שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    רק לא הרבנות: "מרד צרכנים" נגד שירותי הדת
    איציק יעקב מאס במשגיח שהגיע פעם בחודש לדקות ספורות, והצטרף למיזם כשרות פרטי; יצחק ולי החליטו להינשא בחתונה הלכתית-דתית מחוץ לרבנות על אף שזה לא חוקי - ואפרת גרבר-ארן נלחמת בשליטת הרבנים והבלניות על המקוואות. יותר ויותר ישראלים מוכיחים שבתי הדין האלטרנטיביים ממש לא לבד

    בית הדין "גיור כהלכה" לא לבד: בשנים האחרונות מתרחבת התופעה במסגרתה ישראלים רבים - ובהם גם דתיים - בוחרים לפנות לשרותי דת פרטיים, על פי ההלכה

     

    <<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו  >>   

     

    בבג"ץ תלויה ועומדת עתירתם של המרכז הרפורמי לדת ומדינה ומסעדנים בירושלים, הדורשים לאפשר לבתי אוכל להציג את עצמם ככשרים גם ללא תעודת השגחה מטעם הרבנות הממלכתית. זוגות אוהבים בוחרים להינשא כדת משה וישראל באופן פרטי וללא רישום ברבנות או במשרד הפנים, ובמידת הצורך גם להיפרד בגט כשר - לא בבית הדין הרבני. נשים השומרות על "טהרת המשפחה" טובלות מדי חודש במקווה - אך מתעקשות כי הממסד הדתי לא יתערב ויכפה עליהן את מנהגיו בנוגע למצווה האינטימית.

     

    איציק יעקב, "המקום של איציק", ירושלים

    ויתר על תעודת ההשגחה של הרבנות, ועבר להשגחה פרטית

     

    איציק הוא בעליו של בית קפה ומסעדה בשכונת בקעה בעיר. בעבר החזיק בתעודת כשרות של הרבנות המקומית, עד שלפני כשנה וחצי היה מהעסקים הראשונים שהצטרפו למיזם האלטרנטיבי "השגחה פרטית".

     

    "משגיח הכשרות, שאמור לחלק את זמנו בין עשרה עסקים, בכלל לא היה מגיע אליי". איציק יעקב (צילום: עמית שאבי) (צילום: עמית שאבי)
    "משגיח הכשרות, שאמור לחלק את זמנו בין עשרה עסקים, בכלל לא היה מגיע אליי". איציק יעקב(צילום: עמית שאבי)

     

    "משגיח הכשרות, שאמור לחלק את זמנו בין עשרה עסקים, בכלל לא היה מגיע אליי, וכשזה כן קרה

    זה היה רק לכמה שניות ביום – ואני לא מגזים. הוא היה נכנס, שואל מה שלומי, מציץ בעיתון, אומר שלום והולך. כאילו בא לסמן 'וי'. במקרה הטוב הוא היה נמצא כאן איזה דקה וחמישים, עושה סיבוב במטבח – וזהו. המשכורת שלו היא כנראה הכי גבוהה במשק: 500 ש"ח לחודש על כמה דקות עבודה – וגם זה כנגד חשבוניות מפוקפקות, ולא בצורה מסודרת כמו כל העובדים".

     

    "אני לא אדם דתי, אבל המצפון פשוט לא נתן לי להמשיך עם משגיח שלא עושה את העבודה שלו – לא בורר מחפש חרקים בקטניות ולא בודק את הסחורה שנכנסת. זה היה קורה אולי פעם בחודש. אני רואה מה קורה אצל חברים שלי שעובדים עם הרבנות, ולא מבין איך הם חיים בשלום עם זה שהם מטעים את הלקוחות שלהם ומכשילים אותם באוכל לא כשר".

     

    "בנוסף, הרבנות חייבה אותנו לקנות ירקות עלים דווקא מחברות מסוימות שמדבירות בכמויות אדירות של חומרי ריסוס, שחלקם אסורים – וזה במקום לתת לנו לנקות אותם בעצמנו מתולעים, כמו שפסק הרב הראשי שלמה עמאר, שהיום הוא הרב פה בירושלים. זה גם הקפיץ לנו את העלויות, וגם היה הרבה פחות איכותי – ואפילו מסוכן".

     

    "היום יש לנו שתי משגיחות של הכשרות הפרטית. הרעיון הוא ללמד אותנו ואת העובדים את ההלכה כדי שנשמור עליה בעצמנו, והן גם מגיעות שלוש פעמים בשבוע. מבחינת עלויות ההשגחה זה קצת יותר זול – אבל לא באופן משמעותי, וזה גם לא העניין. הייתי מוכן לשלם גם יותר מאשר ברבנות כדי שהמצפון שלי יהיה נקי".

     

    יצחק (31) ולי (29), ירושלים

    התחתנו לפני כשנה וחצי בנישואים דתיים-הלכתיים מחוץ לרבנות

     

    יצחק גדל בבית דתי ומגדיר עצמו "שומר מצוות", אך מתנגד באופן עקרוני לכל חקיקה או התערבות אחרת של המדינה בחיי הפרט. "אני תומך בעיקרון אי התוקפנות, שכל עוד אני לא פוגע במישהו - אין סיבה לשלול את חרותי", הוא אומר. "זה לא רק בנושאים דתיים. אני ליברל גם מבחינה כלכלית ובכל תחום אחר".

     

    "חוק אזורי רישום נישואים" שאושר לפני כשנתיים, קובע כי קיום חתונה פרטית על פי ההלכה, מהווה עבירה פלילית שהעונש עליה הוא עד שתי שנות מאסר לאיש, לאישה ולעורך החופה (צילום: גאיה סעדון) (צילום: גאיה סעדון)
    "חוק אזורי רישום נישואים" שאושר לפני כשנתיים, קובע כי קיום חתונה פרטית על פי ההלכה, מהווה עבירה פלילית שהעונש עליה הוא עד שתי שנות מאסר לאיש, לאישה ולעורך החופה(צילום: גאיה סעדון)

     

    יצחק אומר כי היה חשוב לו להינשא כדת משה וישראל, ומדגיש כי הבעיה שלו אינה עם הרבנות

    אלא עם המעמד הסטטוטורי שלה. "המונופול והכפייה עושים לי 'אנטי'. אני גם מאמין שכל מה שאנחנו שומעים מחברים ובתקשורת על היחס הגרוע של הרבנים והפקידים לזוגות, נובעת מזה. זו תופעה קלאסית של 'לקוחות שבויים'. כשאין אלטרנטיבה ותחרות, ספק השירות לא צריך להתאמץ. לא משנה מה הוא יעשה – אתה אצלו".

     

    לי אינה דתיה. מלכתחילה לא ממש התחברה לנישואים על פי ההלכה, ואפילו נרתעה מהרבנות. בעיקר הפריעה לה תפיסת מעשה הקידושין כ"קניין" של האישה. בני הזוג הבינו כי לפני החתונה יצטרכו להגיע לפשרה ביניהם על אופי הטקס.

     

    הם פנו לסדנת "לקראת חופה" של ארגון "הוויה", כדי ללמוד על המצוות הדתיות ועל היסטוריית המנהגים השונים של החתונה היהודית - ולהבחין בין עיקר לטפל. לי החלה לגלות עניין, ובהנחיית בני הזוג ד"ר תומר פרסיקו ויעל יחיאלי (הוא - חוקר הדת העכשווית, היא – מלמדת יהדות ופעילה פמיניסטית) היא ויצחק עיצבו בעצמם את טקס הנישואים, ותומר ערך את החופה.

     

    יצחק מספר כי כאשר גילו בני משפחתו שהחתונה לא הייתה דרך הרבנות, חלקם בחרו שלא להשתתף בשמחה – אף שמבחינה הלכתית אין לכך משמעות. זה אינו המחיר היחיד שבני הזוג שילמו: "חוק אזורי רישום נישואים" שאושר לפני כשנתיים, קובע כי קיום חתונה פרטית על פי ההלכה, מהווה עבירה פלילית שהעונש עליה הוא עד שתי שנות מאסר לאיש, לאישה ולעורך החופה. יצחק, לי וד"ר תומר אולי עבריינים, אבל הם משוכנעים כי אין סכנה אמיתית שהחוק הזה ייאכף. 

     

    הרב דרוקמן והרב דוד סתיו: מרד הגיור    (צילום: ירון שרון, אלי סגל ואבי חי )

    הרב דרוקמן והרב דוד סתיו: מרד הגיור    (צילום: ירון שרון, אלי סגל ואבי חי )

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    "מצד אחד, אני רואה את התופעה הזו מתרחבת, ואני מכיר היום יותר ויותר זוגות דתיים שרוצים חתונה דתית אבל מחוץ לרבנות", מסכם יצחק, "אבל אני לא מאמין שזה יהפוך לנחלת הכלל. בסופו של דבר, אנשים 'רגילים' מעדיפים ללכת בתלם גם אם הוא לא הכי נוח. ועם זאת, אני עדיין אופטימי ש'משוגעים לדבר' כמוני ישנו מעט את המציאות העגומה של כולנו".

     

    אפרת גרבר-ארן, ירושלים

    דורשת את הפסקת התערבותם של רבנים ובלניות במנהגי הטבילה

     

    גרבר-ארן (29) היא אחת העותרות ב"בג"ץ המקוואות" של עמותת "עתים" נגד המשרד לשירותי דת והמועצה הדתית בירושלים, בדרישה לאפשר לנשים לטבול במקוואות הטהרה הציבוריים ללא התערבות של רבנים ובלניות בנוגע לאופי ומנהגי הטבילה. עיקר המאבק - שהנשים האחראיות על המקוואות לא ייחשפו לגוף הטובלת, ובוודאי שלא יבדקו אותו או יגעו בו, וכן שלא יהיו עדות לטבילה עצמה - ללא הסכמתה.

     

    "מדובר במצווה מאוד אינטימית, פרטית וחושפנית, ולכן כאשר הממסד בוחר להתערב בה, הפגיעה כואבת במיוחד". אפרת גרבר-ארן (צילום: מג'דרה אייז Mejadra Eyes) (צילום: מג'דרה אייז Mejadra Eyes)
    "מדובר במצווה מאוד אינטימית, פרטית וחושפנית, ולכן כאשר הממסד בוחר להתערב בה, הפגיעה כואבת במיוחד". אפרת גרבר-ארן(צילום: מג'דרה אייז Mejadra Eyes)

     

    "מדובר במצווה מאוד אינטימית, פרטית וחושפנית, ולכן כאשר הממסד בוחר להתערב בה, הפגיעה כואבת במיוחד", היא מסבירה, "גם כששוללים מבעל עסק תעודת כשרות יש פגיעה בפרנסה שלו ואולי בציבור הלקוחות, אבל שם אף אחד לא יחזור הביתה מושפל ובוכה".

     

    גרבר-ארן מסרבת לפרט את החוויות האישיות שעברה במקווה, אך מעידה כי נתקלה ב"סיטואציות לא נעימות והבנתי שזה לא רק אני". לדבריה, לא ייתכן שגוף חיצוני מקבל החלטות שנוגעות לגופן של הטובלות, וחמור מכך – גוף שבשליטה גברית. "הרבנים תמיד אומרים לנו: אנחנו לא מבינים מה מפריע לכן. ואני אומרת: נכון! הם באמת לא מסוגלים להבין".

     

    היא עצמה ממשיכה לטבול במקווה של המועצה הדתית, למרות הקשיים – הן משום שהיא מסרבת להיכנע ולוותר על זכותה להשתמש במתקן ציבורי הממומן מכספי משלם המיסים או "להפקיר" אותו, והן משום שהחלופות אינן נוחות.

     

    "יש לי חברות שהרימו ידיים, והן טובלות בים או באיזה מעיין, שזה מאוד מורכב וגם מסוכן, ויש

    כאלה שפשוט הפסיקו לקיים את המצווה הזו. יהיה מי שיאמר שהיא לא מספיק חשובה להן, אבל בעיניי זה מזעזע שהן הפסיקו לעשות את הדבר הכל כך חשוב הזה דווקא בגלל הרבנים".

     

    גרבר-ארן מבהירה שאין מדובר בעניין הלכתי, מאחר שגם דרישת הנשים לטבול בחופשיות אך על פי ההלכה נתקלת בהתנגדות, ומדובר, אם כן, במאבק על שליטה. "לא ייתכן שגבאי בית הכנסת ייכפה עליך בדיקה האם הנחת נכון את התפילין, או שמשגיח הכשרות במסעדה יתעקש שתברך ברכת המזון", אמרה. "ובמקרה שלנו זה פוגעני ופולשני עוד הרבה יותר".

     

    כל מה שחדש ומעניין - בערוץ היהדות :

  1. בניגוד לתסקירי הרווחה - ביה"ד קבע: הילדים יועברו לאב החרדי
  2.  

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים