שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    נביא השלום והזעם: עשו ענווה לא מלחמה
    הוא מאמין שעקרונות האיסלאם קרובים לחסידות, ושפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני בידינו: "היהדות העכשווית צרת אופקים, ובטוחה כי האמת האלוהית נמצאת רק בידיה", קובע פרופ' אדמיאל קוסמן, בראיון לרגל צאת ספרו "מסכת שלום". "מי שיהירותו מובילה אותו - מתבוסס, בסופו של דבר, בדם"
    כשהתותחים רועמים בעולם – מוזות השלום מדברות, דווקא בישראל ודווקא בקול יהודי. הפרופ' אדמיאל קוסמן משוכנע כי זרמים רבים באיסלאם הם שוחרי שלום – ומוכיח בספר חדש כי קיים דמיון מדהים בין האיסלאם, לקבלה ולחסידות.

     

    <<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו  >>

     

    קוסמן (57) הוא לא רק משורר מוכר ועטור פרסים, אלא גם פרופ' למדעי היהדות באוניברסיטת פוטסדם, והמנהל האקדמי של המכון להכשרת רבנים ליברליים בברלין. את יחסי היהדות והאיסלאם החל לחקור בעקבות היכרותו הקרובה עם האיסלאם הסופי, "עולם עשיר ויפהפה - שרעיונותיו קרובים לקבלה ולחסידות שלנו", כדבריו.

     

    עוד בערוץ היהדות - קראו:

     

    "אם העולם המוסלמי היה דבק בדרכו של ג'לאל א-דין רוּ‏מי – ובמקביל בישראל, העולם הדתי היה דבק בדרכו המקורית של הבעל שם-טוב, הייתה שורה שכנות מסוג אחר לגמרי באזורנו", הוא קובע. "שכנות של כבוד והוקרה בינינו לבין שכנינו הערבים".

     

    בנו של הרמב"ם שהעריץ את האסלאם

    בראיון ראשון עם צאת ספרו "מסכת שלום: הסכסוך הישראלי-ערבי לאור מקורות מדרשיים ורבניים" (הוצאת "ידיעות ספרים"), קובע פרופ' קוסמן כי בנו של הרמב"ם, רבי אברהם, שהנהיג את הקהילה היהודית בקהיר לאחר מות אביו, כתב כי האיסלאם שהכיר מפותח מבחינה רוחנית יותר מהיהדות – "והוא תלה זאת בכך שבעוונותינו, תורת הנביאים שלנו התגלגלה לידי המורים הסופיים", כדבריו.

     

    "רבי אברהם עצמו סיגל כמה וכמה פרקטיקות סופיות, והכניסן לתוך מסגרת החיים היהודיים - ויש הטוענים שהוא גם ביצע עם תלמידיו את טקס הד'יכר – הריקוד המפורסם של הסופים שבו הם נכנסים לאקסטזה".

     

    "מעולם לא הרגשתי בנוח עם האופן שהתורה היהודית הועברה אלי במסגרות שבהן התחנכתי". פרופ' אדמיאל קוסמן ()
    "מעולם לא הרגשתי בנוח עם האופן שהתורה היהודית הועברה אלי במסגרות שבהן התחנכתי". פרופ' אדמיאל קוסמן

     

    קוסמן איננו עוסק בשאלות של ניציות או יוניות, שמאל או ימין. "הציר שסביבו נע הספר הוא בין החוץ לפנים", הוא אומר, "וההצעה המובאת בו היא של יהדות דיאלוגית – יהדות שלא שמה את הדגש על רדיפת השכן אם הוא נוסע בשבת, או מעדיף לאכול לחם בפסח, או אפילו אם הוא עובד את האל שלו דרך המסגד או הכנסייה.

     

    "בכלל, טענתי היא שההלכה – מערכת שעקרונית אני מעריך ומקבל – איננה המרכז בעבודת האל, היא רק סיוע, מעין 'קביים' למי שאיננו יכול לראות את ה'אחר' בעיניים נקיות. העיקר בסופו של דבר בעבודת האל, הוא במפגש עם לב פתוח ל'אחר' באשר הוא – כולל האל".

     

    אז מצאת את התשובה לשאלה המציקה איך עושים שלום?

     

    קוסמן לא מאמין ב"מתכוני פלא". הוא כן מאמין באפשרות של שינוי פנימי מצידנו, שאולי יאפשר זאת בעתיד. "כמובן שאינני תמים, ואיני סבור שכל המוסלמים סביבנו הם שוחרי שלום. וגם לא שכל הבעיות באזור נובעות ממדיניות הצד הישראלי בסכסוך. הספר גם איננו מציג עמדה פציפיסטית נאיבית שסבורה שאין ליטול נשק ליד כדי להגן על ילדינו בעת הצורך.

     

    "רק מי שעושה מדיטציות מבין הרבה מהעוצמה של המקובלים בזוהר -  ומהתורות המדהימות בעוצמתן של תלמידי הבעל שם-טוב" ()
    "רק מי שעושה מדיטציות מבין הרבה מהעוצמה של המקובלים בזוהר - ומהתורות המדהימות בעוצמתן של תלמידי הבעל שם-טוב"

     

    "ועם זאת, הטענה המרכזית שלי היא שגם אם אנחנו 'צודקים' לגמרי ואובייקטיבית יש להאשים רק את הצד הערבי בסכסוך – עדיין מבחינה רוחנית, מנקודת הראות העמוקה שמציעה החסידות, ואחריה היהדות של מרטין בובר – הסביבה החיצונית העוינת איננה מקרית. היא סוג של שאלה רוחנית שנשלחת אלינו מהאל עצמו, שאלה שתמיד קשורה ליחס הפנימי שלנו לאחר. במילים פשוטות: לאגוצנטריות שלנו כיחידים וכעם, ובהדגשה היתירה של עליונותנו על שכנינו הערבים.

     

    "הטענה החסידית היא פשוטה: ברגע שנענה נכון ומדויק לשאלה שאנו נשאלים - גם הבעיה החיצונית תיפתר. כמו כל בעיה אחרת, גם זוהי 'שאלה' שהאל שולח אלינו בעיקר כדי לנצח את יהירותנו - ולנקות את עצמנו מסיגי האגוצנטריות שדבקה בנו. כשנעשה זאת ונפנה אל שכנינו הערבים עם מידת הענווה הנדרשת – השאלה תיעלם לפתע. בכך אין לי אישית, כיהודי מאמין, כל ספק".

     

    בעת נעילת שער

    לטובת מי שטרם השלימו את הקריאה בכל 488 של "מסכת שלום", הפרק המרכזי

    בספר עוסק ב"קרב" בין שרה להגר על ירושת אברהם. קוסמן מציג את גישתו המהפכנית של רבי אברהם בן הרמב"ם, הטוען שהאיסלאם הסופי משמר יסודות אמוניים שאבדו מהיהדות.

     

    "מעולם לא היה לי רגע של פקפוק באמת הדתית שלי, ולא הבנתי כיצד אנשים יכולים להיות אתיאיסטים", הוא אומר. "מצד שני, מעולם לא הרגשתי בנוח עם האופן שהתורה היהודית הועברה אלי במסגרות שבהן התחנכתי. הרגשתי שהדבר האחרון שמחנכיי רצו שאתעסק בו, הוא בחיפוש שהניע אותי לקראת מפגש אמיתי וחי עם המימד האלוהי. אפילו הביטוי הזה נשמע להם מסוכן. הוא הדיף עבורם ריח של ניו-אייג', ואולי גרוע יותר: משהו נוצרי.

     

    "בשלב מסוים הגעתי להכרה שהיהדות עסוקה היום יותר בנעילת שערים לאפשרויות רוחניות אחרות – מאשר בהצעה של משהו ממשי למי שמחפש. וכאן התחילה הפריצה שלי לדתות אחרות, בכדי להתעשר בכלים נוספים. מנקודת ראות זאת אפשר לומר שהמסע שלי בעולם הישיבות רק התרחב והמשיך הלאה למסגרות האוניברסאליות".

     

    חטא הגאווה של היהדות העכשווית

    קוסמן מספר שעם השנים למד להעריך את הבודהיזם, ובהמשך את תורות הנסתר של השבטים האינדיאניים - הטולטק וההויצ'ול - שחיים במקסיקו. מאורח יותר ניסה לשאוב חוכמה מתורות נוספות, "בדיוק כמו שעשה רבי אברהם בן הרמב"ם, כשלמד תורה ממורים סופיים", הוא אומר.

     

    לדבריו, החשיפה לדתות אחרות לא רק שלא איימה על הגרעין היהודי שלו, אלא עזרה
    ללטש אותו מחדש. "לדעתי, רק מי שעושה מדיטציות מבין הרבה מהעוצמה של המקובלים בזוהר – ומהתורות המדהימות בעוצמתן של תלמידי הבעל שם-טוב".

     

    מצד שני, דווקא לאור ההיכרות עם דתות אחרות, קוסמן סבור שהוא רשאי ואף חייב לבקר את היהדות העכשווית. לדבריו, "זוהי יהדות צרת אופקים, פרטיקולרית באופן קיצוני, השקועה בחלומה כאילו האמת האלוהית נמצאת רק בידיה. ואין צריך לומר שמי שיהירותו מובילה אותו בדרכו, גם אם רוממות האל בפיו - לא רק שהוא איננו אדם דתי, אלא שהתנהלותו אלימה - והוא ובני ביתו מתבוססים, בסופו של דבר, בדם, בין אם זה דם האחרים שהוא שופך, או דמו ודם בני ביתו שנשפך על ידי מי שהיהירות הזאת מתגרה בו".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    האמת האלוהית לאו דווקא בידינו. פרופ' אדמיאל קוסמן
    "מסכת שלום". עטיפת הספר
    מומלצים