שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "עדיין אליס": מחלה קשה, שלא מתפתחת
    ג'וליאן מור מספקת הופעה נוגעת לב כחולת אלצהיימר ב"עדיין אליס", ועליה אף זכתה באוסקר. אבל בניגוד לשחקנית הראשית, הדרמה מתקשה לרגש, ולא מתפתחת בכיוונים מעניינים החורגים מהפרוגנוזות הקולנועיות הרגילות

    ב"עדיין אליס" ("Still Alice") מגלמת ג'וליאן מור, בכישרון רב, אישה חולת אלצהיימר. נדמה שבכך מסתכמות נקודות הזכות של הסרט שזיכה לפני שבוע את כוכבתו באוסקר לשחקנית המצטיינת (כמו גם בכל פרס אפשרי אחר). זהו סרט שמרוכז כל כולו בתיאור התדרדרותה המנטלית של הגיבורה שלו, והשפעת מצבה על משפחתה המושלמת מדי.

     

    עוד ביקורות סרטים ב-ynet:

     

    הטריילר של "עדיין אליס"

    הטריילר של "עדיין אליס"

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    ישנם כמה רגעים מרגשים ב"עדיין אליס", והסרט שביימו ריצ'רד גלטצר (שבעצמו חולה בניוון שרירים) ובן זוגו ווש ווסטמורלנד לפי ספר מאת ליסה ג'נובה, נמנע מסיטואציות נצלניות או מהתפרצויות מלודרמטיות. אבל אין פה את היופי האנושי, העדינות הנוגעת ללב והעיסוק המעניין במשמעות הזיכרון, שנכחו בסרטה המצוין של שרה פולי "הרחק ממנה" (2006), שבו גילמה ג'ולי כריסטי חולת אלצהיימר המפתחת קשר יוצא דופן עם גבר המאושפז במוסד בו היא חוסה.

     

    "אליס", בסופו של יום, אינו אלא גרסה מעט משופרת של סרט המחלה-של-השבוע - אותו כינוי רדוקטיבי משהו שהוענק לסרטי טלוויזיה דידקטיים המוקדשים להתמודדות עם חוליים ונגעים.

     

    ג'וליאן מור. מצטיינת במשחקה ()
    ג'וליאן מור. מצטיינת במשחקה
     

    מור מגלמת פה את דמותה של אליס הולנד, פרופסור לבלשנות באוניברסיטת קולומביה היוקרתית שחייה הם, כאמור, מושלמים. היא נשואה באושר לחוקר בכיר בתחום הרפואה (אלק בולדווין), יש לה שלושה ילדים אוהבים, נכדים בדרך, ובית יפה על החוף. עד שיום אחד במהלך הרצאה היא שוכחת מילה אקראית, אחר כך הולכת לאיבוד בקמפוס, ולא עובר זמן רב עד שהיא מתבשרת שעל אף גילה הצעיר יחסית - זה עתה מלאו לה 50 - היא לוקה באלצהיימר תורשתי.

     

    מכאן והלאה עוקב הסרט אחר האופן ההדרגתי שבו אליס הופכת לאדם תלותי ומוגבל. היא הולכת ומאבדת את יכולותיה הקוגניטיביות, והסרט מדגיש את ההיבט האירוני של הדבר, שכן מדובר אחרי הכל במי שמחקריה עוסקים בשפה ותקשורת. במקביל, הוא מתאר את התמודדותם עם המחלה של בעלה האוהב וילדיה התומכים, שאחת מהן (קריסטן סטיוארט) שואפת להיות שחקנית, למורת רוחה של אמה הקרייריסטית. מאליו מובן, שהקשר המתהווה בין האם השוקעת והבת המרדנית יעמוד במרכז הסרט ככל שהעלילה תתקדם.

     

    קריסטן סטיוארט וג'וליאן מור ב"עדיין אליס" ()
    קריסטן סטיוארט וג'וליאן מור ב"עדיין אליס"
     

    אחד ההיבטים המעניינים ב"עדיין אליס" הוא עיסוקו בשאלת התמודדותה של הגיבורה עצמה עם מצבה. כבר בשלב מוקדם של דעיכתה משאירה אליס סרטון לעצמה, בעתיד, על גבי הלפטופ שלה ובו הוראות מדויקות להתאבדות. הדיאלוג הזה שבין אליס של ההווה למי שתהפוך לה, בין זו שישנה לזו שכבר איננה, מבטא היטב את הסיטואציה הטרגית של המחלה, אך נותר בלתי מפותח. במקום, אנו צופים בקליפים מסרטים ביתיים ישנים ב-8 מ"מ השזורים לאורך הסרט, ובהם נראית אליס בצעירותה. קשה לחשוב על דימוי שבלוני יותר של זיכרון ההולך ונמוג מאשר זה.

     

    "עדיין אליס" עוסק באופן שבו הקשר אם-בת, המבוסס על השלמה והתקרבות, מחליף את זה שבין האישה והבעל שעובר מתמיכה לבריחה. אבל איכשהו, דווקא כאשר הסרט מגיע למקומות המעניינים יותר - וסטיוארט כבר הוכיחה שהיא שחקנית נפלאה, בעיקר מול פרטנריות מבוגרות ממנה המהוות לה מעין דמויות אם (למשל ב"עננים של סילס מריה" של אוליביה אסיאס בו היא מופיעה מול ז'ולייט בינוש) - הוא נחתם, כאילו כדי להותיר אותנו בטריטוריה המוכרת והבטוחה של "סרט מחלה".

     

    ג'וליאן מור וקריסטן סטיוארט ב"עדיין אליס" ()
    ג'וליאן מור וקריסטן סטיוארט ב"עדיין אליס"

    מעניין, אגב כך, שהטקסט אותו בוחרת דמות הבת שמגלמת סטיוארט להקריא באוזני אמה הדועכת, ושאמור לבטא את הקרבה והאהבה שהיא חשה כלפיה לקוח מתוך "מלאכים באמריקה" של טוני קושנר דווקא - אחד הטקסטים המייצגים של החוויה ההומוסקסואלית בצל מחלת האיידס. אך זו נדמית יותר כבחירה שרירותית, על כל פנים בלתי מפותחת, מאשר ביטוי של רגישות והתייחסות שונה לטרגדיה האנושית שמתאר הסרט.

     

    קשה לצפות בסרטים כ"עדיין אליס" אחרי התיאור הישיר והמפעים של התמודדות עם מחלה שהציג מיכאל האנקה האוסטרי ב"אהבה" המופתי שלו. בעוד האנקה (וגם שרה פולי) מובילים את צופיהם למקומות נדירים של חמלה ועצב, ווסטמורלנד וגלטצר מתבססים על המובן מאליו בסרטים כגון אלה. אנו אמורים להתפעל ממשחקה של מור, כשם שאנו מתפעלים מהופעתו הווירטואוזית של אדי רדמיין ב"התיאוריה של הכל" - ולחזות בקריסתה ההדרגתית של המשפחה האמריקאית שהיה לה הכל.

     

    כן, הבחירה במשפחה הלבנה המושלמת היא מניפולטיבית מדי - בעיקר כשדמויות המשנה אינן די מפותחות - והיה מעניין לראות אותו סרט מתרחש בקרב קהילה פחות אקדמית וסגורה. מצד שני, מור כאמור מבצעת את תפקידה בצורה מרשימה, וגילום מוצלח של דמויות עם מחלות ניווניות הלוא הביא לאחרונה פרסי אוסקר לשחקן והשחקנית המצטיינים של השנה.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים