שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "מפריח היונים": נסים דיין, לא דיינו
    אחרי העדרות של כ-30 שנה מנוף הקולנוע הישראלי, חוזר הבמאי נסים דיין אל המסכים עם "מפריח היונים" - עיבוד לספרו של אלי עמיר העוסק ביהדות עיראק. הסרט התקופתי משרטט דיוקן אותנטי של קהילה שנדחקה מזיכרוננו

    "מפריח היונים", סרטו החדש של נסים דיין, על פי הרומן מאת אלי עמיר שראה אור ב-1992, מבשר את חזרתו של דיין אל העשייה הקולנועית אחרי הפוגה בת כשלושים שנה. הסרט מתרחש על רקע הקהילה היהודית בבגדד בראשית שנות ה-50, ומביא את סיפורה של העקירה וההגירה הגדולה (כ-130 אלף איש) לישראל.

     

    ביקורות סרטים נוספות בערוץ הקולנוע של ynet :

    מפוצלים

     

    הטריילר של "מפריח היונים"

    הטריילר של "מפריח היונים"

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    גיבור הסרט הוא כאבי (דניאל גד), נער בן 15 המתגורר עם אביו הסוחר (יגאל נאור) ואמו (אהובה קרן) בבגדד. כאשר דודו של כאבי ואחיו של האב, חזקאל, נעצר בעקבות מאמר שפרסם בגנות המשטר, לוקח על עצמו כאבי לגלות את מקום הימצאו בעזרתו של עורך דין מוסלמי, ידיד המשפחה (רון שחר). בתוך כך הוא מתוודע לפעילות המחתרת הציונית בעיראק, ולרדיפת היהודים על ידי גורמים לאומניים בעקבות הקמתה של מדינת ישראל.

     

    החיפושים, בחברת דודתו היפה ראשל (יסמין עיון), מובילים את כאבי לבית הכלא אליו משליכים סוכני ב-CID, הבולשת העיראקית, יהודים החשודים בפעילות ציונית ומענים אותם. במקביל, הוא מתאהב באמירה, בתו של אבו-אדואר (אורי גבריאל), ממנהיגי הקהילה היהודית בעיר המגדל יונים על גג ביתו.

     

    יגאל נאור ואורי גבריאל ב"מפריח היונים" (צילומים: רן מנדלסון) (צילום: רן מנדלסון) (צילום: רן מנדלסון)
    יגאל נאור ואורי גבריאל ב"מפריח היונים" (צילומים: רן מנדלסון)

     

    לא קראתי את ספרו של עמיר (ש"תרנגול כפרות" שלו הוא אחת היצירות המכוננות בכל הנוגע לייצוג הזהות המזרחית ומפגש התרבויות במדינת ישראל הצעירה. ספר זה הפך לדרמת טלוויזיה בבימויו של דן וולמן).

     אבל אי אפשר שלא להתרשם מרוחב היריעה ומגוון הקונפליקטים שעלילתו מכילה. מבחינה זו, מתקשה העיבוד של דיין להכיל את מורכבות הדמויות ומערכות היחסים ביניהן (למשל, זו שבין כאבי ואמירה), כמו גם את מלוא המתחים האידיאולוגיים בקרב הקהילה היהודית בבגדד (ובראשם הקונפליקט סביב פעילות המחתרת הציונית).

     

    מתבקש להשוות את "מפריח היונים" עם "גיא אוני" שדן וולמן ביים ב-2010 לפי ספרה של שולמית לפיד. בשני הסרטים יש משהו ממלכתי, שנובע מעיסוקם בפרקים משמעותיים בתולדות הציונות (סרטו של וולמן מתרחש על רקע העלייה הראשונה וההתיישבות בראש פינה).

     

    יסמין עיון ב"מפריח היונים" (צילום: רן מנדלסון) (צילום: רן מנדלסון)
    יסמין עיון ב"מפריח היונים"

     

    אך אל שם התואר "ממלכתי" מתלווה נימה דידקטית, יבשושית, כאילו מדובר במסכת בית ספר, ולא כך הם פני הדברים. סרטו של דיין הוא יותר מזה - ישנה בו איזושהי כמיהה לתרבות מזרחית אותנטית שחדלה מלהתקיים יחד עם הקהילה ששימרה אותה בעיראק, ומתלווה אליו על כן נימה אמיתית של מלנכוליה שניכרת במיוחד בסצינה החותמת.

     

    יתר על כן, בחירתו הנבונה של דיין לנהל את סרטו כולו בערבית בה דיברו יהודי עיראק, מעניקה ל"מפריח היונים" לא רק חותם של אותנטיות אלא גם ערך מוסף פוליטי. הערבית, שפתו של היהודי שעקר מארצות ערב (להבדיל מזו של הפלסטיני, יליד המקום הזה), כמו מקבלת פה לראשונה לגיטימציה.

     

    יסמין עיון ורון שחר ב"מפריח היונים" (צילום: רן מנדלסון) (צילום: רן מנדלסון)
    יסמין עיון ורון שחר ב"מפריח היונים"

    מתבקש, אגב כך, להשוות את השימוש שעושה דיין בשפה עם דרמת הטלוויזיה "צמות" (1989) שביים יצחק חלוצי המתרחשת באותה תקופה ומביאה את סיפורה האמיתי של נערה, חברת המחתרת הציונית בעיראק. הדיבור בעברית במבטא עיראקי גרוני כבד (שמתבסס, אחרי הכל, על קונבנציה קולנועית מוכרת) העניק לדרמה ההיא מידה ניכרת של מלאכותיות, ובה בעת שלל מהיהודי יליד ארצות ערב את לשונו. סרטו של דיין פועל מתוך מודעות מלאה להשלכות האסתטיות והאידיאולוגיות של השימוש בשפה, והדבר הופך אותו למחווה יפה לתרבות מפוארת.

     

    מחמאות מגיעות גם למעצב האמנותי מיגל מרקין, ששחזר את בגדד של שנות ה-50 ברחובות נצרת, יפו, ירושלים, עכו, דרום תל-אביב ובאר שבע, וכן לצלם שי גולדמן שהעניק לסרט צבעוניות המזכירה את המלודרמות העממיות הטורקיות והמצריות שריצדו על האקרנים בישראל לפני שלושה עשורים ויותר. בכך "מחיה" סרטו של דיין עולם תרבותי וקולנועי שלם, שהודר משך שנים מהשיח הלגיטימי על הקולנוע הישראלי ומקורותיו.

     

    שיחזור של בגדד משנות ה-50 (צילום: רן מנדלסון) (צילום: רן מנדלסון)
    שיחזור של בגדד משנות ה-50

    ולא פחות חשוב - "מפריח היונים" מציין, כאמור, את שובו של דיין אל העשייה הקולנועית. דיין, מחשובי יוצרי הסרטים בארץ המוכר לרבים גם כמורה ומרצה נלהב לקולנוע, ביים ב-1973 את "אור מן ההפקר", שעסק במשפחה מזרחית קשת יום והושפע מעבודותיו המוקדמות של פייר פאולו פזוליני ("אקטונה").

    סרטו הבא, "סופו של מילטון לוי" (1981) היה פילם נואר מקומי שהתרחש על רקע מצוקת מעמד הפועלים בישראל. את שני הסרטים, שלא זכו להכרה מצד הקהל בזמנם, ראוי בהחלט לגלות מחדש.

     

    דיין גם ביים את סדרת הטלוויזיה המיתולוגית "מישל עזרא ספרא ובניו" (1983), לפי ספרו של אמנון שמוש, על קורותיה של משפחת סוחרים חלאבית, ש"מפריח היונים", בנפח הדרמטי הניכר שלו, מזכיר אותה מאוד.

     

    יתכן ש"מפריח היונים" היה יוצא נשכר יותר לו עובד לסדרת טלוויזיה שהיתה מאפשרת העמקה בעיצוב הדמויות (בעיקר זו של הגיבור, כאבי, שאישיותו הולכת ומתעצבת מבחינה פסיכולוגית ופוליטית), והרקע ההיסטורי של הסיפור. עדיין, יש בסרטו של דיין משהו שמעיד על אהבתו העצומה לטקסט של עמיר, והאהבה הזו, כמו גם הכבוד לתרבות הנכחדת שהוא מתאר, עוברים היטב בסרט.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: רן מנדלסון
    דניאל גד ב"מפריח היונים"
    צילום: רן מנדלסון
    7 לילות
    מומלצים