"לא בגלל שנאת חינם": החודשים האחרונים של ירושלים
יוסף בן מתתיהו לא דייק, חז"ל העדיפו להציף את מסר "שנאת החינם" כגורם לחורבן, ולנו נותרו המון לקחים מההתנהלות שהולידה אלפיים שנות גלות. החוקרים גרשון בר כוכבא ואהרון הורוביץ מגוללים את קורותיה של ירושלים בחמשת החודשים האחרונים לקיומה היהודי, וקובעים: הסיפור שמספרים לנו הוא רק חלק קטן ממה שבאמת התרחש בשטח
הקינות והמדרשים שמכיר כל ילד בגן הדתי אודות קמצא ובר-קמצא, הם מה שנשאר לציבור הישראלי שחי ביהודה 2014 מחורבן טוטאלי בן 1,944 שנים. אבל את הד"ר גרשון בר כוכבא, היסטוריון צבאי, זה ממש לא מספק. "זה לא הסיפור", הוא חוזר ואומר, "רק חלק ממנו".
<< לעוד חדשות ועדכונים - היכנסו לדף הפייסבוק של ערוץ היהדות >>
עם עמיתו הארכיאולוג אהרון הורוביץ הוא כתב את "מקדש בלהבות" (הוצאת מגיד, מגלים), והשניים משחזרים את הסיפור שלא סופר על הרגעים האחרונים של יהודי ירושלים: למן הרגע שבו הגיעו ארבעת הלגיונות הרומיים אל חומות ירושלים בערב - ועד הלפיד שנשלח בתשעה באב אל הפרוכת, והצית אלפיים שנות גלות.
תשעה באב בערוץ היהדות :
- מתי יוצא הצום? והלכות תשעה באב
- בין יללה להילולה: ט' באב של צפון-אפריקה
חורבן הבית - גרסת עזה/ הרב בני לאו
"כולם מכירים את ה' באייר, היום שבו חזרנו למדינתנו כעם. אבל איך יצאנו מפה ולמה? את זה לא יודעים", אומר ד"ר בר כוכבא. "חז"ל האדירו את המסר החברתי של שנאת החינם: 'על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים', אך צריך לזכור שכל החיים היהודיים - בית המשפט העליון, הכלכלה, חיי החברה ואפילו 'משרד התחבורה' – ישבו במרכז הגדול של אז: בית המקדש". והוא מבקש משומעיו: "נסו להבין את מרכז ההוויה היהודית שנחרב, הכל התחיל ונגמר שם".
המבוא התמציתי של הספר לוקח את הקורא במהירות אל תקופה אחרת: שונה, אך גם בעלת דמיון מטריד להוויה הנוכחית. אהרון הורוביץ ממכון "מגלים" שופך אור על מפת המפלגות בתוך בית המקדש: "צדוקים, ואייסיים, ופרושים וסיקריים. קבוצות-קבוצות, שכל אחד מהן רצתה להיות המשפיעה בתוך בית המקדש".
הנציב האכזר ושלוש תנועות המורדים היהודיות
"סבלנותם של היהודים החזיקה מעמד עד שהתמנה גסיוס פלורוס לנציב", כותב ההסיטוריון הרומי טאקיטוס. אביב שנת 66 לספירה, ורוחות התקוממות מנשבות ביהודה. "הנציב היה אכזרי ביותר, והתעניין רק בסיום תפקידו עם כמה שיותר כסף בכיסיו", מסביר ד"ר בר כוכבא. "אם חייל רומי ששומר במבצר אנטוניה מסתובב לכיוון הקהל המתפלל במקדש, וחשף את עכוזו תוך השמעת קריאות גנאי - זוהי פגיעה בעם עצמו.
"ההנהגה בירושלים הבינה שאנחנו לא מורדים במדינה קטנה, אלא באימפריה. קסטיוס מגיע עם צבא עצום לירושלים, ומה שקורה שם זה לא יאומן.
אך טיטוס עם ארבעת ליגיונותיו מגיעים, והמצור על ירושלים מתחיל בערב פסח. ובעוד האויב הסבלן צר על העיר, בפנים משתוללת ברחובות מלחמת אחים המזרזת את הקץ. ירושלים מחולקת ושסועה בין שלוש קבוצות מורדים עיקריות: שמעון בר גיורא, יוחנן מגוש חלב ואלעזר בן שמעון, מפקד הקנאים הנלחמים ביניהם.
"הם לא יודעים לשתף פעולה", מספר הורוביץ. "השנאה בוערת ויוצרת ניתוק ומלחמות פנימיות, והתוצאות הרות אסון". השניים מתארים כיצד גלשו המלחמות הקבוצתיות מרחובות העיר - אל הר הבית, וגופות הכהנים והלוחמים התערבבו אלו באלו, בשעה שחצרות הר הבית מלאו דמים.
מה מבחינתך מתפספס בהבנה של הסיפור ההוא ובחשיבות שלו?
"הכל", קובע הורוביץ. "זהו לא סיפור מוכר בכלל. יש מסרים חברתיים של חז"ל, יש קינות שקוראים הדתיים, אבל הסיפור עצמו – על שלל רבדיו ההיסטוריים, המדיניים והפוליטיים - לא קיים בתודעה של אף אחד. זו הסיבה שנכתב הספר, כי לא מבינים באמת מה היה שם.
"רוב סיפור החורבן מתבסס על כתבי יוסף בן מתתיהו, על אף הבעייתיות שלו כמחבר אובייקטיבי, אבל הוא לא המקור היחיד. יש מקורות היסטוריים נוספים, יש עושר של ממצאים ארכיאולוגיים שתומכים ומשלימים את הסיפור, ויש את תיאורי הכוחות הרומיים. יש מפה ייחודית וחדשנית שמתארת את מבנה העיר על פי הממצאים הכי עדכניים של הארכיאולוגיה. עד כה השתמשו במפות ישנות ולא רלוונטיות, וזו הפעם הראשונה שהסיפור הזה מסופר מכל כך הרבה נקודות מבט שונות".
הורוביץ מכנה זאת "סוף עידן מבחינה לאומית. העצמאות הקלושה שהייתה בימי הבית השני נעלמה. הם נאלצו לראות את עצמם מחדש כעם דתי, כשהסממנים האחרונים ללאומיות נעלמו. עם ללא מקדש, ללא ריבונות. נכון שהסנדרין קם ביבנה ויש קיום יהודי, אבל זו כבר גולה. זו יהדות שמתנהלת על פני כללים אחרים.
"היא יוצרת את תחילת הגעגוע למשהו שהוא מעבר לקיום של קהילות בגולה. זה סוף עידן הלאומיות הישראלית עד לקום מדינת ישראל, ולכן כמובן שיש הרבה מה ללמוד מהמערכה הזו לימינו. לא אחד-לאחד כמובן, אבל יש לקחים שראוי שניתן עליהם את הדעת".
טיטוס החריב, יוסף בן מתתיהו הסתיר
על המחלוקת האם אכן התכוון טיטוס להחריב את בית המקדש – יש לשני החוקרים תשובה חד-משמעית: "הגרסה של יוסף בן מתתיהו לא נכונה", קובע ד"ר בר כוכבא. "יוסף מתאר ישיבת מועצת מלחמה עם פרוטוקול, ובו עולה השאלה הזו בדיוק.
"הוא מביא שלוש דעות: חלק אומרים שבית המקדש הוא מבנה יפה וחבל להרוס אותו, אחרים אומרים שזה נוהג המלחמה הרומי - כאשר עיר מורדת ובתוכה מקדש, היא נחרבת, והדעה השלישית היא לעשות משהו באמצע: אם הם ייכנעו תוך כדי, לא נחריב. אך אם המקדש ייכבש בתוך סערת הקרב, הוא ייחרב. כך אמר טיטוס ליוספיוס פלביוס, שפטרונו למעשה היה זה החריב את המקדש. כאשר מתחילים לקרוא עדויות אחרות כמו זו של טאקיטוס ואחרים, התמונה היא אחרת לחלוטין. ובזה תומכים חוקרי התקופה בני זמנינו".
"גם ליוסף בן מתתיהו עצמו היו 'יציאות'. בספרו 'קדמוניות היהודים' הוא כותב, כמשיח לפי תומו: 'להלן רשימת הכהנים מימי הורדוס ועד שטיטוס שרף את המקדש'. לדעתי הוא שנא את טיטוס על החרבת הבית, אבל כל עוד פטרונו חי, האמת לא יכולה הייתה להיכתב".
"לא היה לנו סיכוי"
שני המחברים, חלוקים בדעותיהם לגבי תוצאות המערכה ההיא, ובמרכזה השאלה: האם זה יכול היה להיגמר אחרת? במיוחד נוכח תיאורי
השסעים החברתיים, ההקצנה הדתית, הריקבון המוסרי וההשחתה. הורוביץ סביר כי התשובה חיובית: "יוספוס בעצמו אומר שהמריבה כבשה את ירושלים. יכולנו נגד האויבים שלנו. לא יכולנו נגד עצמנו".
אבל ד"ר בר כוכבא סבור אחרת: "לא היה לזה, מלכתחילה, שום סיכוי של ממש. 60 שנה אחרי החורבן פורץ מרד בר כוכבא. היהודים היו מאוחדים בצורה בלתי רגילה תחת מנהיג כריזמתי, ולרומאים היה קשה פי-כמה, ועם זאת התוצאה זהה. לכן אני סבור שגם אם היינו מאוחדים כבר אז, התוצאה הייתה זהה. פיזית זה פשוט לא היה אפשרי. כיהודי מאמין אני אוהב את המישור הרוחני, ומאמין שאם היינו מאוחדים אולי היינו זוכים לסיוע רוחני. אבל בראייה צבאית יבשה, לא היה לנו שום סיכוי".
בר כוכבא מביא דוגמה מהאטרוסקים: "במרכז צפון איטליה, בשנת 400 לפני הספירה, צרו הרומאים על העיר וויי. זו עיר מבוצרת עם מחסני מזון ענקיים, המנהיג צחק עליהם: 'יש לנו אוכל לעשר שנים!' ותשובתם: 'אז בשנה ה-11 נכבוש אתכם'. רומא זה כמו כלב ציד ששם ביס, ולא עוזב - לא משנה מה. מתוך התמדה, יכולת להפיק לקחים ולהשתפר תוך כדי, וגם להעביר מידע. אז בסופו של דבר, זה היה נגמר באותה הצורה".
