"הרוח העולה": מחלום גדול למציאות מאכזבת

"הרוח עולה" ("The Wind Rises") הוא סרטו האחרון של מאסטר האנימה בן ה-73 הייאו מיאזאקי. "סרט אחרון" במלוא מובן המילה, מכיוון שהוא מסיים קריירה מפוארת שהחלה ב-1964, בדיוק לפני חצי מאה. 21 שנים מאוחר יותר, ב-1985, מיאזאקי הקים (יחד עם שותפו איסאו טקהאטה) את אולפני ג'יבלי. במסגרת זו נוצרו יצירות מופת כמו "השכן הקסום שלי טוטורו" (1988), "הנסיכה מונונוקי" (1997) ו-"המסע המופלא" (2001) שהפכו אותו לא רק לבימאי המצליח ביותר ביפן, אלא גם למקור השראה לאנימטורים בכל רחבי העולם.

ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:

• מילים ותמונות
• פרנק
• הרקולס
• הרופא הגרמני
  

בכל אחד מסרטיו, מהראשון ("לופן ה-III: טירתו של קליוסטרו" מ- 1979) ועד סרטו הנוכחי והאחרון, המעוף והטיסה מהווים מרכיב בלתי נפרד. הניסיון לסכם בשורות ספורות את מכלול המופעים של מעוף וטיסה בסרטים אלו נידון לכישלון. בכל אחד מהם הוצגו אמצעי תעופה שונים (חרקי ענק, מטאטא מעופף, טירות מעופפות ושלל כלי טיס), וכן משמעויות שונות לפעולת הטיסה. לא רק דימוי רומנטי של מעוף כגילום של שחרור וחופש, אלא גם מעוף שלילי, כאשר דמויות שוחרות רע משתמשות בכלי טיס. המימד האמביוולנטי של אפשרות הטיסה נמצא בשורש "הרוח עולה".

הגיבור הוא ג'ירו הוריקושי, דמות הקרויה בשמו ומבוססת על מהנדס מטוסים שיצר את מטוסי הזירו ששימשו את יפן במלחמת העולם השנייה. חייו של ג'ירו מורכבים ממימד ציבורי ומתועד היסטורית המוצג בסרט באופן מדויק למדי, ואילו חייו הפרטיים של ג'ירו מעוצבים ע"י מיאזאקי כבדיה יצירתית. "הרוח עולה" הוא יצירה המכילה רבדים אוטוביוגרפים ואינטימיים מחייו של מיאזאקי ולכן יכול להיחשב כסיכום הולם של חייו דרך דמות הנערצת עליו.

 קטסוגי מיאזאקי, אביו של הייאו, היה בעצמו מהנדס מטוסים באותה תקופה בה פעל ג'ירו הוריקושי. החברה של האב, "מטוסי מיאזאקי", סיפקה חלקים למטוסים שיצר ג'ירו. דמותה (הפיקטיבית) של נאוקו, אהבת חייו של ג'ירו בסרט, חולה במחלת השחפת ומרותקת למיטתה במשך שנים, ממש כפי שהיתה אימו של היוצר בשנות ילדותו.

בחלום שאותו חולם ג'ירו בתחילת הסרט הוא נכנס לתוך עולמו של מעצב המטוסים האיטלקי ג'ובאני באטיסטה קאפרוני המהנדס של המטוס הקרוי Caproni Ca.309, ושזכה לכינוי ג'יבלי - כשמו של האולפן אותו הוא הקים מיאזאקי. ב"פורקו רוסו" (1992) מיאזאקי עיבד את דמותו של קאפרוני לחזיר-טייס עז נפש. כך הגיבור הפרטי של מיאזאקי הופך לדמות נערצת גם על ג'ירו.

השם "ג'יבלי", עיוות איטלקי של השם הערבי לרוח המדברית הקרויה סירוקו, שימש את מיאזקי ו-טקהאטה כהצהרה על כוונתם להפיח רוח חדשה בתעשיית האנימה. "הרוח עולה / אנו מוכרחים לנסות לחיות!" הוא הציטוט של המשורר הצרפתי פול ואלרי הפותח את הסרט וחוזר ומופיע בפיו של קאפרוני בחלומו של ג'ירו. הרוח המרימה את המטוס לשמיים, היא הרוח של ההעזה ליצור והרוח של ההעזה לחיות.

רשת זו של אלמנטים ביוגראפיים מרמזת כי "הרוח עולה" אינו רק עיסוק דפיניטיבי באהבתו של מיאזאקי לטיס אלא גם סרט שבאמצעותו הוא בוחן את תהליך היצירה, היחס בין החיים לאמנות, והיכולת להגשים את החלומות בתוך חברה הפונה לכיוון שונה מהיוצר. אלו נושאים רבים, והיכולת לזהות אותם בסרט מעמיקה את חווית הצפייה.

יחד עם זאת, ברמה פשוטה ובסיסית יותר, לא חוויתי בשעת הצפייה ב"הרוח עולה" את אותו ריגוש הזכור מהמפגש הראשון עם עבודותיו הגדולות של מיאזאקי. חלק מריחוק זה נובע, ללא ספק, מכך שזהו סרטו הריאליסטי ביותר של מיאזאקי, והסרט הרחוק ביותר ממציאת נקודת האיזון המושכת גם צופים צעירים וגם מבוגרים.

הסרט לוקה בעוד שתי בעיות מהותיות: האלמנטים הסנטימנטליים והשמרניים במבנה העלילתי של הסרט - בעיקר בכל הקשור לפן האישי-רומנטי בחייו, ועצם הבעייתיות (שעליה מיאזאקי לא מצליח להתגבר באופן מספק) בגיבור שהכישרון והאידיאליזם שלו מומשו ביצירת מכונות קטל רבות עוצמה.

העלילה נעה מילדותו וחלומותיו של ג'ירו, וממשיכה לתקופת התבגרותו, לימודיו בטוקיו, המפגש עם מי שתהפוך ברבות השנים לאהובתו במהלך רעידת אדמה קטלנית ב-1923, ותהליך התקדמותו המקצועי והיצירתי המוביל למטוסי הזירו.

למרות שמערכת היחסים מתחילה בצילה של קטסטרופה, ולאורך כל הסרט יש תנועה בין התעלות לסבל - בחייו הפרטיים של ג'ירו כמו גם בפיתוח של יציר דמיונו, זהו עדיין סרט שלא פותר את הפרדוקס המצוי בבסיסו. הוא חוגג את האידיאלים - מתחיל בחלום של הילד ומסתיים בחלום שבו האידיאלים הטהורים יכולים להמשיך להתקיים. אך הצל אותו מטילה המציאות של המלחמה והמחלה של האהובה אינו יכול להיות ממוגר באמצעות החלום. זאת בעיה קיומית ומוסרית ש"הרוח עולה" אינו מצליח להתמודד עימה באופן מספק.