחגיגת יום הולדת לנערה עם צרכים מיוחדים, ההורים פעילים פה ושם מאחורי הקלעים.

     

    כאמא, נדרשתי הפעם כמעט לכלום. נדרשתי ממש לטיפונת: לבחור בית קפה, לתאם, להודיע למורה, ולהגיע לשלם בסיום האירוע.

     

    ובכל זאת...

    יש כמובן "בכל זאת". אני אמא די חזקה, תאמינו לי. אני לא נבהלת בקלות ולא מתנצלת בקלות. אני לא יודעת אם זה

    צער לך וצער לי:
    פרידה אטית מילדי / לאה אהרונוביץ
    חודשים רבים שפכתי דמעותיי כמים לפני הקב"ה, שיחמול על בני. הנער שלנו עוד רגע בן 14, הגוף שלו עבר תלאות רבות. כך גם לִבנו, ולאט-לאט מתקשים אבריו לקיים את עצמם. יוכבד, יוכבד, כמה כבד לי. גם השבת כשקראתי איך ילדת, והצפנת, וגידלת את בנך עד שהבאת אותו לאחרת, ראיתי עצמי בדמותך
    לכתבה המלאה

    טוב או רע, אבל זו מי שאני. למרות החוסן האמהי שלי, עם הזמן אני מגלה שליד דלת הכניסה לבית, במקום מאוד קבוע, גם אם מאוד לא גלוי, מונחים סלים גדושים ומכבידים של שאלות, ואני סוחבת אותם בכל פעם שהגברת הצעירה ואני יוצאות מהבית, ולא פחות - כשמגיעים אורחים.

     

    כיוון ששני יפה ונראית נורא "נורמאלית", השאלה הראשונה תמיד היא "מתי יגלו עלינו". מתי ואיך תיחשף "התרמית". מתי תיקרע עטיפת הנורמאליות, והילדה שלי על כל שונותה ומוזרותה תגיח. והאם ישאלו? ומה ישאלו? והאם אני אגיד?

     

    ויש גם את הרגע של הפחד שהיא תשבית שמחות; היא מדברת די בקול. אין לה הרבה מחסומים בין הראש לפה, והיא מסוגלת להגיד בשיא הטבעיות כמעט כל דבר.

     

    אני דואגת מרגע בו התוקפנות שלה תהיה גלויה, או מהרגע שהיא תשאל שאלה שתביך אנשים. אני חוששת שהיא תספר בקול משהו שהיא שמעה בסודי-סודות בבית. היא מתבגרת ואני פוחדת מהתנהגויות מיניות לא מתאימות. אני דואגת שהיא תנסה לפתות, ואני מתה מפחד מההבנה שכנראה קל לפתות אותה.

     

    זה אולי לא יפה לומר, אבל אני גם מוטרדת מהשאלה איך אני נתפסת כאמא שלה. לפעמים נדמה לי שחושבים שאני מסרסת וממשמעת יותר מדי. במקביל, בלי להירתע מסתירות פנימיות, אני גם פוחדת שחושבים עלי שאני מעודדת התנהגויות פרועות ומוזרות.

     

    עם רשימה שכזו, קשה למצוא בית קפה

    אם זו רשימת הדאגות שעוברת לי בראש כשאנחנו מבלות לבד, או עם חברים ומשפחה - אז אתם יכולים להתחיל לדמיין את "רשימת הקניות" שאני עורכת כשאני מתכננת בילוי בית קפה לשמונה מתבגרים מ"החינוך המיוחד":

     

    שהמקום לא יהיה צפוף והילדים לא ירגישו לכודים.

    שהמקום לא יהיה מאוד רועש ולא יהיו הרבה הסחות דעת.

    אבל, שתהיה לילדים הזדמנות לתרגל התמודדות עם רעשים ועם הסחות דעת.

    ובעיקר, שהם לא יתפסו כנטל.

    והכי בעיקר – שהם לא יושפלו.

    שהסועדים סביבם לא יעשו פרצופים.

    שתהיה למלצרים סבלנות לשאלות שלהם.

    שבעלי בית הקפה לא יגלו עוינות כלפי הילדים, בגלל שהאירוח מורכב וההכנסה מוגבלת.

     

    האמת, שרציתי להיכנס לבתי הקפה המועמדים למשימה, ופשוט לשאול אותם אם הם אנשים טובים, ואם הם מוכנים לתת כתף ולעזור, ואם מתאים להם "לעשות מצווה". אבל אלו שאלות מכוערות, שהרי אני יודעת היטב שגם בעל בית קפה שלא ישמח לארח את הבת שלי ואת חבריה הוא אדם טוב. וזה מה שהופך את המציאות לכל כך מסובכת.

     

    חוצמזה, אני לא רוצה שאנשים יראו בבת שלי ובחברים שלה "אתר אנושי לקיום מצוות". אני אומרת לעצמי: הם בני אדם ומגיע להם לבלות. אני יודעת שמבחינה מוסרית אני חייבת לכלוא את רוב הדאגות בבטן, ולצאת אל העולם כאילו כלום. להזמין שולחן במקום שיכול להתאים, להאמין שמגיע להם, שהחברה צריכה לקבל אותם, ושהם צרכים ללמוד להסתדר גם עם מבטים ועם הערות של אנשים שלא יודעים שהם, לפעמים, לא יכולים אחרת. ובעיקר - להחליט שבסוף הכל יהיה בסדר, וגם מה שלא יהיה בסדר - יהיה בסדר.

     

    ארומה של אהבה

    בסוף בחרתי ב"קפה ארומה" בשדרת ממילא: זה קרוב לעבודה שלי, זה מספיק גדול ורחב, ומתוקף היותי אוהדת

    בשם האב
    אל תהיו בדאון: כן, הם יכולים / הרב רפי פוירשטיין
    שליש מהציבור חושב שיש לשלול את זכות הבחירה מאנשים עם צרכים מיוחדים. כאב לילד עם תסמונת דאון, אני מבקש לשכנע אתכם להאמין בפוטנציאל האנושי: הילדים שלנו אינם התוויות שהודבקו עליהם, הם גם היכולות האדירות הגלומות בהם
    לכתבה המלאה

    בתי קפה אני מפטפטת פה ושם עם אמיר, מנהל הסניף, ואני סומכת עליו שהוא יהיה סבלני ומקסים כתמיד.

     

    בסוף האירוע קבלתי מסרון מהגברת הצעירה שלי: "אמא תוד רבה שתפשת את המקום בבת קפה". הבנתי שנגמר בטוב, והלכתי לבצע את חלקי בעסקה ולשלם.

     

    מזל שהגעתי לפני שאמיר הספיק לצלצל אלי. הוא אמר: "רצינו להתקשר אליך, לומר לך שלא תבואי. הבנו שזו מסיבת יום הולדת, אז האירוח הזה הוא המתנה שלנו. החבר'ה היו כל כך מקסימים, אנחנו לא מוכנים שתשלמי".

     

    אחרי ההלם הראשוני ניסיתי להתווכח, להפציר, להסביר שאולי חלק לפחות... אבל אמיר ותמי, הזכיינית, היו מחויכים ונחרצים באותה מידה ממש. ואני, הדמעות שלי כבר היו במעלה הגרון, ויצאתי מ"ארומה" מוצפת בדבר ההוא שהיה חם וממלא, וממש לא היה לו שם.

     

    בכיתי בגלל "הדבר ההוא"

    בגלל שהם אמרו לי שהילדים מקסימים.

    בגלל שקל היה לראות שהם מתכוונים לזה.

    בגלל שתמיד נדמה לי ש"לזכור שהיא נחמדה" זה התפקיד שלי.

    בגלל שלפעמים אני פוחדת שיש אנשים שחושבים אחרת.

    בגלל שמישהו באמת חשב שמגיע להם לבלות.

    בגלל שזה היה לא צפוי ולא מתבקש.

    בגלל שזה הרגיש לי כמו חיבוק.

    בגלל ששני ואני נשים נורא חזקות, ואף פעם לא חשבנו שאנחנו צריכות עזרה.

    בגלל שאנחנו באמת לא צריכות לעזרה.

    בגלל שזה נעים כשמישהו ככה פתאום רואה ורוצה לעזור.

    בגלל שזה אמר "אחריות הדדית" ו"קהילתיות".

    בגלל שהיו שני אנשים שהיה להם חשוב לספר לנו שאנחנו לא לבד.

    בגלל שהמילה "חמלה" הסתובבה פתאום משוחררת ואמיתית באמצע הרחוב.

     

    זה לא קשור לפרשת השבוע

    תאמינו לי שזה לא קשור. כשהלכתי בצהריים חמושה בארנק ל"ארומה", הטור כבר היה כתוב לי בראש, אבל

    פרשת יתרו
    הרב שרלו על עשרת הדברות / ynet
    100 מרצים ו-150 שיעורים סביב השעון. זו השנה השנייה ש-ynet מביא לכם את מיטב השיעורים מפסטיבל "ימי עיון בתנ"ך" של מכללת הרצוג - גוש עציון. צפו בשיעורו של הרב שרלו
    לכתבה המלאה

    הכל זז הצידה כשאמיר ותמי אמרו "מקסימים", וחייכו חיוך נחרץ, ואני התחלתי לבכות.

     

    ובכל זאת, בתוך ההבנה שהדמעות הסיטו מנתיבן את הרהורי "פרשת השבוע", העברתי לנגד עיניי את עשרת הדברות שיקראו השבת בבתי הכנסת, וחשבתי על כך שהרגע הנדיר של אמיר ותמי לא נמצא ברשימה היוקרתית הזו.

     

    פתאום חשבתי שאין דיבר שהתוכן שלו הוא: "תהיה בן אדם", "תן כתף", "תחלק מתנות" או "תעשה לפעמים טוב לסביבה". חשבתי על כך שעיקר העיקרים נשאר, אולי בצדק, מחוץ ללוחות הברית, והוא מצפה להיחרט על לוחות הלב.

     

    אני נזכרת גם בסיפור על הגוי שביקש מהלל שיגייר אותו בתנאי אחד: על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת" (בבלי שבת, לא עמוד א). הלל, בניגוד לשמאי, גייר אותו. וכשנדרש לתמצת את כל התורה לעניין אחד, גם הוא לא שלף מצווה מתוך עשרת הדברות, ואפילו לא מתוך התורה. הלל קבע קצרות: "מה ששנוא עליך, לא תעשה לחברך - זוהי כל התורה כולה, והשאר - פירושה הוא, צא ולמד."

     

    ב"ארומה" ממילא פגשתי את אחד הפירושים העדינים והמתקדמים למצווה של הלל, ואני מקווה לצאת וללמוד. תודה לכם אמיר אפריאט ותמי רז. וכמובן, תודה קבועה למורה מירב כהן ולסייעת רונית אמסלם שמלמדות ומבלות עם הילדים שלנו, ודואגות להזכיר לנו שהם מקסימים.

     

    מצאתי מקום להניח

    ברגע מאוד אחר, רגע מנוכר, נכתב השיר הבא. אני מרגישה שהיום מצאתי לרגע "מקום להניח".

     

    מקום להניח

    הִיא אָמְרָה לָנוּ: אַי קְיוּ 70. וּלְיֶתֶר דִּיּוּק

    הַצִּטּוּט, הִיא יָשְׁבָה לְמוּלִי (תַּלְתַּלִּים־

    תַּלְתַּלִּים שֶׁל זָהָב) וְאָמְרָה: בֵּין 68 לְ־69.

     

    וְאֵיפֹה נַנִּיחַ אֶת הָאַהֲבָה שֶׁלָּנוּ, יַלְדָּה,

    וְאֶת מְעַרְבֹּלֶת הָרְגָשׁוֹת (וְאֶת הַיְדִיעָה

    שֶׁאַף פַּעַם לֹא נוּכַל לְהִתְבּוֹנֵן עֲלֵיהֶן

    מִמֶּרְחָק)

    וְאֶת הָרֶגַע הַזֶּה כְּשֶׁבִּקַּשְׁתְּ לִישֹׁן

    אִתִּי, וַאֲנִי אָמַרְתִּי: טוֹב, אֲבָל רַק

    לְכַמָּה דַּקּוֹת.

    וְאֵיפֹה נַנִּיחַ אֶת הָאֶס־אֶם־אֶס בּוֹ כָּתַבְתְּ לִי:

    אֲנִי אוֹאֶבֶת אוֹתָח. אֵפוֹ אַת. לָמָ תְלוֹ אוֹנָה לִי, כָּךְ

    שֶׁהוּא לֹא יִמָּחֵק לְעוֹלָם.

    וְאֵיפֹה נַנִּיחַ אֶת הַזַּעַם שֶׁלָּךְ וְאֶת הָעֶלְבּוֹן

    שֶׁשּׁוּב הֵם לֹא הֵבִינוּ. וְאֵיפֹה נַנִּיחַ אֶת

    הַפַּחַד שֶׁלִּי, שֶׁאַף פַּעַם לֹא יִגָּמֵר לָךְ הַכַּעַס.

    וְאֵיפֹה תַּנִּיחַ הָאִשָּׁה שֶׁל הָאַי קְיוּ אֶת

    הָעֲיֵפוּת שֶׁלִּי.

    וְאֵיפֹה הִנַּחְתִּי אֶת הָרִיטָלִין (שׁוּב שָׁכַחְתִּי

    לָתֵת לָךְ רִיטָלִין).

    וְאֵיפֹה נַנִּיחַ אֶת גִּיל הַהִתְבַּגְּרוּת שֶׁדַּוְקָא

    הוּא מַגִּיעַ מַמָּשׁ בַּזְּמַן.

    (רוחמה וייס, "אחטא ואשוב", הקיבוץ המאוחד 2013)

     

    ובבית המדרש של הטוקבקים

    אמיר בוחבוט (בתגובות הפייסבוק) הביא דוגמאות מקראיות רבות לנשים ששרות ולגברים שמאזינים לקולן



    תודה אמיר על ה"תנא דמסייע".

     

    ו"מורה דרך" (טוקבק 34) מביא ראיה מצחיקה ונהדרת לכך שהגברים על שפת ים סוף שמעו את הנשים שרות.

     

    ולכל המגיבים הרבים שכתבו שמרים והנשים ניגנו בתוף בשביל להחריש את קולות השירה שלהן... באמת, אין לי מושג מתי נולד הפירוש הזה, אבל אם הוא עוזר לכם – שיבושם לכם ולו. אין לי מה לומר.

     

    שבת שלום!


  3.  

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים