שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    אז כמה נשים שוות לגבר אחד?
    בתלוש המשכורת אישה-ושליש שווה גבר אחד, ובאקדמיה - חמש נשים שוות גבר. ומה ערכה של האישה המקראית? במאמצים רבים הצליחו החכמים לשכנע אותנו שמסורת של נשים שווה פחות, אבל היום אנחנו יכולות להתייחס בביקורת - ומחובתנו לדרוש להיות חלק שווה ממש

    כמה באמת?

    תלושי המשכורת במדינת ישראל מלמדים שאישה-ושליש שוות לגבר אחד. רשימת חברי הכנסת בישראל מלמדת שארבע-ורבע נשים (ועוד טיפה) שוות לגבר אחד. רשימות אנשי הסגל האקדמי באוניברסיטאות בישראל מלמדות שארבע נשים שוות לגבר אחד - וכשנתאמץ להתבונן בזכוכית מגדלת, בחבורת הפרופסורים באותה מדינה שוויונית ומפותחת, נגלה שחמש נשים שוות לפרופסור זכר אחד (זאת למרות שבכל שלושת התארים האקדמיים לומדות יותר נשים מגברים).

     

  1. לזמני הדלקת נרות ויציאת השבת - היכנסו כאן

     

    <<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו  >>

     

    ומה לנו כי נלין על התורה?

    כיוון שאלה הנתונים בישראל בשנת 2015, אנו מוזמנים להתלבט בטרם נגלגל עיניים מתחסדות לנוכח הפסוקים הבאים (ויקרא כ"ז, ב'-ז'):

     

    " איש כי יפלא נדר בערכך נפשות לה', והיה ערכך הזכר מבן עשרים שנה ועד בן שישים שנה, והיה ערכך חמישים שקל כסף בשקל הקודש. ואם נקבה הוא, והיה ערכך שלושים שקל. ואם מבן חמש שנים ועד בן עשרים שנה, והיה ערכך הזכר עשרים שקלים ולנקבה עשרת שקלים. ואם מבן חודש ועד בן חמש שנים, והיה ערכך הזכר חמישה שקלים כסף, ולנקבה ערכך שלושת שקלים כסף. ואם מבן שישים שנה ומעלה, אם זכר והיה ערכך חמישה-עשר שקל, ולנקבה עשרה שקלים".

     


  2.  (צילום: gettyimages imagebank) (צילום: gettyimages imagebank)
    (צילום: gettyimages imagebank)

     

    פסוקים אלה עוסקים בשאלה המרתקת איזה תרגום כלכלי נציע לאדם שנדר לתרום "את עצמו" למקדש. לא מפתיע לגלות שהתורה מקבלת את ההנחה שיש לבני אדם ערך כספי. לא מפתיע לגלות שהערך הכספי נקבע בהתאם לגיל.

     

    כמה כסף שווה אפליה?

    כמו ערכה של האישה בתלושי המשכורת שלנו, והרבה מאוד לפני ערכה באקדמיה או בכנסת, ניצב ערכה של האישה המקראית: בגיל חודש ועד חמש - גבר שווה אישה ושני-שליש. בגיל חמש עד עשרים - גבר שווה שתי נשים. בגיל עשרים עד שישים - גבר שווה אישה ושני-שליש. בגיל שישים ומעלה - גבר שווה אישה וחצי. כשאמותינו המקראיות היו זקנות, הן היו הכי-הכי שוות לגבר (זקן).

     

    אתם חושבים שיגיע יום שבו תחליט החברה האנושית כי כל בני האדם שווים?

     

    מדד הערך האנושי

    אחינו המקראיים היו הכי "שווים" בארבעים השנים שבין עשרים לשישים, השנים שבהן אפשר לעבוד, ללדת ילדים ולגדלם, ואף לשרת בצבא (30-50 לפי החוק המקראי).

     

    מתחתם דרות שנות הילדוּת והנעורים, שבהן כבר הוכיח הילד את עמידותו בפני המיתות המשונות של חיי התינוקות, ואף התחיל לתרום לכלכלת המשפחה. אחר כך מגיעות שנות הזִקנה, ובתחתית רשימת הערך זוחלים התינוקות, שבאותם ימים היה ספק גדול אם יגיעו לבגרות.

     

    ילדים זה שמחה?

    השינוי הגדול בין המקרא לימינו הוא ביחס לתינוקות. תינוקות היום הם בבת עינן של המשפחה והקהילה. הם מושא החפץ וערכם לא יסולא בפז. תינוקותינו, על טיטוליהם וצהרוניהם, נוטלים חלק גדול מתקציב המשפחה. אולי כיוון שהיום, למזלנו, אנו פחות חוששים מתמותת תינוקות.

     

    ביתר הגילאים אין שינוי של ממש. בימי המקרא וגם היום, חיי אדם מוערכים לפי התועלת הכלכלית שהוא יכול להציע לקהילה ולמשפחה. ומי שטוען שפעם זכתה הזִקנה לרייטינג גבוה – מוזמן לשוב ולהרהר בדבר.

     

    אתם חושבים שיגיע יום שבו תחליט החברה האנושית כי כל בני האדם שווים?

     

    ואם היינו שוות לגברים?

    מדי פעם אני מנסה לדמיין איך הייתה נראית התרבות עם נשים היו יוצרות אותה בשוויון מלא עם הגברים.

    היסטוריה:
    "מותר לאישה לפסוק הלכה" / קובי נחשוני
    בפסק הלכה ראשון מסוגו קובעים רבני "בית הלל" כי מותר לנשים חכמות הלכה לפסוק הלכה בכל תחום - סמכות שהייתה נתונה בידי גברים בלבד. "יש כאן בהחלט יצירת היסטוריה, והמשך של מהפכת הנשים בעולם התורה"
    לכתבה המלאה

     

    כיוון שהתלמוד הוא תחום עיסוקי, אני מנסה לקרוא את הסיפור הנשי הסמוי שלו. למשל, השבוע קראנו בתלמוד על מפגש בין רבה בר נחמן לרבה בר הונא, ואני ניסיתי לקרוא את המפגש מנקודת המבט של האמהות שלהן.

     

    כלומר, חשבתי על רבה בר ילתא שנפגש עם רבה בר חובה. אלה הרי שמות האמהות שלהם, ותודה לאל שמותיהן שרדו, וגם נותרו בידינו סיפור אחד או שניים אודותיהן. על כן אני יכולה לדמיין את הבתים שלהן, את השיחות שהן ניהלו עם הילדים ואת האהבה, הכאב והערכים שבנים אלה ינקו משדי אמהותיהם.

     

    וכך נוספים קולות מפתיעים אל המסורת התלמודית, ונכנס איזה רוך, ומנשבת דאגת יומיום אימהית, ואחוות הנשים שבוודאי מוסרות זו לזו דרישות שלום דרך הילדים המטיילים בין סורא לנהרדעא. השאלות והמחשבות שלי הולכות ומתמשכות... לו רק התרבות הזו הייתה שייכת בשווה גם לנשים. לו רק היינו שוות.

     

    המצווה של וירג'יניה וולף

    מצד שני, עכשיו התרבות הזו גם בידיים שלי, ואני לומדת ומלמדת אותה. ואם אתאמץ לצלוח מבעד לתיאורים שגברים הציעו לאותן נשים תלמודיות, אוכל אולי לגלות את התלמוד של האמהות שלי; התלמוד של חובא וחירותא וחומה וילתא ויהודית ואמא שלום וברוריה ובת רב חסדא.

     

    ובפרפרזה על דבריה של וירג'יניה וולף - המצווה שלי היא לספר את סיפורה של "אחותו של רב נחמן". זה מסובך, זה מאוד כואב, ויחד עם זאת, יש בכך שמחת יצירה ותחושה קלה של תחיית המומתות.

     

    האם ההלכות שלנו שוות להלכות שלהם?

    בזמן שאני לומדת ומלמדת הלכות גברים יהודים, אני מנסה לדלות מתוכן שרידי הלכות נשים יהודיות -

    עוד על הפרשה
    יהודים, הפרשה קוראת אתכם לסדר / יורם טהרלב
    התורה מעדיפה חשמלאי בעל מקצוע וחרסינציק בעל מקצוע, וסולדת משיפוצניק שיכול גם לרצף, גם לטייח וגם לסדר את הצנרת. מסיבה זו חולקו התפקידים בין השבטים בהוראה מלמעלה, גם אם "גיבורי ישראל" שקשקו, בסופו של דבר, מפחד
    לכתבה המלאה

     

    המסורות שיצרו לעצמן אחיותיי המושתקות. אין לי ספק (והדבר נלמד בבירור גם מתוך הסוגיות התלמודיות) כי לנשים היו מסורות שונות מההלכות של החכמים, וכי רק במאבקים ארוכי שנים, הצליחו החכמים לבטל את מסורות הנשים, ולכפות עלינו את ההלכות שלהם.

     

    מדי פעם אני מוצאת בתלמוד עדויות להלכות נשים. החכמים קראו לזה "דרכי אמורי" או "כישוף", ובכך בקשו למחוק אותן מהתרבות. אבל אני שמחה וגאה בשורשיי "המכשפיים", והפעם אני מבקשת לערוך היכרות עם ארבע הלכות מטבח של נשים מכשפות (בבלי שבת סז ע"ב):

     

    "המרקדת לכותח (מין תבשיל של גבינה ולחם) והמשתקת לעדשים, והמצווחת לגריסים - יש בו משום דרכי האמורי. המשתנת בפני קדירתה בשביל שתתבשל מהרה - יש בו משום דרכי האמורי".

     

    היו לנו אמהות מגניבות

    יד על הלב, מגניבות האמהות שלנו, ומגניבות הלכות הבישול שלהן, לא? היו להן ריקודי בישול, צווחות בישול והיה

    בית המדרש, בשבוע שעבר
    רק שלא ייצא מזה עוד מרד בר-כוכבא / פרופ' רוחמה וייס
    בראשית דרכה הייתה הציונות הדתית צנועה, והשכילה לשים חיץ בין חלומות משיחיים להתנהלות במציאות. אלא שהיום נציגי החזון המשיחי יעמדו בראש משרד החינוך, משרד המשפטים ובראש האגף להתיישבות. רבן יוחנן בן זכאי יצעק את הצעקות הפרגמטיות שלו הרחק במעמקי ספסלי האופוזיציה. אלוהים, רק שלא ייצא מכל זה עוד מרד בר כוכבא
    לכתבה המלאה

    להן גם בישול מדיטטיבי – בישול בשתיקה. והן אפילו היו משתינות ליד הקדירה בשביל לזרז את התבשיל.

     

    זה מצחיק, זה קצת דוחה, זה בעיקר מלא חיים. וזה מאוד שונה - ובו בזמן מאוד דומה - להלכות של הגברים. אחרי הכל, להשתין ליד קדירה זה לא יותר מגעיל מלשלוח עֶד בדיקה עם דם-מחזור אל הרב... ולרקוד ליד סירים זה לא יותר מוזר מלהתנדנד בתפילה. אלו הלכות, אבל של נשים.

     

    הן כנראה לא התעניינו בתערובות של בשר בחלב ולא ב"בטל בשישים", או ב"כלי ראשון" ו"כלי שני". הן רצו שהאוכל יתבשל טוב ומהר וטעים, והן קבעו לכך טקסים.

     

    ימים ושנים עברו, ובהרבה מאמצים, הפחדות ואיומים הצליחו החכמים לשכנע אותנו שמסורת של נשים שווה הרבה-הרבה פחות ממסורת של גברים. הם הצליחו לשכנע אותנו שאנו ומסורותינו עפר ואפר, ואילו הם וההלכות שלהם... שפתיים יישק. הם הצליחו לבטל את שירת האוכל וריקודי הבישול של האמהות שלנו, ולכפות עלינו את הלכות הכשרות שלהם.

     

    אבל היום אנחנו לפחות יכולות לקרוא ולזכור, וגם להתייחס בביקורת למערכות הכוחניות שלהם. והיום אנחנו צריכות לדרוש להיות ולהיחשב כמאה-אחוז צלם אלוהים, להיות חלק של ממש. להיות חלק שווה.

     

    אתם חושבים שיגיע יום שבו תחליט החברה האנושית כי כל בני האדם שווים?

     

    ובבית המדרש של הטוקבקים

    "אחת שמקווה לדעת. רחוק" (טוקבק 64): עלץ לבי בקרבי כשקראתי שתשמחי לכתוב את אחד



    הטורים הבאים. איזו ברכה.

     

    אנא צרי איתי קשר במייל wg@netvision.net.il וכל מי שעוד מוכנה ומוכן – אנא אמרו לי ותבוא על כולנו הברכה.

     

    שבת שלום!

     

    לכל הטורים של רוחמה וייס

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים