הסיפור שלא סופר: המחתרת האלג'יראית שניצחה את הנאצים
"מבחינת השיח הישראלי, יש את 'שואת יהודי אירופה', אבל אין את 'שואת יהודי צפון-אפריקה'", אומר הבמאי רמי קמחי. "לכן מבחינתי זה היה ייעוד: לספר את סיפורם האבוד של יהודי המחתרת באלג'יר, שלדאבונם הבינו שהנרטיב הישראלי על השואה, פשוט 'דילג' עליהם ועל סיפורם"
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
עדכונים שוטפים - גם בטוויטר של ynet
כשהבמאי רמי קמחי חיפש תמיכה בקרנות לסרטו החדש, "ליל הפתאים", הוא נתקל בתגובה אחת: "מחתרת יהודית אלג'יראית? בשואה?" לכן התמיכה שהשיג בסופו של דבר מהערוץ הראשון, קרן אבי-חי וקרן גשר - לאחר חמש שנות חיפושים - איננה מובנת לו מאליה: "זה לא הפתיע אותי, כי מבחינת השיח הישראלי, יש את 'שואת יהודי אירופה', אבל אין את 'שואת יהודי צפון-אפריקה'", קמחי אומר. "קיבלתי תגובות שלא יאומנו. אחד מראשי הקרנות הסביר לי כי בהצעה שלי אין סיפור. 'אין בשר'. כששאלתי מה זה 'סיפור', הוא ענה אינסטינקטיבית: 'מרד גטו ורשה'".
עוד בערוץ היהדות - קראו:
- טרנסניסטריה, הגיהנום: הילדה שראתה את המוות
- פראג: "האווירה היום - כמו בשנות השלושים"
- לא התחתנת? המועצה המקומית תשדך לך
קמחי, במאי ומרצה בכיר לתקשורת באוניברסיטת אריאל, טוען בסרטיו כי אתוס "שלילת הגלות" הישראלי, הצליח להדיר או להצמית תרבויות מיעוטים מהשיח. אבל הפעם הוא נגע בפצע מדמם במיוחד: "כתיבתו ובימויו של הסרט הזה על יהודי אלג'יר, ותרומתם הכבירה לכוחות הברית במלחמת העולם השנייה - היא מבחינתי ייעוד. לספר את סיפורם האבוד של יהודי המחתרת, שלדאבונם הבינו עם השנים שהנרטיב הישראלי על השואה, פשוט 'דילג' עליהם ועל סיפורם".
"ההיסטוריה נכתבה על ידי המנצחים"
"ליל פתאים" שהוקרן אמש (יום ג') בערוץ הראשון, מגולל את סיפורו של "מבצע לפיד" – שם הקוד לנחיתה האמריקנית
בצפון-אפריקה הצרפתית, ואת התפקיד המרכזי שמילאה בו המחתרת האלג'יראית שהורכבה כמעט כולה מיהודים. "וכל העובדות הללו", אומר ז'ק זרמתי, ממפקדי המחתרת, "לא ידועות כמעט לאיש".
איך נעלם סיפור כל כך גדול מהרדאר של ההיסטוריוגרפיה הישראלית?
"ההיסטוריה נכתבת על ידי המנצחים", אומר קמחי, "ולכל מי שהיה חלק מן הקבוצה הזו, לא היה אינטרס להכניס את היהודים לקנון: לאמריקנים הכובשים לא היה רצון לשתף 'אבות' נוספים בניצחון, הצרפתים של וישי בטח לא מיהרו לספר, והיהודים כאן, בישראל, התמקדו בשואה האשכנזית – שואת יהודי אירופה".
מאורעות הסרט מתרחשים על רקע מלחמת העולם השנייה בצרפת. הגרמנים מחלקים את המדינה לשניים, כאשר צפון צרפת ומערבה הם "צרפת הכבושה" בשליטת הנאצים, ואילו החלק השני, בדרומה - "צרפת החופשית" - היה נתון תחת "ממשלת הבובות" של משטר וישי - עושי דברם של הנאצים.
כך שלטו פטן ואנשיו גם בקולוניות הצרפתיות שבצפון-אפריקה, ובהן תוניס, מרוקו ואלג'יר, שבבירתה שהו כשני מיליון צרפתים. "יהודי אלג'יריה היו שונים ממי שהתגוררו בתפוצות מזרח-אירופה", אומר אומר ההיסטוריון ד"ר קלוד סיטבון. "הם היו צרפתים בעל אזרחות לגיטימית, וגאים ברפובליקה. הם רצו להיות יותר צרפתים מהצרפתים".
"לא ידעתי כלל שאני יהודי", נזכר בדמעות גם מקס דנן, אחיינו של ז'וז'ה אלבוקר, מפקד המחתרת האלג'יראית. "יהודי היה כינוי גנאי, קללה. כשיום אחד התרגזתי על אבי וצעקתי לעברו 'יהודי', אמר לי אבא: ילדי, אני יהודי, וגם אתה יהודי".
רק היהודים נשארו
משטר וישי לא המתין זמן רב מידי לפני שהחיל את חוקי נירנברג על יהודי אלג'יר. אזרחותם בוטלה, הם סולקו מבתי הספר ומהאוניברסיטאות, ואפילו סמלי הטלאי הצהוב הידועים לשמצה הוכנו. אבל היהודים, כאמור צרפתים גאים, לא ישבו בחיבוק ידיים. הם החלו להתארגן בסיוע מקומיים נוספים, והמחתרת האלג'יראית יצאה לדרך.
"המחתרת מנתה כשמונה-מאות לוחמים, מחצית יהודים, אלא שברגע האמת קיבלו 400 מהם 'רגליים קרות',
ונותרו 400 בלבד - כמעט כולם יהודים", מספר זרמתי. בראשם עמד ז'וז'ה אלבוקר, יהודי, מפקד המחתרת, שאגב סירב להתראיין לסרט הישראלי משום שכיום, ביגל 95, הוא מגדיר עצמו "אנטי ציוני".
אנשי המחתרת יצרו קשר עם קצינים צרפתים ששירתו תחת המרשל פטן, אך היו אנטי-וישיסטים, נאמנים לדה-גול. ההתארגנות הולידה את אחד המבצעים המזהירים ביותר בתולדות ימיה של מלחמת העולם השנייה: "מבצע לפיד".
התוכנית הייתה פשוטה, ועם זאת כמעט סוריאליסטית: כוחות בעלות הברית ינחתו בחופי צפון-אפריקה המערבית, ואנשי המחתרת ידאגו לשתק את חיילי המשטר, כדי למסור את העיר לידי כוחות בעלות הברית. נשמע פשוט? לא כאשר זוכרים שאנשי המחתרת מנו 400 לוחמים, בעוד שחיילי וישי ומדינות הציר מנו 20 אלף.
אז איך 400 אנשים מצמיתים מאות-אלפים? אנשי המחתרת נשאו אתם פקודת מטכ"ל מקולונל בכיר בצבא וישי, שבה נאמר כי על החיילים בבסיס להתחלף בנושאי הפקודה. מאות היהודים התפרסו בין המוסדות המרכזיים של הצבא - בית הדואר, בסיסי חיל המצב, הקומיסריה (המטה הכללי), חדר התקשורת ועוד, והחיילים המבולבלים בצבא וישי פינו את מקומם. מפקדיהם, ובהם סגנו של פטן, מרשל ז'ואן - הושמו בשבי על ידי אלבוקר, מבלי שנורתה אפילו ירייה אחת.
"למען האמת, כלל לא ידענו לירות ברובים. היה לנו תת-מקלע אחד עם שישה כדורים, והבטיחו שיסבירו לנו איך להשתמש, אבל לא היה זמן - אז לא הסבירו". רק בחצות, כאשר שמע את הירי הראשון, פנה ז'ק זרמתי למפקד הבסיס, ואמר לו: "שאלת אותי מקודם מי אני, ובכן יש לי את הכבוד להודיע לך: האמריקנים נוחתים. הוא היה המום, אבל זה כבר היה מאוחר".
נצחון המעטים על הרבים זה כאן
"ליל הפתאים" משחזר בדייקנות את הפלישה, שהתרחשה בליל ה-8 לנובמבר. הסצנות מצולמות בשחור-לבן כדי לשמור על אותנטיות. הקושי התעורר כאשר הבמאי נזקק לשחקנים צרפתים על הסט ."התקציב של הסרט עמד על 120 אלף דולר בלבד, ושחקנים צרפתים מקצועיים עולים הרבה כסף", קמחי מספר. "למזלנו, העלייה הגדולה מצרפת בשנים האחרונות זימנה לידינו צעירים המתעניינים בתיאטרון, שצרפתית היא שפתם הילידית, והם עשו עבודה נהדרת. הם הרגישו שהם מספרים את ההיסטוריה שלהם".
העבודה על הסרט ארכה שבע שנים, ויוצריו הבינו שהזמן פועל לרעתם, כאשר לוחמי המחתרת נמצאים כולם בשנות התשעים לחייהם. "עשינו שתי סדרות של ראיונות בהפרש של שנה", מספר קמחי. "בסדרה השנייה חלק מהמרואיינים כבר לא היו אתנו".
קמחי יצר סרט מחוייך. "מדובר בניצחון ביזארי המאפיין היטב את נצחון המעטים על הרבים". לדבריו, לוחמי המחתרת שמחו ליטול בו חלק: "הם מרגישים שההיסטוריה פסחה עליהם".
במבט לאחור, מדובר במחתרת יהודית, או צרפתית?
"זו שאלה מורכבת. חלק טוענים, גם בסרט, שהם לחמו כצרפתים, פחות כיהודים. היהודים באלג'יריה היו גאים באזרחותם הצרפתית, וגם כיום הם חיים בצרפת. אך הסרט מגלה שלמוטיבציה היהודית היה חלק דומיננטי במערך השיקולים שלהם. הייתה כאן מלחמה נגד הפשיסטים, אבל מה שהניע אותם לא הייתה רק זהותם הצרפתית, אחרת הם היו נסוגים כמו 400 הלוחמים האחרים. ההנעה האתנית שיחקה כאן תפקיד".
- הסרט התיעודי "ליל הפתאים" ישודר בשידור חוזר בשבת ב-13:00 בערוץ הראשון
