שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "גט": גירושים אפקטיביים
    רונית ושלומי אלקבץ חותמים את טרילוגיית "ויויאן אמסלם" שלהם עם יצירה קולנועית מטלטלת המתרחשת רובה ככולה בבית הדין הרבני. "גט" הוא דרמה משפטית מרתקת, ובה כל המעורבים מוצאים עצמם לכודים בסבך הממסד, ובתצוגת משחק משכנעת יסחפו גם אתכם איתם. אל תחמיצו

    "גט: המשפט של ויויאן אמסלם", סרטם של האחים שלומי ורונית אלקבץ, נפתח במסך אדום שעליו מופיעה רשימת השחקנים ואנשי הצוות, וכן כותרתו של הסרט באותיות גדולות, בולטות. האסוציאציה המיידית היא זו של "תפוז מכני", שאף בתחילתו הפריים הוא אדום, וכמו תוקף את הצופה בעוצמתו ובבוהק שלו. בשני הסרטים, השונים לגמרי זה מזה, נועד הצבע האדום להכניס אותנו אל העולם המסויט המתואר בהם.

     

    עוד ביקורות סרטים ב-ynet:

     

    הטריילר של "גט: המשפט של ויויאן אמסלם"

    הטריילר של "גט: המשפט של ויויאן אמסלם"

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    "גט" הוא הפרק השלישי בטרילוגיה שכתבו וביימו שלומי ורונית אלקבץ, שראשיתה ב"ולקחת לך אישה" (2004) והמשכה ב"שבעה" (2008). בשני הסרטים האלה, שעקבו אחר התפרקות התא המשפחתי, היה הבית אתר ההתרחשות העיקרי שבתוכו היתה לכודה דמותה של ויויאן אמסלם (אלקבץ), ספרית חיפאית שמאסה בחיים נטולי אהבה ורגש ומבקשת להיפרד מבעלה, אלישע (סימו אבקריין). אמנם בפרק השני, שהציג את המשפחה המורחבת, נדחקו דמויותיהם של ויויאן ואלישע אל השוליים, אך כאן הן שבות אל המרכז ואל ההתנצחות ביניהן סביב רצונה של האישה (החיה בנפרד) בגט וסירובו של הבעל להעניק לה אותו.

     

    עלילת "גט" מתרחשת רובה ככולה בבית הדין הרבני שבו מתבררת תביעת הגירושין של ויויאן. כקודמיו, גם סרט זה מתאפיין בחלל מצומצם ומוגבל, אך כיוון שמדובר בתהליך מתמשך, מייגע ומתסכל (הבעל מסרב להגיע לדיונים, הדיינים מנסים לכפות על בני הזוג שלום בית, ובהמשך אף מגרשים את ויויאן מהאולם, ואוסרים עליה לחזור למשך שנתיים), העלילה נפרשת על פני תקופה ממושכת בהרבה מזו שהציגו הפרקים הקודמים.

     

    רונית אלקבץ, מנשה נוי וירון אשכנזי ב"גט: המשפט של ויויאן אמסלם" ()
    רונית אלקבץ, מנשה נוי וירון אשכנזי ב"גט: המשפט של ויויאן אמסלם"

    העובדה הזו אינה פוגמת באינטנסיביות של הסרט, אלא להיפך: היא יוצרת תחושה שכל המעורבים (ויויאן ובעלה, הטוענים, העדים ואפילו הדיינים עצמם) שבויים בסיטואציה - טקסית, אבסורדית וטרגית - מבלי שלאיש מהם יהיה מושג איך אפשר להיחלץ ממנה.

     

    "גט" מתנהל כהצגת תיאטרון המדגישה את אופייה המלאכותי של הסיטואציה שנהפכת ל"מופע" עתיר התפרצויות דרמטיות ושתיקות רועמות עוד יותר. ההשוואה בין דרמה משפטית להצגה נכונה תמיד (בעיקר משום שמדובר בחלל סגור שכל אחד מהנוכחים בו מגלם "תפקיד"), אך אין זה אומר שהסרט הוא בבחינת תיאטרון מצולם. אדרבא, העריכה ובניית המיזנסצנה (כלומר העמדת התמונה) מעניקות לסרט קולנועיות נפלאה שמטעינה סצנות מסוימות במתח עצום, משתמשת בתבונה בנקודות המבט המשתנות על ובתוך הסיטואציה המשפטית, ומדגישה את יחסי הכוח שבה.

     

    בין שלל הדמויות שבאות בשערי בית הדין הרבני מצויים כרמל בן טובים (מנשה נוי), הטוען בשם ויויאן, ושמעון אמסלם (ששון גבאי), אחיה של בעלה הטוען בעבורו. בנוסף, ישנם העדים משני הצדדים: אחיה של ויויאן (אלברט אילוז), אשת האח (רובי פורת שובל), שכנם של בני הזוג (זאב רווח), וגבאי בית הכנסת שבו מתפלל הבעל (שמיל בן ארי) - רשימה חלקית בלבד. אליה מצטרפים כמובן גם חברי צוות הדיינים ובראשם הרב סולומון (אלי גורנשטיין).

     

    מנשה נוי ורונית אלקבץ ב"גט" ()
    מנשה נוי ורונית אלקבץ ב"גט"

    הסיטואציה המרכזית בסרט מזכירה את יצירת המופת האיראנית, "פרידה" (2011), שגם בה מסרב בעל להתגרש מאשתו המבקשת לקחת את ילדתם ולעקור עמה לחו"ל. אין בעבודתם של האחים אלקבץ אותה מורכבות מוסרית ונרטיבית שאפיינה את הסרט ההוא, אבל לזכותם ייאמר שהפרק החותם את הטרילוגיה המשפחתית שלהם הוא הרבה יותר מאשר "עוד" דיון במעמדה הנחות של האישה המזרחית ובאטימותו של הממסד הרבני. אילולא כך, אפשר היה לפטור את סרטם כלא יותר מאשר פמפלט דידקטי וצדקני.

     

    מתבקש לקרוא את "גט", בראש ובראשונה, כסרט על כוח ומגבלותיו. זהו סרט על בני אדם שכבולים בתוך מערכת של ריטואלים כוחניים שאף לא אחד מהם מצליח להיחלץ ממנה (ואחד הדברים היפים בו זו העובדה שלא פעם אנו חשים חמלה והזדהות אפילו עם אב בית הדין). הכוח הזה הוא מוסדי, אולם הדיינים הוא האתר בו הוא מתממש, וכל הדמויות, ללא יוצאת מהכלל, נעות במסלול התנגשות עמו, מנסות לעקוף אותו, או אף מתעלמות ממנו במודע או באקראי.

     

    אלי גורנשטיין כאב בית הדין הרבני ב"גט" ()
    אלי גורנשטיין כאב בית הדין הרבני ב"גט"

    זו הסיבה שהסצנה החלשה בסרט היא דווקא זו שבה מתפרצת ויויאן כלפי הדיינים שמסרבים לטענתה לראות אותה, אישה, ומותירים את הכוח בידי בעלה. זהו הרגע שבו האישה משמיעה את קולה בדרך ספונטנית, אמוציונלית, וגורמת לרבנים ההמומים להורות על השתקתה באמצעות גירושה לחודשים רבים. זוהי סצנה בעייתית לא רק משום שהיא לוקה בצעקנות ובהצהרתיות פוליטית, אלא גם, ובעיקר, משום שהיא מסמנת את ה"טובים" מול ה"רעים" - חלוקה דיכוטומית ושטחית שממנה השכיל הסרט להימנע עד כה.

     

    במישור המשפחתי, "גט" מביא את העימות בין ויויאן ואלישע אל קו הגמר, אל הקליימקס. ואכן, השאלה המרחפת לכל אורך הסרט היא האם תשיג האישה את הגט המיוחל, ועד כמה רחוק יהיה מוכן אלישע (בשני החלקים הראשונים היה שמו אליהו, והשינוי אינו ברור) ללכת בסירובו. בתבונה רבה, נמנעים האחים אלקבץ מלהציג אותו כאדם אטום וסדיסט, אם כי שליטתו המוגבלת של סימו אבקריין בשפה העברית ניכרת - וכתוצאה נותרת דמותו, גם בפרק הזה, עמומה ומרוחקת.

     

    סימו אבקריין וששון גבאי ב"גט" ()
    סימו אבקריין וששון גבאי ב"גט"
     

    כמקובל בדרמות משפטיות - שאינן אחרי הכל אלא הצגת תיאטרון - אולם הדיונים,

    הבמה, שייכים לשחקנים, ואמנם כל אחד מהמשתתפים פה עושה עבודה נפלאה. במיוחד אמורים הדברים במנשה נוי, שבתפקיד טוענהּ של ויויאן מעצב דמות נואשת ומרגשת, בששון גבאי שמתנהל באולם הדיונים כשועל ערמומי, ובאלי גורנשטיין - הברקת ליהוק - שכאב בית הדין מייצג את הקשיחות הממסדית הנכפית בסופו של דבר גם עליו מבלי שיאבד את הממד האנושי.

     

    לעצמה שומרת אלקבץ רגע של חסד - שוט סטטי בן כשתי דקות שבו מתמקדת המצלמה על פניה, במה שמזכיר את הגיבורה המיוסרת מסרטו של גודאר "לחיות את חייה" (1962). אל תחמיצו את "גט".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    רונית אלקבץ ב"גט: המשפט של ויויאן אמסלם"
    לאתר ההטבות
    מומלצים