שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    בחו"ל יש פופ אמיתי, אצלנו הוא תקוע באייטיז

    פעם היה כאן המון פופ: ירדנה ועפרה, אדם, נוער שוליים וגלי עטרי. אפילו הרוקרים חטאו קצת במיינסטרם להמונים. אז למה היום זה לא קורה יותר? תאשימו את המזרחית ואת הכסף שאין לנו

    זאת היתה אמורה להיות פתיחת שנה אזרחית טובה עבור הפופ העברי הלוחם. בערוץ המוזיקה הקדישו - לראשונה - תוכנית דגל שכולה על טהרת הפופ ("ישנן בנות" של דנה אינטרנשיונל), ורוני דואני - היחידה שעוד נושאת בעקביות את שלהבת הז'אנר - השיקה פרויקט שאפתני של קאברים לשירי פופ קלאסיים, עם גלריה מרשימה של טובי המפיקים המוזיקליים בארץ. אבל קבלת הפנים, לשני המוצרים, היתה צוננת מאד. מבלי להיכנס כרגע לדעתי על איכות החומרים, אין ספק שהעם בציון לא ממש חיכה בציפייה דרוכה לתחיית הפופ המקומי שלו. וזו הזדמנות מצויינת לדסקס קצת את העניין הזה, שנקרא פופ ישראלי.

     

    עוד תווי שי בערוץ המוזיקה של ynet:

     

    הקלישאה המקובלת אומרת שמדובר בז'אנר כמעט מוקצה, שמעולם לא תפס פה באמת. הקלישאה, לשם שינוי, טועה. מאז ומתמיד היה כאן פופ, מאז ומתמיד הוא הצליח. אבל מדובר בסוג מאד מסוים, ומותאם לישראל, של הז'אנר. כל מי שגדל כאן בשנות השבעים והשמונים, למשל, ודאי זוכר היטב את עידן עופרה וירדנה. את נוער שוליים. את אבי טולדנו. את שרי, גלי עטרי, יגאל בשן, הדצים, שלישיית מנגו, אדם וכמובן - צביקה פיק. ועוד ועוד שמות, ששלטו פה שנים במצעדי הפזמונים ובטבלת ההשמעות ברדיו. נכון, הפופ מעולם לא זכה בהערכה של מכתיבי טעם הקהל, שהעדיפו תמיד את אחיו הצעיר והמחוספס - הרוק הישראלי. אבל בקרב הקהל הוא נהנה תמיד מפופולריות גדולה.

     

    רוני דואני מחדשת את הפופ של אדם "סוד"

     

    אלא שמדובר, כאמור, בפופ ישראלי. שזה עניין שונה לגמרי מפופ במתכונתו העולמית. כשמדונה הפכה לסנסציה בשנות השמונים, כשהיא כבר חמושה בארסנל נכבד של פרובוקציות מיניות - אנחנו הסתפקנו בשמלות הארוכות של ירדנה ארזי. להקות בנים באנגליה הגיעו מהר מאד לשלב האורגיות והסמים, בעוד שאצלנו הדרמה הכי גדולה של היי פייב היתה לאן נעלם מייקל. כוכבות פופ אמריקניות מתפשטות כדי למשוך תשומת לב, אצלנו הן הולכות להופיע עם שמעון בוסקילה, וגו'.

     

    הפופ הישראלי היה תמיד שמרני יותר, וגם נתלה במוטיבים מקומיים כדי שלא ייחשד חלילה כ"העתקה", או בניסיון לתפוס תחת על מוזיקאי הג'ינס והסנדלים. מספיק לבחון את השירים שנבחרו ל"אוספרטי" של רוני דואני, ומתיימרים להיות קלאסיקות פופ, כדי להבין את הפרינציפ. "שיר בכיף" הוא של קורין אלאל, הנתפסת בעיקר כרוקרית; "ענוג" שייך לנוער שוליים, הרכב פופי עם אוריינטציה רוקית; "ורוד זה לא רק צבע" שייך ללהקה מקומית, להקת רוק לכל דבר; "מחבואים" נוצר בידי אלונה דניאל, רקע אחרי שנפרדה מלהקת הרוק טאטו; "תפסיק לכוון אליי" הוא של תיסלם, מראשונות להקות הרוק המצליחות בארץ; ו"שלא ייגמר לי הלילה" שייך לנשמות הטהורות - הכי לא מתאים (ולכן גם הפך לרצועה החלשה ביותר באלבום, החביב מאד כשלעצמו).

     

     כמה ענוג: נוער שוליים בתקופה שעוד עשו פה פופ

     

    ועדיין, מדובר בהצדעה לתקופה שבה הפופ הצליח כאן יפה. מה שלא ממש קורה בשני העשורים האחרונים. ולא בגלל שאין כאן שירי פופ טובים. "זמן לאהוב", למשל, השיר המקורי היחיד באלבום של רוני, יכול היה להפוך ללהיט רדיו לגיטימי לגמרי. אז איפה בעצם הבעיה?

     

    התשובה הראשונה, והמרכזית, היא הבום הגדול של המוזיקה המזרחית. מוזיקה שהיא בעצם פופ ישראלי לכל דבר, רק עם ח', ע' והקשרים חברתיים ועדתיים ספציפיים וחשובים מאד. אייל גולן, משה פרץ, דודו אהרון ואחרים פשוט נכנסו לתוך הנישה הכמעט ריקה של כוכבי הפופ, ולמעשה רוקנו אותה מתוכן. היות והפופ הישראלי - גם בשנותיו היפות - הקפיד להיצבע כאמור בז'אנרים אחרים, כמו רוק, להקות צבאיות וגם אלמנטים מזרחיים (אצל יגאל בשן, אבי טולדנו ובועז שרעבי למשל) - ולא לעמוד בפני עצמו, הרי שברגע שהגיע נחשול מוזיקלי כל כך מובהק כמו המוזיקה המזרחית, הוא נכנע ללא תנאי.

     

     נשארנו עם השמלות: ירדנה ארזי ודנה נטרנשיונל

     

    הסבר נוסף הוא שהפופ העולמי רק הולך ומתמקצע עם השנים, ולכן הפער בינו ובינינו גדל ללא שיעור. מאחורי כל שיר של בריטני ספירס/ מיילי סירוס עומדת תעשייה לכל דבר, המבוססת על הרבה כישרון, הרבה ניסיון והרבה מאד כסף. גם אם נאמר שיש כשרונות בפופ הישראלי, הרי שבאיזורי הניסיון והכסף - אין לנו שום סיכוי. מראש. כך שההשוואה לחו"ל הופכת לבלתי אפשרית, ואפילו לנלעגת.

     

    דמיינו תכנית ריאליטי מוזיקלית בישראל, ותחשבו על הנבחנים שעושים פופ טהור, כהלכתו. אלה שעולים לבמה בבגדים נוצצים, ומתחילים לרקוד לצליל המסונתז. הם כמעט תמיד יהיו הנלעגים. חסרי המודעות. אלה שנשארים בעריכה רק בשביל הדאחקה. בניגוד לחבריהם, החמושים בגיטרה אקוסטית ובמבט "רציני", או אלה ששרים מזרחית. האחרונים יתקבלו מיד בצורה טבעית. ואילו הפופיסטים יצטרכו להיות סופר מוכשרים כדי להתגבר על מחסום החשדנות המיידי. במילים אחרות: ישנן בנות, אבל הן כנראה לא חיות בישראל.

     

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: אורן קאן
    אדם ורוני דואני. פופ ישן
    צילום: אורן קאן
    לאתר ההטבות
    מומלצים