שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    על פנקס קטן: התנ"ך של ברגן בלזן

    43 דפים זעירים מלאים באיורי התנ"ך, צייר אביה של דינה דסברג הקטנה בברגן בלזן - על פנקס שעליו חקוקים המספרים הסידוריים של המשלוחים שהגיעו אל המחנה. הם נשמרו במחבוא בתוך קופסת סיגרים עד לפטירתו, ולאחרונה הועברו ל"יד ושם". עכשיו הם נחשפים כאן לראשונה: "הגענו בתנ"ך המאויר עד לשופטים, שאול ושמואל, וזהו. אבא לא יכול היה יותר"

    דינה דסברג הייתה בת שבע וחצי כשהחושך השתלט על חייה. ילדה קטנה בברגן בלזן, מוקפת בדממה נצחית בהיותה חירשת מלידה. אל "שערי הגיהנום" הגיעה עם משפחתה, ומה שהחזיק את הקשר שלה לעולם השפוי היה פנקס קטן שבו צייר אביה את סיפורי התנ"ך, ובכך המשיך להנחיל לבתו ערכים ויידע.

     

    << לעוד חדשות ועדכונים - היכנסו לדף הפייסבוק של ערוץ היהדות >>

     

    43 דפים זעירים מלאים באיורי תנ"ך, שצויירו ביד אוהבת של אב במחנה ההשמדה "ברגן בלזן", הועברו למשמורת ב"יד ושם", והונצחו בספר "עדים דוממים" (הוצאת "יד ושם"). לבד מסיפורה של דינה דסברג, שנחשף פה לראשונה - גם נעל זעירה של תינוק שעל סולייתה רשמה יד את תאריך רציחתה, עדה דוממת.וגם מסרק ששימש את בעליו לשמירה על היגיינה בלב המוות, צעצוע שליווה וניחם ילד אל התופת, כינור של נער שנרצח ו"ספר מתכונים" שכתבו אסירות מורעבות.

     

    קראו עוד בערוץ היהדות :

     

    לכל איש יש שם, ולכל חפץ יש סיפור. סיפור בלהות. לא פחות מ-27 אלף חפצים נמצאים כיום במשמרת עולם "ביד ושם". ולספר ליקטה המחברת חביבה פלד-כרמלי המנוחה, אסופה של "חפצי עדות" ששימרה בעבודתה כמנהלת מחלקת החפצים, באגף המוזיאונים של "יד ושם".

     

    ילדה בת ארבע מגורשת מביתה

    את דינה דסברג אני פוגשת בדירתה. היום היא סבתא נמרצת לארבעה נכדים, אך עמוק בתוכה עוד מסתתרת ילדה קטנה שנולדה בעיירה ההולנדית הארלם. בגיל 3 הבחינה אימה, ברטה, כי דינה הקטנה איננה שומעת, אך הזמנים היו טרופים, ואיש לא טיפל במגבלה.

     

    "בכל פעם סיפר לי סיפור אחד, לפי הסדר - ואז צייר לי אותו". אדם וחווה, קין והבל ותיבת נוח ()
    "בכל פעם סיפר לי סיפור אחד, לפי הסדר - ואז צייר לי אותו". אדם וחווה, קין והבל ותיבת נוח

     

    אביה של דינה, אליעזר, עבד כסוכן ביטוח של חברה גדולה, ולמשפחה היה רכב משלה, אלא שיום אחד אסור היה ליהודים לנסוע יותר בכלי תחבורה ממונע. בהמשך נאסרו גם האופניים. אחר כך הגיעה "שעת העוצר", והפארקים שאסרו את הכניסה ליהודים. את כל אלה זוכרת דינה היטב, וגם את הטלאי הצהוב שנאלצה לענוד, ולבסוף, את הגירוש לאמסטרדם.

     

    "אמא ארזה הרבה חבילות. ההורים נראו טרודים, אבל לא ידעתי למה", משחזרת דינה מתוך זיכרונותיה של ילדה בת ארבע. "לא יכולתי לדעת גם מה מדברים אנשים סביבי". עם זאת, המעבר היווה עבור דינה הקטנה את האפשרות הראשונה ללימוד. "הגיע אלינו מורה פרטי שלימד אותי לדבר מול המראה, למדתי בבית ספר לכבדי שמיעה, וחייתי בתוך בועה משלי של כאילו נורמליות".

     

    אך גם הבועה הזו, התנפצה. "אני זוכרת שאמא שוב ארזה חבילות מתחת למיטה, למקרה שייקחו אותנו בפתאומיות. היא בקשה ממני לארוז תרמיל קטן, ורציתי כל כך לקחת את ספר קריאה הגדול מבית הספר לחרשים, אך היא סירבה. נעלבתי נורא".

     

    "הגענו בתנ"ך המאויר עד לשופטים, שאול ושמואל, וזהו. אבא לא יכול היה יותר". משפחת דסברג, לפני הזוועות ()
    "הגענו בתנ"ך המאויר עד לשופטים, שאול ושמואל, וזהו. אבא לא יכול היה יותר". משפחת דסברג, לפני הזוועות

     

    את היום בו הגיעו הנאצים עמוק לחייה, זוכרת דסברג עד היום. " הם נעמדו מולנו, ליד השולחן בסלון, והורו לנו לרדת עם החבילות לרכב. למטה הייתה משאית בצבע ירוק כהה, ומאחור שני ספסלים, משני הצדדים. סבתא שלי, וגם דוד שלי, אשתו עם תינוקת שרק נולדה וילדה נוספת הצטרפו. אני זוכרת ששמו את עגלת התינוקות בין שני הספסלים, ואז נסענו".

     

    פנקס הקבלות שהפך לתנ"ך מאויר

    המשאית הובילה את המשפחה למחנה מעבר נאצי שהוקם בגבול גרמניה והולנד, ומשם נשלחו היהודים אל התופת: אושוויץ, או במקרה של משפחת דסברג, אל ברגן בלזן. דינה לא זוכרת את הנסיעה. בגיל שבע וחצי הגיעה אל שערי הגיהינום.

     

    "הוא שמר את דפי הפנקס בתוך קופסת סיגרים מפח, בין מפגש אחד לאחר. ככה זה המשיך כמעט עד הסוף" ()
    "הוא שמר את דפי הפנקס בתוך קופסת סיגרים מפח, בין מפגש אחד לאחר. ככה זה המשיך כמעט עד הסוף"

     

    "זה היה מחנה מאוד קשה. היו שם צריפים-צריפים - אגף לנשים ואגף לגברים. אחי, אבא שלי ושאר קרובי המשפחה שהגיעו אתנו התפצלו. אני נשארתי עם אמא וסבתא. אני זוכרת דרגשים צרים עם שלוש קומות. אני ישנתי עם אמא בדרגש אחד, וסבתא מתחתינו".

     

    בריאת העולם - המאורות ()
    בריאת העולם - המאורות

     

    אביה של דסברג קיבל במחנה את תפקיד "סדרן עבודה". לדבריה הוטל עליו לדאוג שכולם יתייצבו למסדרים, שאותם היא זוכרת היטב. "לפעמים זה היה לעמוד יום שלם בקור, בשלג, ילדים וקשישים, עד שמספר האסירים היה מדויק. זה היה מאוד קשה, בחורף במיוחד. פחדתי מהגרמנים, אבל יותר מכול פחדתי מכלבי הזאב שלהם".

     

    מעמד הר סיני ()
    מעמד הר סיני

     

    נקודות האור בימים האפלים ההם היו השעות הספורות שהתאפשרו לדינה מפעם לפעם עם אביה. "הוא היה לוקח אותי לפינה שקטה, ומספר לי את סיפורי התנ"ך. בכל פעם סיפר לי סיפור אחד, לפי הסדר - ואז צייר לי אותו. הציורים נועדו לסייע לי להבין את הסיפור, בגלל שלא שמעתי טוב. זה היה הזמן שלנו יחד, ותמיד חיכיתי בכיליון עיניים למפגש הבא".

     

    את הציורים רשם האב על גבי פנקס קבלות. על דפיו עוד חקוקים באדום המספרים הסידוריים של משלוחים שהגיעו אל המחנה, לצד איורים על "בריאת העולם"," אדם וחווה", "תיבת נוח", האבות והאמהות, יוסף במצרים ועוד. כל פגישה בין אב לבתו בתוך התופת ההיא, הניבה דף מאויר.

     

    "הוא שמר את דפי הפנקס בתוך קופסת סיגרים מפח, בין מפגש אחד לאחר", דסברג מספרת. "ככה זה המשיך כמעט עד הסוף".

     

    אבא עם שחפת, דינה עם טיפוס

    ככל שחלף הזמן הלך מצבה התזונתי של דינה ומשפחתה והידרדר. "בצהריים היה מרק דלוח, וכל שבוע חילקו לבנה של לחם שחור קשה לכל משפחה. אמא הייתה מחלקת את המנות, מסדרת שיספיק לכל השבוע, כל יום פרוסה אחת או שתיים לכל היותר. בימי שישי היינו נפגשים, ואמא הייתה מנסה לאלתר ארוחה קצת יותר 'משודרגת'. היא השתדלה לתת לארוחת השבת נופך מיוחד".

     

    עשר המכות ()
    עשר המכות

     

    אך מנות המזון הלכו וקוצצו, והמוות שרץ בכל פינה. "אבא שלי היה מאוד חולה בשחפת", כך דסברג. "הוא היה נגוע בזה עוד כנער, אבל בברגן בלזן זה התפרץ. כל המחנה היה מלא מחלות. סבא שלי נפטר, וקרובים נוספים נפטרו, ואני זוכרת אותנו מלווים את הקרון עם הגווייה של סבא עד שלא יכולנו לראות אותו יותר. מן הסתם למקום שבו הנאצים שרפו אותם. ראיתי סביבי את המוות.

     

    חלום יעקב ()
    חלום יעקב

     

    "חליתי בטיפוס. אני זוכרת את עצמי ישנה עם אמא, והיא אומרת לי: 'את חמה, את מחממת אותי כל כך'. אבא כבר בקושי עמד. הגענו בתנ"ך המאויר עד לשופטים, שאול ושמואל, וזהו. אבא לא יכול היה יותר".

     

    מה זה עושה לילדה קטנה לחיות בתוך הזוועות שמסביב?

     

    "מצד אחד את ילדה. את מקבלת את הדברים כאילו באופן טבעי. רק אחר כך, מאוחר יותר, כשהתחלתי לחשוב על מה שעברנו ולנסות להבין איך יכולתי להכיל את הזוועות האלו, הכול צף. נורא להגיד את זה, אבל עבורנו, הילדים, זה היה טבעי. כמובן שלהוריי היה הרבה יותר קשה".

     

    שאלתם למה? על מה?

     

    "הייתה מן שתיקה כזאת. אמא הייתה שומרת על הילדים ועל הצריפים. העסיקו אותנו בכל מני משחקים, לא שהיה שם בדיוק עם מה. אבל שרנו, וניסו ללמד אותנו, הייתה מן שגרה יומיומית כזאת. לא יכולתי לתקשר יותר מדי עם ילדים בני גילי בגלל השמיעה, וגם לא הרגשתי בכל מה שקורה כי לא יכולתי לשמוע מה אנשים מדברים. זה היה לטובתי, כי מה שלא ראיתי בעיניי, לא ידעתי".

     

    דסברג לא תשכח לעולם את המקלחות. "היינו צריכים להתקלח וכל הבגדים נלקחו לחיטוי. אני זוכרת את עצמי מסתכלת על כל הנשים הערומות סביבי, שלדים מהלכים, וזה מאוד הפחיד אותי. תמיד התחבאתי מאחורי אמא וסבתא כדי לא לראות את זה. ופתאום המים נפתחים מלמעלה, בקושי נתנו לנו זמן להתרחץ. ואמא הייתה צריכה לדאוג גם לסבתא, גם לי וגם לעצמה. לפעמים המים נסגרו ואנחנו עדיין היינו עם הסבון על הגוף".

     

    אבא החביא את "הדפים הוורודים"

    ואז, בינואר 45 כשהסוף היה כבר באוויר והגורל נדמה כבלתי נמנע, הגיעה הצלה מופלאה. בקשות נואשות ששלחו קרובי משפחה מהיישוב היהודי בארץ, אושרו. בני משפחת דסברג קיבלו סרטיפיקטים, ונכללו במסגרת חילופי שבויים יחד עם חיילים בריטים.

     

    "אבא שלי נפרד בפעם האחרונה מאחיו שהיו, כמוני, חולים מאוד, ולא הייתה תקווה שיישארו בחיים. הם אכן לא שרדו. יצאנו בדקה התשעים עם סבתא. משאיות שלקחו אותנו לעבר שווייץ, אל 'טירת ווארצך'. הינו כארבעים איש, ובדרך נפטרו עוד כמה אנשים. כך הגענו למנזר - ולידיי הצלב האדום. ניצלנו ברגע האחרון".

     

    "דינה הקטנה עם העיינים הכחולות כחולות", כך כינה אותה בחיבה הכומר שלימד את הילדים הניצולים. את "הדפים הורודים" של אבא היא לא ראתה מאז. הזיכרונות שאצר היו קשים עליו. רק סמוך לפטירתו העביר אביה של דסברג את המזכרת ההיא, שמורה בתוך קופסת הסיגרים המקורית.

     

    שמעון דסברג, אחיה של דינה, הציע לה להעביר את "התנ"ך של אבא" למשמרת "ביד ושם", שם כבר שכנה הגדה של פסח שכתב אביה במחנה עם אסיר נוסף. דינה הסכימה ללא היסוס. "בכלל לא ידעתי שהוא שמר את הפנקס. מאז המחנה לא ראיתי את הדפים הללו".

     

    מה זה מייצג עבורך?

     

    "את אבא שלי", היא עונה ישירות. "את הקשר שלנו. אני זוכרת את המעמד, את הרגעים ההם, זה לא עוזב אותי אף פעם".

     

    • התמונות - מתוך פנקס איורי התנ"ך שצייר אליעזר דסברג לבתו דינה במחנה הריכוז ברגן בלזן. אוסף החפצים, מוזיאון "יד ושם". תרומת דינה קמחי ושמעון תדהר.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    דינה דסברג. ילדת ברגן בלזן
    צילום: אורה דולב
    דינה דסברג כיום. לא שוכחת כלום
    צילום: אורה דולב
    עגל הזהב, כפי שצייר אביה של דינה
    עטיפת הספר
    "עדים דוממים", עטיפת הספר
    עטיפת הספר
    מומלצים