שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "התו האחרון": פסנתר בלי כנף
    במותחן המסתורי "התו האחרון", יש הרבה מאוד זיופים עלילתיים, אבל נגינתו של הפסנתרן שבמרכז העלילה ושל הבמאי הספרדי אוג'יניו מורה מספקים הנאה לאוזני הצופים ועיניהם. חבל שאלייז'ה ווד לא מצליח לשאת את הסרט על כתפיו

    בשנים האחרונות הופיעו מספר סרטי מתח שעסקו בעימות בין אדם הנתון בתנאי מצור, ודמות מאיימת שאיתה יש לו קשר טלפוני. אלו סרטים המסתמכים על מרחב מצומצם, ועל ניסיון ליצור מתח בהצבה של הצופה בתוך נקודת הידע המוגבלת של הגיבור.

     

    ב"תא טלפון" (2004) הגיבור נלכד תחת איום שיחוסל אם לא יתוודה על חטאיו, ב"קבור" (2010) אזרח אמריקאי שעובד בעיראק כלוא בתוך ארון שנקבר באדמה, וב"הקריאה" (2013) מרכזנית במוקד פניות חרום מנסה להציל נערה שעומדת להיחטף. סרטים אלו מציבים אתגר ברור ביצירת סיטואציה אמינה, וכזו שתצליח להחזיק בתשומת הלב של הצופים למשך אורכו של פיצ'ר.

     

    הטריילר של "התו האחרון"

    הטריילר של "התו האחרון"

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    גם "התו האחרון" ("Grand Piano") הוא סרט מתח המתבסס על עימות טלפוני בין שתי דמויות. אך המסגרת של עימות זה רחוקה מלהיות צנועה, ובהתאם לכך הסרט מרשה לעצמו להתפרע גם מבחינה סגנונית. זירת ההתרחשות היא אולם קונצרטים מפואר, והעימות הוא בין פסנתרן רדוף טראומות מקצועיות, ובין אדם נסתר המאיים על חייו ועל חיי אשתו הנמצאת בקהל.

     

    ביקורות סרטים נוספות בערוץ הקולנוע של ynet :

     

    העימות הוא אינטימי, אבל הוא מתבצע בתוך מרחב גדוש בבני אדם, ומתקיים לכן במתח במתמיד בין מה שהצופים באולם הקונצרטים רואים, לאופן בו הסיטואציה מובנת על ידי הצופים בסרט.

     

    אלייז'ה ווד כגיבור "התו האחרון" ()
    אלייז'ה ווד כגיבור "התו האחרון"

     

    טום סלזניק (אלייז'ה ווד), הוא עילוי שאין שני לו בנגינה על פסנתר. לפני חמש שנים הוא כשל בשעה שניגן יצירה מורכבת במיוחד, ומאז הוא לא עלה על במה. כעת, בהשפעת אשתו אמה (קרי בישה), כוכבת קולנוע מפורסמת, הוא חוזר לקונצרט מיוחד. טום ינגן על פסנתר הבוזנדורפר שהיה שייך למנטור העשיר והאקסצנטרי שלו, ואשר הובא במיוחד לאולם.

     

    אם החרדות הלא פשוטות שלפני הקונצרט אינן מספיקות, זה עוד כלום לעומת הגילוי של מה שכתבה יד מסתורית על דפי התווים: "נגן תו שגוי אחד ותמות". סלזניק לא משתכנע מיד שמדובר ביותר מבדיחה, אבל הדגמת תכלית של סמן הלייזר המכוון אליו, וירייה לכיוון הבמה, משכנעים אותו שהוא ואשתו נמצאים בסכנת מוות. הקול המדבר אליו מהאוזניה שניתנה לו (קולו של ג'ון קיוזאק) מנחה אותו בביצוע הפעולות הנדרשות, ומנגד לועג לו. לא רק שהגיבור חייב לנגן באופן מושלם, הוא כמעט ואינו יכול לזוז ממקומו מבלי לשבש את הקונצרט, וכל זאת כשמסביב מתחילות להיערם גופות

     

    שב, לא בשקט. "התו האחרון" ()
    שב, לא בשקט. "התו האחרון"

     

    מדוע כל זה מתרחש? הסיבות מתגלות במהלך הסרט, אך די אם נאמר שהן לא מוסיפות עומק לסיטואציה המוצגת. יש פוטנציאל לקווים עלילתיים שהיו חושפים מורכבויות ביחס שבין הגיבור ואשתו, בינו לבין המנטור המנוח, או ליצור אבחנה משמעותית יותר על משמעות פעולת היצירה לעומת הנגינה. הסיבה שתיחשף במהלך הסרט קשורה לאינטרס שאין לו קשר ישיר לסלזניק עצמו. הוא נמצא שם על הבמה מכיוון שהוא האדם היחידי היכול לנגן יצירה מורכבת עד אימה שכתב המנטור שלו, שהיא, לגמרי במקרה, אותה יצירה שבגללה הוא נתקע חמש שנים קודם לכן.

     

    סרט מסוגו של "התו האחרון" מחייב נכונות להציג עלילה שמופרכותה ניכרת, ונכונות לשחק עם הקלפים הללו בפנים חתומות. רוב הזמן הסרט עושה זאת תוך ניסיון לחתור למותחן מהודק וקצר (אורכו ללא כותרות הפתיחה והסיום אינו עולה על 75 דקות). ליקוייו העיקריים קשורים לקושי של ווד לשאת על כתפיו את הסרט, ולהתקדמות הבעייתית יותר של העלילה החל מהשלב בו אנו חורגים מנקודת הידע המוגבלת של הגיבור.

     

    אלייז'ה ווד. נותן לאצבעות ללכת במקומו ()
    אלייז'ה ווד. נותן לאצבעות ללכת במקומו
     

    הבמאי הספרדי אוג'יניו מירה חובר למפיק בן ארצו רודריגו קורטס (שביים את "קבור") ולתסריטאי האמריקאי דמיאן צ'זל. יחדיו יצרו סרט הנראה כמו מחווה לעבודותיהם של בימאים כמו אלפרד היצ'קוק ("האיש שידע יותר מדי", 1956), בריאן דה פאלמה ("עיני נחש", 1998) ויותר מכך במאי סרטי הג'יאלו (תת ז'אנר של סרטי אימה איטלקיים) דריו ארג'נטו ("אופרה", 1987).

     

    עצם היכולת לזהות את הזיקה היא סוג של מחמאה לסרט, אבל חשוב להבהיר כי "התו האחרון" אינו אלגנטי כסרטו של היצ'קוק ומתון בהרבה מדימויי הזוועה בסרטו של ארג'נטו. מבחינה סגנונית הוא אולי מוחצן, אך קרוב יותר לקוטב ההיצ'קוקי מאשר להפרזה והשעשוע הרפלקסיבי שמאפיינים את השתוללויות המצלמה של ארג'נטו ודה פאלמה.

     

    מה שנותר הוא בידור סביר, אך נדמה כי בשינויים קלים הוא יכול היה להיות סרט מוצלח בהרבה. מאז שיצא הסרט ב- 2013, התסריטאי צ'זל הפך גם לבמאי והציג בפסטיבל סאנדנס את סרטו "Whiplash" (שעוסק דווקא במתופף) שזכה הן בפרס הגדול של הפסטיבל והן בפרס הקהל. יש סיכוי לא רע כי "התו האחרון" ייזכר כסרט האחרון שאותו צ'זל כתב ושבויים על ידי במאי אחר.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים