שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    החיים ב-LA LA לנד הקודש

    בתי הכנסת בצרפת נראים כמו מבצרים. יהודי העיר מפחדים, ובהם רופא השיניים שבמרפאתו ביקרתי ודרש שלא אדבר בעברית, ואבא שלי, החזן הראשי של פריז, שהותקף אינספור פעמים. אבל הזיכרון הישראלי הסלקטיבי מעדיף להדחיק (או לשכוח) מה מייצג האפיפיור, ומה מתרחש באירופה

    האפיפיור ה-266 פרנסיסקוס, הגיע לביקור בארץ הקודש - וההתרגשות הישראלית בשיאה: ראשי מדינה הכבירו מילים על אישיותו המרוממת, פרשני טלוויזיה סיפרו על פתיחותו של "הכס הקדוש", והחיוך האין-סופי שלו סינוור לא מעט עיניים ישראליות.

     

    << הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו  >>

     

    כל כך סינוור, עד שהזיכרון הישראלי הסלקטיבי והקצרצר העדיף להדחיק (או לשכוח) כי מה שמייצג האפיפיור, הוא קצה-קצה של אווירה אנטישמית שרדפה את היהודים במשך אלפיים שנים: בטבח שהוביל הקיסר הראקליוס, במסעי הצלב של האפיפיור אורבן ה-2, בעלילות הדם תחת חסותו של האפיפיור אינוצנטיוס ה-3, בהאשמת היהודים במגפה השחורה, בפרעות רינדפלייש, באינקוויזיציה, בפרעות ת"ח ות"ט - ועד לשתיקתו האיומה של פיוס ה-12 מול זוועות הנאצים.

     

    קראו עוד בערוץ היהדות:

    "רות המואבייה הייתה מרגישה אצלנו בבית"/ אריאנה מלמד

     

    הישראלי הנינוח מעדיף לשקוע בכורסתו ולהרהר בסיפוק שכל זה שייך לעבר. הרי אנחנו בשנת 2014, הוא חושב לעצמו. העולם השתנה. הציוויליזציה המודרנית מוקיעה את האנטישמיות הישנה, והנוצרים של המאה ה-21 אינם האנטישמים של המאה ה-12.

     

    מזל שיש לנו מדינה (צילום: EPA) (צילום: EPA)
    מזל שיש לנו מדינה(צילום: EPA)

     

    יש איזו דיכוטומיה פנימית מופלאה בין הישראלים שמצקצקים בדאגה מול מראות הפיגוע בבריסל, לאלה המאושרים מנוכחותו של האפיפיור. בין אלה שמטיילים באירופה "האחרת", לאלה שחיים ביבשת הישנה.

     

    חוויות כואבות מטיפול שיניים

    החזן הראשי של פריז בבית הכנסת הגדול, "לה ויקטואר", הוא אבי, אהרן היון. קודם לכן שימש כחזן במשך 12 שנים בעיר מץ שבצפון-צרפת,

    8 שנים בעיר שטוטגרט שבגרמניה, ושנתיים בטורונטו שבקנדה. את מספר הפעמים שבהן הותקף בשל היותו יהודי, הוא מתקשה לזכור, וכך גם את מספר פניותיו למשטרה בשל כך. את הטיפול באותם אירועים אנטישמיים הוא דווקא זוכר היטב: כמעט ולא כלום.

     

    לא מכבר חזרתי מביקור בצרפת, שכלל סיור בבתי הכנסת שבה. המבנים הנצורים שמגובים בשומרים חמורי סבר ושלוש דלתות נעולות היטב, גרמו לי לחשוב שהגעתי בטעות למבצר. יהודי העיר מפחדים. נשמע מוכר?

     

    עם צאת השבת הציע אבי כי "אם אני כבר כאן", שאגש לאחד מידידיו, רופא שיניים במקצועו, ואעבור מספר טיפולים שהיו עולים לי הון עתק בארץ – בחינם. יצאתי לפגוש את ד"ר דניאל במרפאתו בעשר בבוקר, וישבתי בחדר ההמתנה הנאה שלו.

     

    כשיצא, קראתי לעברו בשמחה: "היי, דניאל, מה שלומך?" הוא לא ענה, רק סימן לי לסור הצידה בפנים חמורות סבר: "מה זאת הכיפה הזאת, אתה לא נורמלי?" שאל. "אתה יודע מה אתה עושה לי? תלבש קסקט, כמוני, ובבקשה אל תדבר אלי בעברית כאן".

     

    הנהנתי באלם, ודניאל הוסיף: "גם במשך הטיפול ליד האסיסטנטית שלי, אל תדבר בעברית. לא כשהיא שומעת. תעשה תנועות". עשיתי.

     

    באין פיוס

    צרפת היא מדינה נאורה, מתקדמת, וכמוה גם גרמניה וגם קנדה (ובלגיה), אלא שתושביה לא שמעו על כך בהכרח. אחרת, קשה להבין

    כיצד צעירים הלבושים על פי צו האופנה האחרון, מסוגלים לומר ליהודי מודרני כמו אבי, "כמה חבל שהיטלר לא סיים את מלאכתו", או "מתי כבר תעלה לה פן לשלטון ותעיף את כולכם לכל הרוחות".

     

    ב"מצעד החיים" אמר הרב ישראל מאיר לאו כי אילו רק הייתה מוכרזת הקמת המדינה עשר שנים קודם לכן, אולי היו מיליון וחצי ילדים עוד אתנו. בפראפרזה על דבריו, ניתן אולי לומר כי אילו לא היתה מוכרזת מדינה לעם היהודי, שבה חיים בביטחה עם צבא ישראלי והנהגה יהודית - מי יודע אם פרנסיסקוס בעל מראה הסב החביב, היה נוטף חיוכים רחבים היום בכותל - או שאולי היה בוחר לשתוק כמו חברו, פיוס ה-12, שבעים שנים קודם לכן.

     

  1. לכל הטורים של אליעזר היון   
  2.  

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: חיים צח, לע"מ
    דבש, הכל דבש
    צילום: חיים צח, לע"מ
    צילום: אלי קובין
    אליעזר היון
    צילום: אלי קובין
    מומלצים