כשתפוזים יצייצו בטוויטר

במובן מסוים, הטכנולוגיה היא כל מה שמפריד בינינו ובין טרגדיה. הרי האוכלוסייה גדלה ומעמד הביניים גדל, והצריכה של משאבי טבע גדלה: עד 2030, הדרישה העולמית למים תגדל ב-40% והדרישה לאנרגיה ב-50%. משאבי הטבע מוגבלים והמקום מוגבל.

עוד כתבות בערוץ כלכלה ירוקה:

חוק האריזות: 3 מכל 4 יצרנים לא ממחזרים

הפרדת פסולת: הדרך עוד ארוכה

זיהום אוויר בפריז: תחבורה ציבורית בחינם

"תעלת הימים": זורים מלח על הפצעים

בתחום אחד ספציפי, מבטיחים לנו טרגדיה כבר הרבה זמן: ייצור מזון. מבטיחים לנו שעד שנת 2030 הדרישה למזון תגדל ב-35%, וכמות האוכל שהעולם יידרש לה ב-40 השנים הקרובות שקולה לכמות המזון שיוצר בכל תולדותיה של הציביליזציה האנושית.

כבר 200 שנה מבטיחים לנו שהעניין הזה של גידול אוכלוסין ועלייה ברמת המחייה ייגמר לא טוב. שיותר אנשים, שצורכים יותר מזון, יובילו לטרגדיה. מלתוס אמר את זה ב-1798. מיל וריקדו חזרו על זה. ארליך וארו אומרים את זה היום. 

עד 2030 הדרישה למזון תגדל ב-35%(צילום: אבישג שאר-ישוב)

הטענה שלהם פשוטה. האוכלוסייה ורמת המחייה גדלים באופן מעריכי, תלול. 100 אנשים השנה, 200 בשנה הבאה, 400 בעוד שנתיים ואז 800, 1,600, 3,200. כולם רעבים יותר. כולם רוצים לחיות טוב יותר. מנגד, יכולת ייצור המזון, הפרודוקטיביות החקלאית, גדלה באופן ליניארי, קווי, מתון. 100 טון השנה, 200 בשנה הבאה, 300 בעוד שנתיים ואז 400, 500, 600. במילים אחרות, יותר מידי פיות להאכיל ומעט מדי מזון.

ואז התרחיש הרגיל: התייקרות מחירים, רעב, מחאות, קריסה. זה תרחיש עם כריזמה.

יש משהו מעורר אדרנלין ברעב ובמחאות. טרגדיות מוכרות עיתונים. וזה לא תרחיש חדש. אנחנו מכירים אותו היטב. לפני שלוש שנים יצאנו על זה לרחובות, הפגנו בכיכר, קנינו אוהל.

אבל עוד לא קרסנו, בסך הכל יצאנו להפגין. ולמעשה, ההיסטוריה של ייצור מזון הייתה הכל חוץ מליניארית. נכון, בעבר נדרשנו לכמה מאות שנים לביית חיות משק. אבל גורדב סינג' קוש נדרש רק לכמה עשורים כדי לפתח את IR36 – זן אורז ננסי, עמיד ועתיר יבול – אחד מסימני ההיכר של המהפכה הירוקה. זו הטכנולוגיה הזו – הכלאות זנים, הנדסה גנטית, השקייה מתוחכמת, דישון, שאפשרה את התפוצצות האוכלוסין בסין בזמן שושלת סונג, במאה ה-17, ושהצילה את הודו ופקיסטן מרעב במאה ה-20.

ותודה לטכנולוגיה

במובן הזה, הטכנולוגיה הושיעה אותנו. זה הסיפור של "אדמה" (מכתשים אגן), של פוטאש, של ארצ'ר דניאלס מידלנד (ADM), של נטפים, של מונסנטו, ושל ענפי האגרו-טק וה-WaTech. זה קרה בסין, זה קרה במכסיקו, זה קרה בהודו ובישראל.

והצורך להתערבות היום גדול מאי פעם בעבר. יש מרחב אדיר לצמצום הפסדים ולהוזלת מחירים. לא חסרות ראיות. לפי UNEP (התוכנית הסביבתית של האו"ם), כשליש מהמזון המיוצר בעולם בשנה לצריכה אנושית – בערך 1.3 מיליארד טונות – מתבזבז ומתקלקל. בארה"ב לבדה, כ-30% מהמזון, בשווי של יותר מ-48 מיליארד דולר, נזרק לפח כל שנה.

יותר עצמים מאנשים מחוברים לרשת(צילום: shutterstock)

אז איך מתחמקים מקטסטרופה בעולם צפוף ורעב יותר? איך ממשיכים מעבר לדשנים, להשקיה בטפטוף, להנדסה הגנטית? מה הגבול הבא?

ברוכים הבאים לאינטרנט של הדברים. הגבול הבא. הבוננזה הבאה. בשורה אחת, זה הסיפור של האינטרנט של הדברים: הכל מחובר לרשת, כל הזמן ובכל מקום. האינטרנט של הדברים הוא תוצאה של פריסת חיישנים, טרנזיסטורים ומיקרו-מעבדים מכל מיני סוגים, כדי שחפצים ועצמים יתחברו לאינטרנט. זו אחת התכונות של עידן של ביג דאטה וטכנולוגיה זולה.

זה לא שהתופעה חדשה, טכנולוגיות מידע ותקשורת אתנו כבר הרבה זמן. זה רק קנה המידה שחדש. טוענים שהשוק הזה עתיד להיות גדול יותר מהשווקים של סמארטפונים, טאבלטים ומחשבים אישיים, ביחד. בשנת 2008 יותר עצמים היו מחוברים לאינטרנט מאנשים, ובשנת 2020, 50 מיליארד עצמים יהיו מחוברים לרשת.

לגדל תפוחים כמו טמגוצ'י 

לפי חברת SAP, האינטרנט של הדברים "מאפשר לחפצים חכמים לתקשר זה עם זה. הם לומדים זה את זה ומשתנים". לחפצים באינטרנט של הדברים יש זהויות וירטואליות. הם גולשים בסייבר-ספייס. הם מחליפים מידע אחד עם השני, עם הסביבה המידית שלהם, עם רשתות אחרות ועם מערכות ניהול ובקרה.

ומגימיק לפתרון בעיות, במוקדם או במאוחר, הטרנד הזה יגיע אל החקלאות. עכשיו, זה לא יהיה עולם שקישואים עושים לייק בפייסבוק ופרות פותחות חשבונות בלינדקאין. תפוזים לא באמת יצייצו בטוויטר. איך אומרים, יש מדע ויש מדע בדיוני.

אבל זה כן עולם שלשדות מטעים, לחממות ולעצי פרי, לבקר ולצאן, יש נוכחות וירטואלית. באמצעות רשת של מיקרו-מעבדים, וחיישנים ביו-כימיים, הם יתקשרו עם מערכות השקייה חכמות, עם מערכות דישון, עם מערכות אנרגיה, עם מערכות בקרת אקלים ותחזיות מזג אוויר, עם חקלאים ועם השוק; סוחרים, משווקים, מפיצים, מנהלי מלאי. אולי אפילו עם צרכני קצה. אולי צרכנים יגדלו תפוחים כמו שפעם שיחקנו בטמגוצ'י. אולי לא. זה לא העיקר.

קו ישיר לרפתות?(צילום: אבי רוקח)

בשנת 2009, קווין אשטון, הנביא של האינטרנט של הדברים, טען: "אם היו לנו מחשבים שידעו

כל מה שיש לדעת על דברים, היינו יכולים לנהל טוב יותר, להפחית הפסדים, להוזיל עלויות ולמנוע בזבוז... לאינטרנט של הדברים יש פוטנציאל לשנות את העולם שלנו כפי שהאינטרנט הרגיל שינה. אולי אפילו יותר". ומי לא הולך למסיבה הזאת? מיקרוסופט, גוגל, אינטל, IBM. המקטרגים ודאי יזדעקו: בעיות אבטחה חדשות, חשיפה למתקפות סייבר על מערכות המזון. אבל אי אפשר לעשות אומלט בלי לשבור כמה ביצים.

המחקר על היישומים השונים עדיין בחיתולים. הספקולציות רבות. וכך גם הפוטנציאל. בקטלוג הפתרונות החדשניים, בניסיוננו להימנע מטרגדיות, במאמץ להעצים את החקלאות המקומית ולייצא לחו"ל טכנולוגיות – והרי אמרו כבר (ארנון סופר) שהחקלאות הישראלית היא "תרבות של עם... היא ביטחון..." - זה הגבול הבא.

אז אולי תפוזים לא יצייצו בטוויטר. ואולי לעגבניות לא יהיה חשבון פייסבוק. אבל הטכנולוגיה עשויה גם הפעם להציל אותנו מאקראיות ומכאב, מנזקי מזג האוויר, מהשפעות של הצפות ובצורות, מאובדן ערך, מבזבוז מיותר של משאבים, מרעב ואולי גם לחסוך לנו קצת כסף בכיס. וגם זה משהו.