שתף קטע נבחר

זה לא נגמר עד שזה נגמר. ובינתיים צריך לאכול

מקרוני שמונה דקות, בייליק פישלעך, לביבות תפוחי אדמה וגזר. הרבה פחמימות שמשיבות נפש, המון טעם שכולו בית והכל נטרף, רק המלחמות משתנות. אריאנה מלמד מספרת על האוכל והניחוח שמפיג את זיעת המקלטים. סיפור ומתכונים

"זה לא נגמר עד שזה נגמר, ובינתיים כולם צריכים לאכול", אמר גרישה, אבא שלי, ויצא מן המקלט והלך ברגל הביתה.

 

עוד מתכונים בערוץ האוכל:

 

"פונקט באמצע המלחמה הוא צריך לבשל?", רטנה והדליקה עוד סיגריה. מון בלאן. כבר לא מייצרים כאלה, מזמן. כבר לא מייצרים מלחמות כמו ששת הימים, או מקלטים כמו זה של קולנוע "דגון" באשדוד.

 

קצת אחרי האזעקה הראשונה הוא רץ אל החנות שלנו, שבמחסן שלה היה מלאי של שמיכות למכירה בעונת החורף הבאה. את כולן העמיס על תלת האופן של האיש שקראנו לו אדון אלטע זאכן והביא למקלט. "קודם ילדים ונשים", פסק, ודאג שיהיה מספיק לכולם.

 

הוריי היו מודאגים באופן קיצוני מפני שהיו מהגרים, חדשים בארץ היפה הזאת שפתאום נהייתה מפחידה כל כך עבורם. אמי האמינה בכל לב לשמועות על טילים עם גאז שיש למצרים, אבי היה בטוח שזהו, נגמרה הסאגה שתחילתה בפוגרום בעירו וסופה יהיה כאן מאחורי הקולנוע, אז לפחות שיהיה נוח.

 

וכן, כולם צריכים לאכול: לקראת צהריים ביום הראשון למלחמה שוב התייצב עם התלת אופן בפתח המקלט, והפעם הרכב היה עמוס בארבעת הסירים הכי גדולים שמצא ומתוכם בקעו ניחוחות שהפיגו לגמרי את זיעתם של אנשים מבוהלים, רובם מהגרים כמונו, שהתקשו להאמין לידיעות על חיסול חיל האויר המצרי.

 

לפי הריח ידעתי מה יש בסירים: מקרוני שמונה דקות, לביבות תפוחי אדמה וגזר, בייליק פישלעך –קציצות עוף רכות, מבושלות בתוך ציר - ועוד משהו שהתגלה אחר כך כטעות איומה, מפני שאי אפשר היה לצאת מן המקלט כדי לשחרר את הגזים שהצטברו גם בלי טילים: סלט צנון ובצל. למותר לציין שהיו שם כמויות לגדוד אף שהיינו בקושי חצי פלוגה. למותר לציין שהכל נטרף, אז ובימים הבאים, עד לנצחון הגדול.

 

 (צילום: ירון ברנר) (צילום: ירון ברנר)
(צילום: ירון ברנר)

 

לרוץ על רקע הקטיושות

המלחמות השתנו מאז. ריחות המקלטים נשארו בדיוק אותו דבר, אבל כשפרצה לבנון שתיים לא ידעתי את זה, כי במלחמת הטילים הקודמת, הראשונה שבאמת היו בה טילים ולא רק בחרדות של אמא שלי, אמרו לנו דווקא להתחבא מאחורי ניילונים.

 

וכך כשפרצה לבנון שתיים, או שלום הגליל השנייה כפי שנהוג לקרוא לה בעיתונות, בדיוק הייתי עסוקה במשהו אחר לגמרי. דקות לפני האזעקה הראשונה בקיבוץ הרגתי עקרב. לא היתה ברירה. הוא התהלך לו בזנב מורם באמצע הסלון שלנו. הילדים עדיין ישנו ואני נמלאתי חמת זעם והורדתי עליו בירקנשטוק בלי לחשוב פעמיים ושמעתי אותו מתפצפץ וגם קיללתי אותו, כי אני הרי לא אתן לשום דבר לפגוע בילדים שלי.

 

אחר כך היה צריך לפנות את הגוויה, וזה כבר היה קצת מעבר לכוחותי: האדרנלין הספיק לי בדיוק למלאכת הקטל. עמדתי וחשבתי מי ישחרר אותי מהגועל הזה, ואז נשמעה האזעקה. שבריר שנייה של טעות – זה לא אמיתי, חשבתי לעצמי - ואחר כך אני לא זוכרת כלום. איכשהו הקטנים התעוררו והתארגנו.

 

הם רצו כשברקע היו שריקות של קטיושות או שהיו רק אחר כך, ובמקלט הצפוף רבץ ענן של ריח מוכר. זה ריח הפחד, ואבא שלי כבר היה מת מזמן, וגם אדון אלטע זאכן מכר וקנה דברים ישנים במרומים – ולא היה מי שיגיד, "זה לא נגמר עד שזה נגמר ובינתיים כולם צריכים לאכול".

 

במקלט לא היה כלום. אפילו לא מזרנים. השירותים היו סתומים וברור שלא היה מיזוג. מה מיזוג, כסא לא היה. וכולנו חשבנו שזה ייגמר מייד וכולנו טעינו. אחרי הצהריים, כשעדיין לא הרשו לנו לחזור לבתים, בכל זאת הלכנו – כמה נשים שחירפו את נפשן למען ילדיהן המבוהלים והמשועממים – והבאנו את כל מלאי הפחמימות המגעילות פחות או יותר: מבמבה ומטה בשרשרת המזון. הכל נטרף מייד.

 

למחרת חוסל המלאי במרכולית של הקיבוץ, ואף ספק לא הגיע. ואולי טוב שכך, כי זו המלחמה שבה הבנו שאם לא נדאג לעצמנו, אף אחד לא ידאג לנו. מזרונים נגררו מן הבתים, מישהו הביא טלוויזיה קטנה, אחר – די.וי.די מקרטע. אני סינג'רתי מחשב ממערכת ynet כתרומה לילדי הצפון וגייסתי צעצועים ומשחקים וספרי ילדים מכל מי שהיה מוכן לשלוח חבילות לעורף החסון הזה.

 

כולנו דיברנו יותר מדי, בקול רם מדי וישנו פחות מדי. וגם אכלנו יותר מדי, בעיקר פחמימות פריכות, מלוחות ושמנוניות מדי או מתוקות ושוקולדיות מדי. הילדים היו רוב הזמן בהיפר, מהמלחמה והפחמימות גם יחד. אלה ואלה, ידעתי, הם סימנים של חרדה.

 

לי לא היה זמן לחרדות. עבדתי, ככל שיכולתי בין אזעקה לאזעקה. אי אפשר לכתוב במקלט בו יושבים 30 אנשים. אי אפשר היה גם להסביר לאנשי מערכת בתל אביב, בטרם הצטרפה זו למעגל הערים המופגזות, כשעוד היתה בועה מנותקת, למה אני מתעכבת ולא שולחת את הטור בזמן. לא פעם יצא לי לנתק את הטלפון אחרי שנבחתי, "תשאלי את נאסראללה למה".

 

איכשהו במקום סימני החרדה הישנים והטובים פיתחתי זעם שהלך והתגבר גם כלפי כל מי שמעז לירות על הילדים שלי וגם כלפי הממשלה שלא רואה אותנו ממטר. לא היה לי לאן להוליך את הזעם, או את עצמי, חוץ מאשר בלילות. חסד עשה החיזבאללה עם אויביו שנואי נפשו, ובלילות שיגר קצת פחות ואיפשר לי להשאיר את הילדים, ישנים ומושגחים היטב, במיטות שלהם עד ישוב זעם.

 

שגרה, שגרה, חזרתי ואמרתי לעצמי כל בוקר, אבל זו היתה קשה מאד לביצוע. פתאום, המובן מאליו הפך לבתי אפשרי: לנסוע או לא לנסוע לכרמיאל להוציא כסף מהכספומט או לחכות לניידת של הבנק שמוצבת בהר מירון, בדיוק באיזור הכי מופגז בחצי הכדור המערבי? כרמיאל נבחרה, אבל כשהגעתי באמצע מטח, קודם החלקתי על כדוריות ברזל מגעילות כאלה שהתפזרו באלפיהן בקניון ואחר כך נהייתה הפסקת חשמל ואין כספומט. להישאר בבית או להתפנות? לנסות לישון קצת בבית או לוותר ולהצטופף במקלט? דברים כאלה: שאלות שלא לימדו אותנו, בשום בית ספר, איך לשאול וכיצד להשיב.

 

בלילות, כשאני מקשיבה לנשימותיהם המתוקות ושומרת עליהם מכל משמר, חזרו וביקרו בנבכי המוח זכרונות כל המלחמות. הדים של רעמי הפגזים מעזה ב-67', החברים שהלכו לבלי שוב ב-'73 ואלה שבלבנון הראשונהץ. החדר האטום בעיתון "חדשות" במלחת המפרץ הראשונה והמירוץ לגג, לתפוס מראה וצילום של טיל שסוללת פטריוט מיירטת מעל רמת גן. ומעל כל אלה, הקול הרך והמנחם שאומר, זה לא נגמר עד שזה נגמר, ובינתיים צריך לאכול.

 

החיזבאללה לא איפשרו לי לבשל כמו שאני אוהבת, כשעיתותי בידי וכל מה שאני צריכה מצוי גם הוא בהישג יד או בנסיעה קרובה. עד היום אני מודה להם על אילתור אחד שהפך לאורח קבוע במטבח, משהו שנעשה בניגוד גמור לכל המתכונים הקלאסיים: אוסובוקו שש שעות בתנור, בלי יין כי לא היה ובלי גז כי גם זה נגמר.

 

 (צילום: ירון ברנר) (צילום: ירון ברנר)
(צילום: ירון ברנר)

 

מה שהתגלה לי ביום הראשון בו הצלחתי לעמוד במטבח די הצורך למלא סירים שהובאו למקלט, זה שאבא שלי ידע היטב מה הוא עושה ומדוע. מקרוני שמונה דקות, בייליק פישלעך, לביבות תפוחי אדמה וגזר: הרבה פחמימות משיבות נפש, המון טעם שכולו בית. הכל נטרף, כמובן. רק המלחמות משתנות.

 

בני אדם לעולם יהיו רעבים בהן לניחוח אחר שיפיג את זיעת המקלטים. וזה לא היה ניחוח האוכל מן הסירים, זה היה ריח ישן, מוכר ורצוי כל כך של אהבה.

 

בייליק פישלעך

אין לי מושג מדוע קוראים להן כך כי הרי אין בהן דגים כלל. אלו קציצות רכות, מבושלות יחד עם ירקות ומתאימות אפילו לתינוקות שמתחילים לאכול. הכמויות כאן יספקו סיר נאה ויספיקו ל-10 רעבים. אפשר לאכול חם או קר, בהתאם למצב האזעקות.

 

המרכיבים:

1 ק"ג עוף טחון

1/2 חלה לא טרייה

2 בצלים גדולים

1 צרור פטרוזיליה קטן

6 גבעולי סלרי (פלוס עלים)

2 ביצים

3 כפות שמן

4 גזרים גדולים ורעננים

כמה גבעולי שמיר

2-3 שיני שום קלופות

 

אופן ההכנה:

  1. מרתיחים לפחות 2 ליטר מים בסיר גדול ומוסיפים כפית מלח. כשהמים רתחו, משליכים לתוכם בצל אחד חתוך לשניים, שן שום, 2 גזרים ומחצית מן הפטרוזיליה והשמיר. את הירקות הנותרים קוצצים דק דק במעבד מזון ומוסיפים לקערה יחד עם הבשר.
  2. שוברים אל תוך קערת הבשר 2 ביצים, מרטיבים היטב את החלה וסוחטים ומפוררים אל התערובת, מתבלים במלח ומעט פלפל שחור ולשים עד שהכל הומוגני. יוצרים קציצות שטוחות בידיים רטובות ומחליקים אותן אל תוך הסיר. מנמיכים להבה, מבשלים 40 דקות, מסננים ומגישים – או שממתינים 8 דקות למקרוני 8 דקות ומסדרים סיר-שכבות: שכבת מקרוני ומעליה קציצות ומעליה שכבת מקרוני וחוזר חלילה עד שנגמר ומסיימים במקרוני. הטעמים נספגים נורא יפה זה בזה, ויש ארוחה.

 

מקרוני 8 דקות

המקרוני שייכים למשפחת מאכלי "כמה פשוט ככה טעים". שימו שעון עצר על 8 דקות מרגע רתיחת המים בסיר, סתם כדי למדוד זמן

 

המרכיבים:

1 חבילה מקרוני

300 גרם רסק עגבניות - אבל רק זה של "טל" כי האחרים מתוקים מדי, כוס וחצי מים, 3

3 כפות שמן

עד כף (כן, זו לא טעות) של כמון

מלח והמון פלפל שחור גרוס טרי.

 

אופן ההכנה:
  1. את המקרוני תבשלו לפי הוראות היצרן, פחות דקה אחת.
  2. בקערה, מערבבים את חומרי הרוטב יחד עם כוס וחצי מים. לא מבשלים אותם, אין זמן. כשהמקרוני התבשלו, מסננים מהמים הרותחים ומחזירים מיד לסיר. שופכים מעל את חומרי הרוטב ומערבבים בעדינות. מכסים את הסיר במכסה ומעבירים למקלט. זהו.

 

 (צילום: נועם הוד) (צילום: נועם הוד)
(צילום: נועם הוד)

 

אוסובוקו בלי יין ובלי גז

להגנתי אומר רק שהמקפיא הכיל את הנתחים הללו ומתישהו במהלך המלחמה עלה בי הרעיון הטפשי למדי ששיגרה כוללת גם סעודת שישי כהלכתה. ואז נגמר הגז. והיין. בזעמי כי רב זרקתי את כל מה שהוכן לתבשיל לתוך סיר גדול וכבד ותחבתי לתנור, ולא שיערתי עד כמה התוצאה תהייה מוצלחת.

 

המרכיבים:

2 ק"ג אוסובוקו בקר עם עצמות כמובן

4 גזרים

2 בצלים

8 גבעולי סלרי

8 שיני שום קלופות

צרור פטרוזיליה

2-3 גרגרי פלפל אנגלי

2-3 עלי דפנה

1 גבעול טימין טרי או חצי כפית יבש

3 עגבניות

2 כפיות פפריקה

מלח ופלפל.

 

אופן ההכנה:
  1. בסיר גדול וכבד שיכיל את הנתחים בנוחות בשכבה אחת, מסדרים את האוסובוקו. חותכים גזרים לחצאים לרוחב ובצלים – לפיסות גדולות, בערך 1 ס"מ. את הסלרי והפטרוזיליה אפשר לקצוץ או להשאיר שלמים. מסדרים את הירקות, כולל שיני השום, בין הנתחים.
  2. בקערה, מערבבים 2 כוסות מים, מלח, פלפל, פפריקה, פלפל אנגלי ועלי דפנה ויוצקים לתוך הסיר. מוודאים שמפלס המים מכסה את הבשר ותו לא: אוטמים במכסה, ואם המכסה לא אטום מספיק, מניחים בינו לבין הסיר יריעת נייר אלומיניום. מניחים בתנור שחיממנו מראש ל – 160 מעלות ומבשלים 3 שעות.
  3. קולפים וקוצצים עגבניות כמו לסלט קטן, מוציאם את הסיר מהתנור ומכניסים עגבניות. מערבבים בעדינות, מכסים שוב ומבשלים עוד 3 שעות. לא תאמינו לתוצאה. אפשר להקפיא ולאכול גם בשש אחרי המלחמה.

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים