"פולישוק": חבל שהיא נגמרה דווקא עכשיו
בעונה השלישית של "פולישוק" הדמויות קיבלו ביצים, השחקנים חגגו על התסריט המדויק - ומה שהתחיל כסדרת שוליים, הפך ללהיט ששמר תמיד על טווח כתיבה שבין טוב למבריק. מי יודע אילו דברים נפלאים היא היתה יכולה לספר לנו על מערכת הבחירות הנוכחית ועל איך היא עומדת להסתיים
חבל מאוד ש"פולישוק" נגמרת דווקא עכשיו, כשנדמה שבכל בוקר מתערטלת עוד חתיכת פוליטיקה ישראלית סרוחה מהקליפה שלה ויוצאת לאור. ומה שעצוב עוד יותר זה שבכלל לא בטוח ששמואל הספרי, היוצר, רוצה למשות את המטוס של הגיבור שלו מהים ולהמשיך לעונה רביעית. נכון שלקח לו שלוש שנים לכתוב כל עונה, אבל מי עוד יכול היה ליצור סדרה סאטירית שתהיה רלוונטית גם שלוש שנים מעכשיו? שעדיין תבעט בדלי החלב של הפוליטיקה הישראלית ותמחיש לנו כמה הוא ריק? אם "פולישוק" - שהעונה השלישית שלה הסתיימה אתמול (ב') בקשת - היתה ממשיכה, מי יודע אילו דברים נפלאים היא היתה יכולה לספר לנו על מערכת הבחירות הנוכחית ועל איך היא עומדת להסתיים.
ביקורות טלוויזיה נוספות:
לפוצץ את משפחת סימפסון, ולהישאר בחיים
ואולי מה שהספרי יודע ואנחנו מסרבים לדעת, מה שמאפשר לו לקלוע בכזאת חדות למציאות שלנו גם היום, היא העובדה ששום דבר בעצם לא משתנה. פוליטיקאים נשארים פוליטיקאים. גם בעוד שלוש שנים תקציבים יעופפו בין משרדים כמו פרפרים מעל קריית הממשלה, אינטרסים אנוכיים וטובות הנאה יעשו חילופי זוגות במזנון הכנסת, ובאופן כללי הפוליטיקה תמשיך לשרת את הפוליטיקאים קצת יותר מאת האנשים שבחרו בהם. תחשבו רגע למשל על המונח "שר בלי תיק", שבעצם אומר בלי בושה - תקציב משרדי שלא נועד לקדם כלום, טייטל מכובד וטובות הנאה שנועדו לשמור מישהו בתוך הקומבינה. נכון, לא כולם כאלה, אבל זה הצבע השולט.
מעבר לתפקיד של סאטירה כמעוררת מחשבה, היא לפעמים פועלת דווקא בכיוון ההפוך - פריקת מתחים. החל מהצורך שעלה במחאה החברתית שיפסיקו לסבן אותנו ועד תדירות החשיפות היומיומית כמעט של שחיתויות פוליטיות, התעוררה פה מודעות לעובדה שאנחנו, כאזרחים, רובצים בתחתית שרשרת המזון הזאת. זה לא מצחיק.
המצב הוא כזה שגם כשאנחנו צופים בתוכנית סאטירית כמו "פולישוק", שברור לנו שהוקצנה לצרכי בידור והמחשה, קשה לדעת איפה הסאטירה נגמרת ומתי המציאות מתחילה. כנס צפרים אזורי על תנשמות הופך לוועידה בינלאומית לכלכלה במזרח התיכון, כדי ששר החוץ לא יצטרך ללכת לחתונה של הבן של ראש הממשלה? קלאסי. כל התרחשות נראית הגיונית ואפשרית. "פולישוק" היא המקום בו מותר לנו לנוח, פירצה שמאפשרת לנו להתבונן במציאות ולגחך ממנה בשעה שבחיים האמיתיים היא זו שצוחקת עלינו.
אחד הדברים היפים ב"פולישוק" הוא סיפור סינדרלה שלה. היא החלה כסדרת מדף בקשת, שתאריך העלייה שלה נדחה שוב ושוב עד שעלתה כדי למלא חלל או כי אי אפשר היה לדחות אותה יותר. היא שובצה בשעה מאוחרת יחסית ופעמיים בשבוע - כדי לשחרר אותה כמה שיותר מהר ולגמור עם זה. בניגוד לכל הציפיות - לפחות אלו של הזכיינית - היא הפכה לנקודת מפגש מענגת בין איכות לאהדת הקהל. היא אחת מהסדרות (כמו "עבודה ערבית", למשל) שמוכיחה שאפשר לכוון גבוה ועדיין להביא רייטינג, אם עושים את זה נכון. סדרות מהסוג הזה הן אבני הנגף שעומדות בפני הניסיונות הנוסחאתיים של הטלוויזיה המסחרית לקלוע לטעמו של קהל מדומיין וחסר תבונה. הטלוויזיה השבלונית שרואה אותנו, הצופים, במשקפת לא מאוד שונה מזו שדרכה רואים אותנו הפוליטיקאים של "פולישוק".
במשך שלוש העונות שלה "פולישוק" עלתה וירדה, לפעמים חדה יותר, לפעמים על גבול הגרוטסקית, אבל תמיד שמרה על טווח כתיבה שבין טוב למבריק. העונה השלישית היתה מלאת הברקות ("פרויקט הכפלת מערת המכפלה", "שגשוג עכשיו, שלום אחר כך"), ומתחה את החוט הסאטירי עד כמה שהתסריט אפשר לה, בלי להתנצל, בלי להסתתר ובלי לסגת אל הפוליטיקלי קורקט.
הדמויות של "פולישוק" - סילחו על הצרפתית שלי - גידלו העונה ביצים. רובי פולישוק (ששון גבאי) הלך עד הסוף עם היותו
מקרה קפקאי הפוך, איש שהגיע לעמדת כוח ללא כל כישורים או עמוד שדרה והוא מחצין בתמימות את כל מה שפוליטיקאים אחרים מסתירים; האנטיתזה שלו, קוזו (גיא לואל בתפקיד שהוא סוחט אותו עד הטיפה האחרונה), מצליח לגרום לטקסטים ארוכים ומנוסחים היטב להישמע בלתי-מעושים וזורמים, והעונה חגג עוד יותר על הטירוף שמגיע איתם; חנה אזולאי-הספרי מעוללללה בתפקיד סולי האידיאליסטית (שכולנו מתפללים שקיימת גם במציאות), ומנשה נוי עשה מנשה נוי והכניס לבובעס חיים. המרובע הזה מחזיק את המבנה של "פולישוק" בלי למצמץ, עם תמיכה מדמויות משנה מבריקות כמו הרב טנדורי (יואב לוי).
אחד האלמנטים הפחות מוצלחים של העונה היה דווקא הרומן העדין שהתגבש בין פולישוק למזכירה שלו, ויקי, והעובדה שלקראת סוף העונה הסיפור של השר פולישוק נע מסיפור ייצוגי-סאטירי לסיפור האישי של כבוד השר. איכשהו זה הרגיש כמו סטייה מהדרך הברורה של הסדרה. זאת אחת הסיבות לכך שמבחינה עלילתית הפרק האחרון נע בין טלנובלה לדרמה לסדרת מתח. אבל גם עם כל זה - "פולישוק" היא עדיין אחד הדברים הטובים שקרו לטלוויזיה בארץ. בואו נקווה שהמטוס של אלפרד סרוסי לא המריא ממלזיה.
