שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    צילום: AFP, רויטרס

    חוקי מלחמה: חמאס לא יהפכו אותנו לרוצחים

    הרצון שלנו לצמצם ככל שניתן את הפגיעה באזרחים, לא נובע מהעדפה של חיי האויב, אלא מהרצון לחיות את חיינו על פי אמות המידה שלנו, לא שלהם. אנחנו רוצים להימנע מאסון הומניטרי, אז סירבנו לשחק לפי הכללים שהם ניסו לכפות עלינו. ב"צוק איתן" התאמנו את חוקי המלחמה התנ"כיים לימינו

    מלחמה משחררת את הטאבו הגדול מכולם: "לא תרצח". בימי שלום נטילת חיים של אחר משולה להחרבת עולם ומלואו, אבל במלחמה, כמו במלחמה, הרג האויב הוא הכרח. אולם בניגוד לאימרה המפורסמת שאין חוקים במלחמה ובאהבה, גם במלחמה לא באמת הכל מותר.

     

    << הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו  >>

     

    בשנת 1625 כתב המשפטן ההולנדי, הוגו גרוטיוס, ספרון קטן בשם "על חוקי המלחמה והשלום", שבו הגדיר לראשונה מהי מלחמה צודקת, ואיך ראוי להתנהג במלחמה. גם כאשר יוצאים למלחמה צודקת מוטלות עליך הגבלות, בין אם אתה הצד התוקפן או המתגונן. וכך נולדו להם מונחים חדשים כמו "חוקי מלחמה", או "פשעי מלחמה".

     

    קראו עוד בערוץ היהדות :

     

    אחרי המאה ה-17 הגיעו מלחמות מודרניות ואמצעי לחימה חדשים, ומנסחי החוקים התמודדו כל פעם מחדש עם גבולות המותר והאסור כשהתותחים רועמים: על מי מותר לירות, ומתי חייבים לנצור את הנשק (כשהאויב מרים ידיים, למשל); באיזה כלי נשק מותר להשתמש ובאילו אסור (נשק כימי, למשל).

     

    "לשטח את עזה"? זה לא מוסר המלחמה שלנו (צילום: AFP) (צילום: AFP)
    "לשטח את עזה"? זה לא מוסר המלחמה שלנו(צילום: AFP)

     

    אבל גרוטיוס שזכה בכתר "אבי חוקי המלחמה" לא באמת היה הראשון לנסח חוקי מלחמה. קדם לו התנ"ך. הפסוק "כי תצא למלחמה על אויבך" (דברים כ', א') פותח סידרה של חוקי מלחמה מפתיעים למדי.

     

    התנ"ך - אבי חוקי המלחמה

    בעולם שבו אוכלוסיות כבושות נחשבו לשלל ונמכרו לעבדות, החוק המקראי אוסר להרוג את הנשים והילדים. אם ממש מתחשק לך לקחת לך

    אישה שבויה יפת תואר, אומר החוק, אל תאנוס אותה בשטח, אלא עליך לחכות 30 יום שבמהלכם היא תתאבל על משפחתה ותגזוז את שערה ואת ציפורניה, ורק אז, אם עדיין תחשוק בה, עלייך לקחת אותה לאישה. לאחר מכן אסור למכור אותה לעבדות.

     

    מפתיע במיוחד הוא החוק האוסר לכרות את עצי הפרי מסביב לעיר שאתה צר עליה. החוקים הללו יוצאי דופן על רקע עולמם, ואין דומה להם - לא בחוקי חמורבי, או בחוקי ממלכת חת, או בכל קובץ חוקים אחר שהגיעו לידינו.

     

    התנ"ך שהוא "אבי חוקי המלחמה" המקורי, נותן כאן הצצה נדירה לקולו של הצד החלש. שהרי החזק לא זקוק לחוקי מלחמה. אדרבה, הוא רואה בהם כבלים מיותרים שיעכבו אותו במלחמתו הצודקת, וכל צד סבור תמיד שמלחמתו היא צודקת. ואם יש צורך בגבולות, הוא הרי יידע להציב אותם בעצמו, כמובן.

     

    חוקי ספר דברים נכתבו בשעה שעם ישראל היה כבוש על ידי האימפריה האשורית, אימפריה שכבשה את העולם כולו באכזריות, ושלטה בו שלטון ללא מיצרים. האשורים התגאו בכריתת ראשים וכריתת עצים, בהרג אויביהם והוקעתם על עמודים מסביב לעיר לראווה. כל זה, מבחינתם, היה הוצאה לפועל של רצון האלים, שנתנו להם את השלטון הצודק על כל העמים האחרים.

     

    החוק המקראי שאוסר על כריתת עצי פרי במצור, נכתב על רקע המנהג האשורי לעשות בדיוק את זה: לאיים על הנצורים בהשחתת התשתית הכלכלית שלהם אם ימשיכו במריים. איסור כריתת עצי פרי במצור איננו חוק מעשי כלל, ואפילו חז"ל ראו בו חוק בלתי אפשרי ליישום, וביטלו אותו על הסף. הוא סוג של התרסה של הצד החלש, מעין תרגיל אינטלקטואלי "איך אנחנו היינו מתנהגים לו אנחנו היינו הצד הכובש".

     

    יש לנו חובה מוסרית כלפי האויב

    במלחמת "צוק איתן" נלחמנו נגד אויב אכזר שמקדש מוות, שרואה במוות של אזרחיו אמצעי להשגת נצחונו שלו, ואפילו משתדל להרבות

    בהרוגים שלו ולנפנף במספריהם לראווה. מהצד שלנו לוקחים כל מוות באופן אישי, וכל חייל מת הוא צלקת בנפש הלאומית. אנחנו, כחברה, מוכנים לעסקאות חסרות היגיון וחסרות מידה, ביחס של אחד לאלף ויותר, כדי להחזיר אחד משלנו חי הביתה. יותר מכל זו היתה מלחמה תרבותית בין תפיסה שמקדשת חיים, לתפיסה שמקדשת מוות. ודווקא משום כך חייבים לשאול מהם גבולות המותר והאסור במלחמה.

     

    מנהיגי החמאס בחרו להסתתר מאחורי (או מתחת) אוכלוסייה אזרחית, ולירות עלינו מתוכה, ולפיכך ללא ספק הם האחראים על הקורבנות. אולם גם עלינו מוטלת החובה לשאול בכל פעם מחדש, מה הגבולות שלנו; מה היקף הפגיעה באוכלוסייה האזרחית שאנחנו מוכנים לקבל על מנת למנוע פגיעה בצד שלנו. כמה ילדים חפים מפשע ייהרגו בלי כוונה, כשאנחנו מגנים על עצמנו.

     

    טווח הדעות הוא עצום: בין אלה החושבים שאין לפגוע באף אזרח חף מפשע, ובין אלה המציעים "לשטח את עזה", מעשה דרזדן או אפילו הירושימה-נגסקי. ודאי שאז לא היו יורים משם יותר.

     

    במלחמה שמענו קולות כאלה וגם כאלה. גם הנשיא האמריקאי הציג את עמדתו בטווח הדעות הזה, וגם הוא הצדיק את זכותה של ישראל להגן על עצמה. אלא שהוא רצה לראות פחות אזרחים וילדים הרוגים.

     

    זו לא חולשה, זה כוח

    הרצון שלנו לצמצם ככל שניתן את הפגיעה באוכלוסייה אזרחית, לא נובע מרצון להעדיף חיים של אחרים על פני אלה שלנו, אלא מהרצון לחיות את חיינו על פי אמות המידה שלנו, לא שלהם. לא ירינו על בית החולים "שיפא" למרות העדויות המפורשות והברורות שמשם יורים עלינו, כי לא היינו יכולים לחיות עם זה אחר כך.

     

    לא ירינו על בית החולים "שיפא" למרות העדויות המפורשות והברורות שמשם יורים עלינו, כי לא היינו יכולים לחיות עם זה אחר כך (צילום: EPA) (צילום: EPA)
    לא ירינו על בית החולים "שיפא" למרות העדויות המפורשות והברורות שמשם יורים עלינו, כי לא היינו יכולים לחיות עם זה אחר כך(צילום: EPA)

     

    אנחנו רוצים להימנע מאסון הומניטרי, אז סרבנו לשחק לפי הכללים שהם ניסו לכפות עלינו, ולא הגבנו בירי של טיל חזרה במקרים קיצוניים שבהם ירו מבית חולים. במקרים שכן פגענו בילדים חפים מפשע ששיחקו על החוף, חשנו צער ולא שמחה, ובדקנו מחדש איך אפשר למנוע מקרים כאלה בעתיד. אני רואה בזה את הכוח שלנו.

     

    אין לכך קשר לפחד שלנו מפני גינוי בינלאומי כזה או אחר. "מה יגידו" היא שאלה רלוונטית לשיקולים של ההנהגה שצריכה לראות את התמונה הכללית, אבל לא לדיון התאורטי שלנו. שאלת "המידתיות" - מילה שהפכה לכל כך מגונה בעינינו, מילה שמסמלת את האיפה ואיפה שהעולם נוהג כלפינו - היא עדיין שאלה אמיתית שאנחנו צריכים לשקול בינינו לבין עצמנו, בשביל עצמנו: כמה אזרחים וחפים מפשע הרוגים אנחנו מוכנים לקבל במהלך ההגנה על עצמנו.

     

    ישראל היא אכן "בלון הניסוי" העולמי בחזית המאבק נגד הטרור. כמו בתקופת המקרא מוטל עלינו להגדיר מחדש את גבולות המותר והאסור,

    מתוך מחשבה עצמאית ואמיתית על המוסר וזכויות האדם בשעות שלום ובעתות מלחמה. ולכן הראש היהודי ממציא לנו פטנטים: "כיפת ברזל" ו"מעיל רוח" להגנה, ובהתקפה מסרוני אזהרה ו"הקש בגג", ואולי בסופו של דבר גם כדורים אישיים עם שם, שיגיעו לרוצחים עצמם ולא לילדים שלהם.

     

    כי אנחנו לא חמאס, ואם ניתן להם להפוך אותנו לחמאס - אם החיכוך איתם יהפוך אותנו לרוצחים כמותם, השמחים במות אזרחים - זה יהיה הניצחון שלהם. ומאידך גיסא, יש לנו זכות ואף חובה מוסרית להגן על עצמנו. המורכבות הזו היא הצובעת את חיינו בגוונים של אפור, בנסיבות שאף אומה אחרת לא נאלצת להתמודד איתן.

     

    • ד"ר נילי ואזנה היא מרצה בחוגים למקרא ולהיסטוריה של עם ישראל ויהדות זמננו באוניברסיטה העברית בירושלים.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: AFP
    אויב אכזר שמקדש מוות. אנחנו לא
    צילום: AFP
    צילום: AP
    ישראל היא "בלון ניסוי עולמי" בחזית הטרור
    צילום: AP
    מומלצים