שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    יהודים, מה קרה לכם?

    שבעה עשורים אחרי שקורבן הנאצים כתב "אידן, נקמה!" - צצות כתובות דומות על קירות וירטואליים של ישראלים, שאינם מבחינים בין דם לדם: בין מרצחים, לחפים מפשע שכל "חטאם" הוא השתייכותם הלאומית. אבל חברה שרוקדת טנגו מתמשך עם טרור אכזרי, אי אפשר שמשהו ממנו לא ידבק בה

    היה זה באירופה של שנת 1941. בדמדומי גסיסתו, טבל יהודי ליטאי עלום-שם את אצבעו בדמו השפוך, וכתב על הרצפה שעליה גסס את המילים הנוקבות: "אידן, נקמה!" (יהודים, נקמה!) שכנו של ההרוג צילם את הכתובת ושימר אותה כעדות אילמת לאין-אונים וכאב. והנה, כתובות דומות שבות להופיע שבעה עשורים אחרי כן, והפעם על קירות וירטואליים של ישראלים. תנועה עממית הקוראת לנקמה מדממת, הגיחה משאול תחתיות, והרימה את ראשה המכוער.

     

    << הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו  >>

     

    לרחובות מרכז העיר ירושלים התקבצו מאות נערים ומבוגרים, בניסיון לפגוע בעוברי אורח ערבים כשהם זועקים "מוות לערבים!" רבים אחרים שפכו את מררתם ברשתות החברתיות, וקראו שוב את הקריאה ההיא: "יהודים, נקמה!"

     

    עוד דעות בערוץ היהדות :

  1. לא לנקמה, כן לנחמה/ איה קרמרמן

     

    בניסיון להפעיל לחץ שכנגד, קיבץ פורום "תג מאיר" כמה מאות תומכים כדי לבקש "נחמה, לא נקמה"; במהלך העצרת טען מנכ"ל התנועה המסורתית כי "הפורעים היהודים מבזים את ערכי היהדות".

     

    התורה אסרה על נקמה, אך לא בכל מצב

    והרבנים? כרגיל, חלוקים: רב מוכר אחד טען ש"נקמה היא נגד הטבע היהודי", בעוד שאחר אמר כי היא דווקא "מתבקשת וזועקת עד לב השמיים".

    והאמת נמצאת איפשהו באמצע. בבסיסו, הרצון לנקום הוא רגש טבעי, תולדה של הצורך שלנו לראות צדק. אלא שמימושו של הרצון, הוא תחילתו של מעגל כאב אינסופי, וזו, מסתבר, אחת הסיבות לכך שהתורה אסרה על הנקמה וגם על הנטירה.

     

    "לא תיקום" - "נמצא במצווה זו תועלת רבה להשבית ריב ולהעביר המשטמות מלב בני אדם" (ספר החינוך, מצווות רמא). אכן, איסור זה מוגבל; הוא אינו חל על אויב בזמן מלחמה. על אף שהסיומת הי"ד (ה' ייקום דמם) המוצמדת לשמם של הרוגים בידיי שונאים, מרמזת שהאל הוא הנוקם - האמת היא שמאז ומעולם נמסרה הנקמה לידינו.

     

    מקראות רבים בתורה עוסקים בחובה לנקום במי שהרע לעם ישראל, בעמלק או במדיין, למשל. חשיבותה של הנקמה ביהדות באה לידי ביטוי בהלכות הקבורה הייחודיות של יהודי שנרצח בידי שונאים: "אם מצאו ישראל הרוג, יקברוהו כמו שמצאוהו, בלא תכריכין, ולא יחלצו בו אפילו מנעליו"‏ (שו"ע יו"ד שסד, ד).

     

    מדוע אין מלבישים אותו בתכריכי פשתן לבנים, כמו שנהוג בדרך כלל? הש"ך, מחשובי פרשני ההלכה בן המאה ה-17, מבאר ש"קוברים אותו כאשר הוא נמצא, כדי להעלות חימה ולנקום נקם". ההלכה היהודית מעודדת פעולות נקם, כמה לא-אירופאי מצידה, כמה לא "מתקדם" ו"נאור". אל נקמות ה'. ואנחנו? גם.

     

    הראשונה חשובה, השנייה - מגונה

    אלא שחשוב להבחין בין "נקמה" כשרה ו"נקמה" פסולה: הראשונה דורשת את דמם של אנשי הדמים ותומכיהם. מגמתה השבת הצדק על כנו,

    והיא ממלכתית ונובעת ממציאות של חוק וסדר. השנייה מבקשת דם באשר הוא דם, ואינה מבחינה בין צדיק לרשע.

     

    הראשונה חשובה, השנייה - מגונה. את הגל העכור של הקריאה לנקמנות חסרת-רסן, שמתמצית בקריאה מעוררת החלחלה: "מוות לערבים!" אי אפשר להצדיק, אך אפשר להבין. חברה שרוקדת טנגו ארוך שנים עם טרור אכזרי, אי אפשר שמשהו ממנו לא ידבק בה. מצטרפים לכך הטראומה הקשה שגורם הטרור, הרצון לפתרון אינסטנט, והעובדה המצערת שהנקמה הממלכתית רפה ולא-מספקת (או נתפסת ככזו).

     

    כל אלה מולידים דרישה לנקמה שאינה מבחינה בין דם המחבלים וסייעניהם, ובין דמם של תמימים שכל חטאם הוא השתייכותם הלאומית, הדתית או הגאוגרפית לעם הערבי.
  2.  

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום רפרודוקציה: אליהו גליל
    הרב אליהו גליל
    צילום רפרודוקציה: אליהו גליל
    צילום: אוהד צויגנברג "ידיעות אחרונות"
    בין נקמה לנקמה
    צילום: אוהד צויגנברג "ידיעות אחרונות"
    מומלצים