שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    מסע בקווקז המזרחי: טרק באזרבייג'ן
    מידן וישינסקי נמלט משיני כלבי רועים זועמים, בילה לילה מושלג ללא מחסה על ההר ושתה תה מצלוחית: יומן מסע מרתק ומאתגר אל הרי הקווקז באזרבייג'ן

    מטיילים כמעט ולא פוקדים את הקווקז האזרי כי אין בו שבילים מסומנים ואזורים רבים סגורים לטיול בהוראת הצבא. את מידן וישינסקי זה לא הרתיע: הוא יצא וחזר (בקושי) כדי לספר.

     

    עוד טיולים בערוץ התיירות:

     

    תורכמני בקווקז. אזרבייג'ן (צילום: מידן וישינסקי)
    תורכמני בקווקז. אזרבייג'ן(צילום: מידן וישינסקי)

     

    אזרבייג'ן היא מדינה מוסלמית דוברת אזרית, שמזכירה את הטורקית, על גבול הים הכספי למרגלות הרי הקווקז המזרחיים. כ- 50% משטחה הררי ובתולי.

     

    עד המאה ה11 השתייכו האזרים לעמים הפרסים. לאחר הגעת הסלג'וקים (אבות אבותיהם של הטורקים) לאזור, האנשים שחיו באזרבייג'ן עברו תהליך של טורקיזציה שבא לידי ביטוי בשפה ובתרבות. לאורך ההסטוריה המודרנית (עד הכיבוש הרוסי) היו בעיקר תחת השפעת הממלכות הפרסיות מדרום ולפיכך אימצו שילוב מסויים של תרבות האיסלאם השיעית. עם הכיבוש הרוסי של הקווקז בתחילת המאה ה- 19 קיבלה אזרביג'אן את גבולותיה העכשוויים.

     

    רפובליקה נשיאותית. אזרבייג'ן (צילום: מידן וישינסקי)
    רפובליקה נשיאותית. אזרבייג'ן(צילום: מידן וישינסקי)

     

    לאחר נפילת ברית המועצות קיבלה אזרבייג'אן עצמאות והיא מתפקדת היום כרפובליקה נשיאותית. רוב הכלכלה מבוססת על בארות הנפט בים הכספי ויש פערים עצומים בין בעלי ההון לאנשים הפשוטים. בהתאם לתרבות הפוליטית הסובייטית, "נבחר" היידר אלייב (Heydar Aliyev)- חבר לשעבר בפוליטבורו ומנהיג אזרבייג'אן בתקופה הסובייטית (1969-1987) לנשיאות אזרבייג'אן בשנת 1993 כשבבעלותו בארות נפט וכוח פוליטי רב.

     

    אלייב שלט במדינה עד ליום מותו אז עברה הנשיאות לבנו- אילהאם אלייב (İlham Aliyev), ששולט ביד רמה במדינה עד היום. כשמסתובבים בבאקו (Baku)- בירת המדינה, קשה שלא להתחמק משלטי הענק שמפארים את משפחת אלייב וכל בניין שני בעיר קרוי על שם המנהיג הדגול: תיאטרון היידר אלייב, אצטדיון היידר אלייב, שדה"ת היידר אלייב, קניון היידר אלייב ועוד.

     

    מפעל הנצחה. שדה התעופה היידר אלייב (צילום: מידן וישינסקי)
    מפעל הנצחה. שדה התעופה היידר אלייב(צילום: מידן וישינסקי)

     

    בכל מקרה, לא הגעתי לאזרבייג'אן כדי לעסוק בפוליטיקה אלא כדי לטייל בהרים- מסתבר שגם זה עניין לא כל כך פשוט במדינה מפוצצת נפט שלא מתעניינת במיוחד במטיילים, בטוח לא כאלו שרוצים להתהלך בהרי הקווקז.

     

    עם נחיתתי נסעתי לעיר באקו לפגישה עם מנהלי חברת טיולים מקומית כדי לבדוק אופציות למסלולי הליכה בקווקז במטרה להביא לכאן קבוצות. מהר מאוד הם הבהירו לי שרוב אזור הקווקז הגובל עם גיאורגיה כבר שנים רבות מתפקד כשטח צבאי סגור והצבא לא מאשר לאף אחד להיכנס. "אולי כדאי לך לתכנן טיול במיניבוס לקבוצות שלך?" הייתה עצתם הסופית.

     

    לא אמרתי נואש. פתחנו מפות (מפות סובייטיות מלפני 50 שנה שמצאתי באינטרנט והדפסתי לפני הטיול) ותחקרתי אותם במשך שעתיים לגבי מסלולים שכן אפשר ללכת בהם- בסוף הצלחנו למצוא מסלול הליכה קצת אמורפי באזור הר שנקרא באבאדאג (Babadağ) שנמצא על גבול השמורה הסגורה למטיילים.

     

    הממתק הלאומי. לדר (צילום: מידן וישינסקי)
    הממתק הלאומי. לדר(צילום: מידן וישינסקי)

     

    אחר הצהריים כבר יצאתי לדרך מערבה אל הכפר לאהיג' (Lahic)- נסיעה של שלוש שעות מבאקו, בנופים צחיחים ולמרגלות הרי הקווקז. בצד הדרך מוכרים את הממתקים המקומיים: דפים של תות-עץ ומשמש מיובש "לדר", שבאזור הקווקז נקרא צ'ורצ'וחלה. כדי להכין אותם מרתיחים את הפרי בסיר גדול על האש, ואח"כ מייבשים את העיסה בשמש

     

    לאהיג' הוא כפר יפה שיושב כבר קרוב להרים ויש כאן אפילו 2-3 בתי הארחה קטנים ופשוטים- המשמשים את התיירים המעטים שמגיעים לכאן. הכפר משמש עדיין כמו בימים עברו כמוקד מסחרי לכפרים ולרועים שבסביבה וניתן למצוא בו הכל: תבלינים, שימורים, כלי עבודה, חרשי ברזל וסנדלרים.

     

    מוקד מסחרי. לאהיג' (צילום: מידן וישינסקי)
    מוקד מסחרי. לאהיג'(צילום: מידן וישינסקי)

     

    אחרי סיבוב קצר בכפר נפגשתי עם האג'י (Haci)- רועה צאן מקומי שבדיוק התכונן לצאת להרים ליאילה (Yayla)- מילה תורכית שפירושה המילולי- מקום של קיץ. הוא הציע לי להצטרף ומייד קפצתי על המציאה.

     

    באופן מסורתי הנוודים התורכים יוצאים בקיץ למרעה בהרים הגבוהים לאחר הפשרת השלגים. לכל משפחה יש שטח משלה ולרוב הם גרים שם באוהל במשך שלושה- ארבעה חודשים, חולבים את הכבשים והעיזים, מכינים גבינות ומוכרים אותן אחר כך בכפרי המחוז הנמוכים יותר.

     

    האזרים אוהבים לשתות את התה מהצלוחית ולא מהכוס ואת קוביית הסוכר תוקעים מתחת ללשון בזמן הלגימה. כך, לאחר שעה קלה בכפר ושתיית כמה כוסות תה, יצאנו האג'י בנו הצעיר ואני לדרך. משפחתו כבר מחכה לנו בהרים ולא רצינו להיכנס לחשיכה.

     

    לוגם מצלחת. האג'י (צילום: מידן וישינסקי)
    לוגם מצלחת. האג'י(צילום: מידן וישינסקי)

     

    לאחר רכיבה של כשלוש שעות לאורך גבעות ירוקות ואזורי מרעה של כבשים, הגענו ל"יאילה" של האג'י- שני אוהלים פשוטים לצד מעיין קטן באמצע שלוחה. אשתו וילדיו הגדולים קיבלו את פנינו בשמחה ולאחר שחלצנו נעליים נכנסנו לאוהל המרכזי שתינו תה ואכלנו קצת. לאחר מכן הספקנו להצטרף לשאר המשפחה בחליבת העדר הגדול לפני השקיעה.

     

    בכפרים התפריט מאוד פשוט- לחם דק (נקרא "יופקה"), גבינה ("פייניר") ותה הם בדרך כלל התפריט הנפוץ. בקערה בצידה הימין של התמונה נמצאות גם כמה סוכריות שהבאנו מהכפר. את הלילה בילינו באוהל המשפחתי, ישנים כולם יחד על מזרנים ומכוסים בשמיכות צמר ביתיות.

     

    יופקה ופייניר. ארוחת ערב (צילום: מידן וישינסקי)
    יופקה ופייניר. ארוחת ערב(צילום: מידן וישינסקי)

     

    למחרת כשהשכמתי כל בני המשפחה כבר חלבו בחוץ את העדר והכינו את הגבינות. לאחר שרחצתי את פניי פתחתי את המפה וניסיתי למצוא את היעד הבא שלי: הר באבא- באבאדאג 3629 מטרים גובהו.

     

    ההר משמש לעלייה לרגל ובמהלך חודש יולי מגיעים לכאן מאות עולי רגל במסע רגלי אל פסגת ההר מלאהיג' ויש אפילו מעין "אכסנייה" למרגלות ההר ומשפחה מקומית מגישה שם אוכל ושירותי נוספים. אבל כל זה יקרה רק בעוד שבועיים והיום אין אף אחד באזור חוץ ממספר רועים ועדריהם. 

     

    התכנית המקורית הייתה לטפס לפסגה, לרדת מצדו השני של ההר ולישון בכפר בשם קארחון (Kharxun). אמנם יש לי שק- שינה טוב, אבל מטעמי חסכון במשקל השארתי את האוהל וציוד הבישול בבית ותכננתי לישון בכפרים או באוהלי הרועים. כשסיפרתי להאג'י הוא התעקש שזהו יום ארוך מדי, הציע להצטרף אליי ולישון לילה על ההר במערה שהוא מכיר.

     

    עלייה לרגל. באבאדאג  (צילום: מידן וישינסקי)
    עלייה לרגל. באבאדאג (צילום: מידן וישינסקי)

     

    אחר הצהריים עזבנו את האזורים הנמוכים, עברנו את קו הצמחייה והתחלנו לטפס צפונה לכיוון הרכס במעלה שביל תלול מאוד. בזמן שהלכנו ברגל, מושכים את הסוסים אחרינו, מזג האוויר התחיל להתקרר ונכנסנו לערפל סמיך, מרחוק נשמעו מספר רעמים ונראה שהולך לרדת גשם הערב. קיוויתי שהאג'י יודע מה הוא עושה ושבאמת יש מערה נחמדה וחמימה בה נוכל לישון הלילה והמשכנו לטפס לכיוון פסגת ההר.

     

     

    כשהגענו לפסגת ההר, 3629 מטרים מעל פני הים התחיל להחשיך וענני הסערה התקרבו. הבטתי על האג'י במבט מלא תקווה ובטחון אבל לפי הבעת פניו הבנתי שאנחנו בבעיה. מסתבר שהוא לא זוכר איפה המערה והוא מציע שנישן כאן הלילה. כשהוא אמר "כאן" הוא התכוון לכמה תלוליות אבנים שנמצאות על פסגת ההר והיו יכולות לשמש כמחסה רוח לאוהל האלפיני שהשארתי בבית.

     

    ערפל סמיך. בדרך לבאבאדאג  (צילום: מידן וישינסקי)
    ערפל סמיך. בדרך לבאבאדאג (צילום: מידן וישינסקי)

     

    לאחר הערכת מצב מהירה הבנתי שאין לנו ברירה וניאלץ לבנות כאן מחסה ולהעביר את הלילה. לקחנו את מעיל הגשם הגדול של האג'י ומתחנו אותו כמיטב יכולתנו מעל המחסה ולאחר מכן פרקנו את האוכפים מהסוסים ופרסנו אותם כמזרנים. השעה הייתה שש וחצי בערב והגשם התחיל לטפטף. נכנסנו מהר מתחת למחסה והתכרבלנו בשקי השינה, מתכוננים ללילה קשה ורטוב.

     

    כפי שחששתי, במהלך הערב התחיל גשם שוטף שהרטיב אותנו לגמרי (הרגליים של שנינו היו מחוץ לטווח המחסה), ובאישון הלילה התקרר מזג האוויר והגשם הפך לשלג... קמנו לבוקר לבן על פסגת באבאדאג.

     

    קפואי- עצמות התעוררנו בתוך שקי השינה שהפכו לקרח. בשש בבוקר הפציע האור. מאחר וגם כך לא הצלחנו לישון יותר מדי בלילה מיהרנו לקום, קיפלנו את הציוד וניסינו להשחיל את כפות רגלינו לנעליים הקפואות (אנסה לזכור להבא לשים את הנעליים איתי בתוך שק השינה)

     

    מסבל לחוויה. בדרך לקארחון (צילום: מידן וישינסקי)
    מסבל לחוויה. בדרך לקארחון(צילום: מידן וישינסקי)

     

    העמסנו את הסוסים והתחלנו ללכת ולפתע נעלמו העננים והפציעה השמש. מדהים באיזו מהירות מתחמם הגוף חזרה ולאחר חצי שעה של הליכה כמעט ושכחתי את הלילה הקשה שהרגע עברנו. נזכרתי במשפט שאני נוהג לצטט מדי פעם למטיילים: "חוויה היא סבל שעבר ממנו מספיק זמן". אחרי לילה קפוא בו לא עצמתי עין מספיקה חצי שעה של שמש כדי להשכיח ממני את הסבל ולהישאר עם החוויה.

     

    חזרנו מעט על עקבותינו אל עבר אוכף נמוך וכאן נאלצתי להיפרד מהאג'י לשלום. הוא צריך לחזור למשפחתו ולעדר הכבשים ואני ממשיך צפונה לכיוון קארחון (kharxun) בו אוכל ללון. "אם תראה כלבי רועים אל תפחד, תזרוק עליהם אבן" הייתה עצתו האחרונה לפני שהתרחק עם צמד הסוסים ונעלם מטווח ראייתי.

     

     

    נוף הרי הקווקז (צילום: מידן וישינסקי)
    נוף הרי הקווקז(צילום: מידן וישינסקי)
     

     

    תוך מספר דקות המשכתי גם אני בדרכי, לאורך שביל פרדות הררי בין פסגות הקווקז, מעט חושש מלהיות פתאום לבד על ההר אבל גם נהנה מהשקט והרוגע והמרחבים האינסופיים. לאחר כארבע שעות בירידה תלולה מאוד הגעתי לתחתית הואדי וקיבלו את פניי שני כלבי רועים אימתניים. זרקתי עליהם אבנים אבל לא נראה שהם התרגשו מהמחווה ורק המשיכו להסתער עליי חשופי שיניים. מזל שרועה הצאן היה בקרבת מקום קרא להם לסדר- והזמין אותי לכוס תה חמה.

     

    לאחר שעה קלה נפרדתי מהרועה שהנחה אותי להמשיך במורד הנהר כארבע שעות עד שאגיע לכפר קארחון: "אם תראה כלבי רועים אל תפחד, תזרוק עליהם אבן"

     

    טוב. כפי שכבר רמזתי, עצותיהם של המקומיים הן מאוד נחמדות כשאתה רכוב גבוה ובטוח על סוס, אך כמטייל בודד ברגל הטריק עם האבן לא ממש עובד בשטח..

     

     

    אנשים טובים באמצע הדרך. הרועה ואני (צילום: מידן וישינסקי)
    אנשים טובים באמצע הדרך. הרועה ואני(צילום: מידן וישינסקי)

     

    החלק הבא של היומן לא מצולם, מאחר והוא התנהל תוך כדי מנוסה על חיי מפני חמישה כלבי רועים קווקזיים שגרמו לי לקפוץ לנהר סוער עם כל הבגדים ולשחות נגד הזרם כמו דג פורל. יצאתי רטוב מן הצד השני והתפללתי שהם לא יישחו אחריי. בצעד מהיר המשכתי הלאה מבלי להביט לאחור, נשבע לעצמי שלעולם לא אצעד יותר לבד בקווקז.

     

    סוף סוף לאחר יומיים עמוסי חוויות הגעתי למקום "יישוב"- הכפר קארחון שנראה לי כמו גן עדן. עייף אחרי לילה ללא שינה ורטוב אחרי שחייה ספונטנית בנהר בעיקר רציתי לנוח.

     

    נכנסתי למכולת המקומית המשמשת גם כפאב השכונתי והתרועעתי עם גברי הכפר המשופמים. האזרים הם אמנם מוסלמים, אך בדומה לבני-דודיהם התורכים הם לא ממש מקפידים על נושא איסור השתייה ההלכתי- הבירה והוודקה (נצר לימים הסובייטים) זורמים כמו מים.

     

    גן עדן. קארחון (צילום: מידן וישינסקי)
    גן עדן. קארחון(צילום: מידן וישינסקי)

     

    ברוב הכפרים באזור אין מסגדים, והדת לא מאוד דומיננטית בחיי האנשים. שתינו מעט וסיפרתי להם את קורותיי על הר באבא. הם לא ממש רגילים למטיילים שמגיעים מהכיוון הזה ומאוד שמחו להזמין אותי למשקה ולפיצוח הדדי של גרעינים שחורים.

     

    קאדיר, אחד מצעירי הכפר הזמין אותי ללון בביתו לא לפני שהוא הכריח אותי לבוא איתו לסיבוב בכפר על המשאית הסובייטית החדישה שלו. קאדיר גר כאן לבד בחודשי הקיץ ומאחר וגבר קווקזי אינו בקי ברזי הבישול והמטבח- הלכנו לבקר את דודה שלו ואכלנו שם ארוחת ערב חמה. לאחר מכן חזרנו לביתו, פרשנו שמיכות על הרצפה וראינו סרט תורכי בטלוויזיה.

     

    קאדיר והמשאית הסובייטית (צילום: מידן וישינסקי)
    קאדיר והמשאית הסובייטית(צילום: מידן וישינסקי)

     

    למחרת עם בוקר המשכתי מערבה אל עבר כפר קטן בשם א-דור (Adur) ולאור נסיוני מהימים האחרונים חיפשתי טרמפ שהתגלם בדמות שני אחים שרכבו אל היאילה המשפחתית מעל הכפר. התלוויתי אליהם לשעות הקרובות וטיפסנו יחד על שלוחה מוריקה אל עבר האוכף שמעל הכפר במזג אוויר סגרירי משהו.

     

    אחרי סעודה מהירה של פייניר (גבינה) וקאימק (שמנת) בתוך האוהל המשפחתי המשכתי עוד מספר שעות בירידה לעמק הבא ולכפר הבא במסלולי: האפוט (Haput).

     

    בכפר האפוט יש מסגד חדש, ביקשתי להיכנס אך מסתבר שהוא נעול. בנה אותו אחד מעשירי הכפר שהיגר לבאקו והמפתח תמיד נמצא רק איתו. המקומיים אוהבים לעמוד ליד המבנה ולצפות על הכפר מלמעלה. הם לא ממש זוכרים מתי בפעם האחרונה הם ביקרו במסגד. חיפשתי בכפר את איסמעיל- קרוב משפחתו של קאדיר שהציע לי להתארח הערב בביתו.

     

    המסגד החדש. האפוט (צילום: מידן וישינסקי)
    המסגד החדש. האפוט(צילום: מידן וישינסקי)

     

    הכנסת האורחים בקווקז הינה מסורת עתיקת יומין- כאן נהוג להגיד כי "האורח בא מן האלוהים" ואם במקרה מתגלגל אורח לכפר הרי כבוד גדול הוא

    למארח שירעיף עליו מאכלים ופינוקים (כמו כאן בתמונה- שטיפת רגליים בגיגית חמה לאחר 4 ימי הליכה). בערב הצטרפו אלינו כמה מנכבדי הכפר, שתינו וודקה ותה ודיברנו על ענינים שברומו של עולם.

     

    למחרת יצאתי ליום האחרון בטיול הרגלי- המשכתי מערבה דרך ההרים הירוקים שכוסו בפריחה מרהיבה ולאחר מספר שעות הגעתי אל הכפר חינאליק (Khinaliq) כפר יחסית מרכזי שמושך אליו מעט תיירים בזכות ארכיטקטורה ייחודית של גגות שטוחים.

     

    ארכיטקטורה ייחודית. חינאליק  (צילום: מידן וישינסקי)
    ארכיטקטורה ייחודית. חינאליק (צילום: מידן וישינסקי)

     

    אל הכפר מגיע כביש מסודר ואפילו יש כאן מספר בתי הארחה לתרמילאים. בעבר היה ניתן לצאת מכאן לטרק נוסף בן ארבעה ימים חזרה לדרום הרכס אולם הצבא האזרי הקים כאן בסיס אימונים חדיש והשטח סגור למטיילים.

     

    מכאן כבר אפשר לתפוס טרמפים ברכב מקומי חזרה לציוויליזציה- אני המשכתי מכאן לעיירה המעניינת קובה (Quba)- ביתם של היהודים הקווקזים. מסתבר שעדיין גרים כאן כמה אלפי יהודים - אלו הם היהודים הקווקזיים, או "יהודי ההרים" המכנים עצמם בשם "ג'והורי" (לא להתבלבל עם הגרוזינים). הם דוברי שפה יהודית- פרסית ורואים את עצמם כצאצאי גולי יהודה. הם הגיעו לקווקז כנראה בסביבות המאה השביעית- שמינית ואף הייתה להם השפעה בממלכת הכוזרים.

     

    יהודי ההרים. העיירה קובה (צילום: מידן וישינסקי)
    יהודי ההרים. העיירה קובה(צילום: מידן וישינסקי)

     

    "יהודי ההרים" התיישבו באזור הקווקז הצפון-מזרחי: אזרבייג'אן, דאגסטן ואפילו צ'צניה וצפון-אוסטיה. חלקם עלו לישראל (כ-80,000 איש) לארצות הברית ולאירופה ורבים גם בחרו להישאר בבתיהם. כשחזרתי לארץ ודיברתי מעט עם יהודים יוצאי הקווקז הסתבר לי שרבים מהם מקורם בעיירה קובה שבאזרבייג'אן.

     

    מכאן חזרתי באוטובוס לעיר הבירה באקו, וסיימתי את החלק ההרפתקני בטיול. עד לפעם הבאה.

     

    המסלול. הקווקז באזרבייג'ן (צילום: מידן וישינסקי)
    המסלול. הקווקז באזרבייג'ן(צילום: מידן וישינסקי)

     

    מידן וישינסקי הוא מדריך טיולים וטרקים ברחבי העולם.

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים