שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    "סוכריות": גלולה מרה שכדאי לבלוע

    הבמאי יוסף פיצ'חדזה מכנס את הקונפליקט הישראלי-ערבי, הפער החברתי ואפילו זיכרון השואה לבלילה מרירה אחת של סיפור על מאבקי שליטה בשוק הממתקים המקומי. "סוכריות" מצחיק וחכם כמו הבימוי, המשחק והצילום שבו

    באחת הסצנות היפות והאירוניות שבסרטו החדש והמצוין של יוסף פיצ'חדזה, "סוכריות", נצפה גבר עוטה מדים מעוטרים בסמלים נאציים כשהוא פוסע בנינוחות ברחוב יפו בירושלים ושר לעצמו שיר נוסטלגי בגרמנית. מקצת מהעוברים והשבים מחטיפים לעברו מבט, אבל רובם ממשיכים בדרכם, ואיש מהם אינו טורח להתעכב על ההתרחשות הסוריאליסטית שצולמה מבלי שאיש מהצופים בה יידע שמדובר בסרט.

     

    ביקורות סרטים נוספות בערוץ הקולנוע של ynet:

     

     

     

    הגבר הגרמני הנ"ל (בגילומו של הבריטי מייקל סרנה) הוא בנו של פושע מלחמה נאצי, והסצינה בכיכובו אירונית דווקא משום שאיש אינו עושה דבר. השימוש בשואה ובסמלים הנאציים (ע"ע הצעת החוק החדשה המגבילה את אזכורם) הפך כה אימננטי ונדוש בתודעה הישראלית, עד שנוכחותו של פנטום מהתקופה ההיא ברחוב שלנו, כך סתם באמצע היום, נתפסת כמובנת מאליה.

     

    הגרמני הוא גם שותפו של סלאח (מכרם חורי), סוחר ממתקים ממזרח ירושלים המתעתד לפתוח רשת חנויות בישראל. התוכנית מעוררת את תגובתו האלימה של קלאוזנר (שמואל וילוז'ני), איש עסקים דקדנטי החולש על שוק הממתקים בארץ, ומבקש למנוע בכל מחיר את כניסתו של סלאח לשוק המקומי. לשם כך הוא נדרש לשירותיו של יולי (מוני מושונוב), רוצח שכיר קר מזג, שמצדו מוטרד מהרגשנות שהחלה לפקוד לפתע את שותפו הוותיק, אוגוסט (עזרא כפרי).

     

    מוני מושונוב ושמואל וילוז'ני ב"סוכריות" (צילומים: Fred Kelemen) (צילום: Fred Kelemen) (צילום: Fred Kelemen)
    מוני מושונוב ושמואל וילוז'ני ב"סוכריות" (צילומים: Fred Kelemen)

     

    חוץ מהם, מסתובבים כאן נטשה (רות חיילובסקי), אשתו הרוסייה של סלאח; עמנואל (מנשה נוי), עוזרו הפיסח שהוא גם בנה המאומץ של נטשה, וחובב נלהב של עיבודים עבריים לשירי אמא רוסיה; מאהבתו הצרפתייה של אותו גרמני (שרה אדלר); וקונדיטור פריזאי המפליא באפיית עוגות סברינה (יורם רון).

     

    האלימות ההולכת ומתעצמת במאבק שבין שני הסוחרים נדמית במבט שטחי כעוד אלגוריה, אמנם מקורית ושנונה במיוחד, על הסכסוך הישראלי-פלסטיני המסרב להסתיים. נוכחותו הפרוורטית של הגרמני בסיפור מייצגת, אגב כך, את האופן שבו אירופה מטילה את צל עברה הטראומטי על הקונפליקט, ובה בעת מנצלת את הסכסוך לטיהור רגשי האשמה שלה בגין אותו עבר.

     

    נאצי מהלך ברחובות ירושלים. "סוכריות" (צילום: Fred Kelemen) (צילום: Fred Kelemen)
    נאצי מהלך ברחובות ירושלים. "סוכריות"(צילום: Fred Kelemen)

     

    אך סרטו של פיצ'חדזה - ש"שנת אפס" שלו הוא אחד הסרטים הטובים בתולדות הקולנוע הישראלי - הוא הרבה יותר מכך. זהו תיאטרון אבסורד, במיטב המסורת של סמואל בקט, הרולד פינטר המוקדם וטום סטופארד, שדמויותיהם של יולי ואוגוסט כמו הגיחו מתוך מחזהו "רוזנקרנץ וגילדנסטרן מתים".

     

    "כשנוסעים, קורים דברים. אולי נמצא איזשהו רמז", סח יולי באוזני חברו משפט שכמו חובר על ידי הנ"ל, בעודם משוטטים חסרי מטרה במכוניתם. ואמנם, הסרט משתמש בפלטפורמה הפוליטית כביכול על מנת לנסח הערה מקאברית על אכזריות, טיפשות ואינפנטיליות (ע"ע הסוכריות שבכותרת) שהם-הם המצב הכלל-אנושי.

     

    מוני מושונוב ועזרא כפרי ביחד עם שרה אדלר. כמו רוזנקרנץ וגילדנסטרן (צילום: Fred Kelemen) (צילום: Fred Kelemen)
    מוני מושונוב ועזרא כפרי ביחד עם שרה אדלר. כמו רוזנקרנץ וגילדנסטרן

     

    סרטיו של פיצ'חדזה (שני האחרים שביים הם "לנגד עיניים מערביות" ו"בסמה מוצ'ו") עסקו עד כה, בין היתר, בהיעדרותה של דמות אב ובחיפוש אחריה (או תחליף לה) שמהווה פתח לגאולה.

    זהו בסיס לנרטיב הכמו הזייתי שמאפיין אותם, להליכה שלהם על הקו הדק שבין הקומי והטרגי, ולתשוקתם לעצב את המציאות בצלמה של חוויה טראומטית מהעבר שרודפת אותה.

     

    כך, "סוכריות", כולל כמה פרקי חלום-זיכרון (ילד המסתתר מתחת למיטה וצופה באמו הנלקחת בכוח, או גבר צעיר הנושא בזרועותיו את בתו התינוקת שלו שזה עתה נולדה, ונותר תוהה באשר לגורלה של אשתו) - שכל אחד מהם מבאר בדרכו את הדמויות בסרט. המשותף לחלומות הללו הוא דווקא הסתלקותה של דמות הרעיה והאם, והדימויים האלה צורבים בתודעה ונוסכים על הסרט כולו נימה מלנכולית, שבבסיסה אותה כמיהה ילדותית אל הדמות האימהית המגוננת והחמה.

     

    כדאי לכם לטעום. מוני מושונוב ב"סוכריות" (צילום: Fred Kelemen) (צילום: Fred Kelemen)
    כדאי לכם לטעום. מוני מושונוב ב"סוכריות"(צילום: Fred Kelemen)

     

    הישגי הבימוי והתסריט של "סוכריות" נתמכים היטב בעבודת הצילום של פרד קלמן הגרמני. קלמן, במאי אקספרימנטלי ומי שצילם את שני סרטיו האחרונים של בלה טאר ("האיש מלונדון" ו"הסוס מטורינו"), מעניק לתנועות המצלמה לא רק אלגנטיות של כוריאוגרפיה מדויקת - כל סצינה פה מובאת בשוט רציף אחד - אלא גם משמעות עצמאית.

     

    השחקנים - רובם הופיעו כבר בסרטיו הקודמים של פיצ'חדזה - מעצבים את דמויותיהם האבסורדיות בדייקנות מופלאה. חורי מרגש בכל סצינה שבה הוא מופיע, וילוז'ני מלהטט על גבול הקריקטורה, ואילו מושונוב וכפרי נהדרים כצמד המחסלים השכירים התוהים על פשר הקיום האנושי.

     

    הסכסוך מסלים ב"סוכריות" (צילום: Fred Kelemen) (צילום: Fred Kelemen)
    הסכסוך מסלים ב"סוכריות"

      

    שיאו של הסרט, שבו דמות כפותה במחסן מעונה על ידי אחרת, מזכיר לנו שמדובר בדימוי חוזר לאחרונה בקולנוע הישראלי (אחרי "מי מפחד מהזאב הרע", "הנוער" ו"פלאות"). הוא גם שב ומזכיר שמתחת לחזות המחויטת מסתתרות חיות טרף שניזונות זו מחורבנה של האחרת. אם לחתום בטון דידקטי הזר לסרט - זוהי מהות הסכסוך האזורי בקליפת אגוז. נכון יותר, בעטיפת צלופן מרשרשת של סוכרייה צבעונית.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: Fred Kelemen
    מתוך "סוכריות"
    צילום: Fred Kelemen
    לאתר ההטבות
    מומלצים