שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    הכי מטוקבקות

      העוקץ ההסתדרותי שמוטט את קרנות הפנסיה

      בתום סחבת של 13 שנים הסתיימה בשקט דרישת האוצר מחברת העובדים להשיב לו 500 מיליון שקלים, בפיצוי צנוע של 10 מיליון. פסק הבוררות מחזיר את מדור "כשבגרוש היה חור" לעוקץ שמימן בכספי פנסיונרים תרומות למוסדות כמו הפועל פ"ת, להשקעות ההרסניות באג"ח צמותות במקום באג"ח צמודות, ולהלאמת קרנות הפנסיה שהצילה את חסכונותיהם של מיליון עובדים

      בקול דממה דקה גוועה בימים אלה בוררות ממושכת בין האוצר לחברת העובדים, בעלת הבית של ההסתדרות הכללית. האוצר תבע להחזיר לו כ-500 מיליון שקל, אותם הוא נאלץ לשלם לגמלאי קרן הפנסיה של פועלי הבניין שפשטה רגל, והאשים את חברת העובדים בתרגיל עוקץ ערמומי שיפורט בהמשך. אבל מה שהחל כתביעה משפטית-אזרחית, המשיך בסחבת של כ-13 שנות בוררות, ולאחרונה נגמר בפשרה צנועה ופיצוי סמלי של 10 מיליון שקל בלבד.

       

      לכתבות נוספות במדור כשבגרוש היה חור

       

      הפשרה המאולצת סגרה מעגל מביש שאיים גם על הפנסיות של כמיליון עובדים, אשר היו מבוטחים ב-8 קרנות הפנסיה ההסתדרותיות והיו עלולים להיזרק לרחוב בפרישתם לגמלאות. אדם אחד ניצב מאחורי פתיחת המעגל וסגירתו - סגן שר האוצר יצחק כהן (ש"ס) - בתפקיד אותו מילא במקרה ובנפרד בממשלת אריאל שרון של 2001 ובממשלת בנימין נתניהו הנוכחית.

       

      כך נוצר הגירעון שהעמיד בסכנה מיליון מבוטחים 

      כהן התוודע לעומק המיטה החולה של קרנות הפנסיה כחבר ועדת הכספים בתקופת ממשלת נתניהו הראשונה. התערבות הוועדה נדרשה בשיא המשבר שגרם לקריסת קרן פועלי הבניין. הפועלים, רובם ככולם בגיל הפנסיה ומי שעתידים היו להפוך לגמלאי הקרן, התפרעו והתעלפו בישיבותיה.

       

      הם האשימו את ההסתדרות ב"שוד הקופה" והעלמת החסכונות אותן צברו בעמל רב במשך עשרות שנים, מה שגרם לקריסת הקרן, והותיר אותם ללא פנסיה. האוצר ומפקחיו הואשמו באדישות ובהעלמת עין, והוועדה חייבה את המדינה לשאת בתשלומי הפנסיה כדי להבטיח את קיומם.

       

      כהן הסכים לקבל את תפקיד סגן שר האוצר בממשלת שרון, רק בתוספת סמכות האחראי על שוק ההון והביטוח. הוא ראה בה הזדמנות לחשוף את שורשי המשבר המעמיק בקרנות הפנסיה בעריכת בדק בית בהתנהלות האגף המפקח על הקרנות.

       

      "אותי הדאיגו מיליון המבוטחים שהפנסיה שלהם בסכנה, וחיסכון שצברו שנים יורד לטמיון", נזכר סגן השר, "ההפסדים הגדולים והגירעון האקטוארי של 7 הקרנות כבר נאמד בעשרות מיליארדים, עם סיכוי אפסי לשלם פנסיות בעתיד הקרוב. פשיטת הרגל שלהן היתה עניין של זמן, בשיטת הדומינו. קריסת קרן פועלי הבניין היתה הראשונה. הבאה בתור, קרן הפועלים החקלאיים, עמדה למשוך אחריה את כל האחרות. האוצר לא היה לגמרי מחוץ לתמונה. הוא ניסה לייעל אותן במינוי מנהלים מורשים ולחסום את הקרנות למבוטחים חדשים.

       

      "אבל זה היה חצי עבודה שרק החמירה את המצב. הקרנות לא נסגרו הרמטית. הן היו פתוחות למנהלי הקרנות החדשות שנפתחו במקביל לצד כל אחת, לגלגל את רוב ההוצאות שלהן על הוותיקות בהנחה שהממשלה תכסה כל גירעון שיצטבר בלי להתעמק בנסיבות. אנחנו באנו למצב בלתי נסבל. התחלנו לבדוק את נסיבות הגירעון הלא-סביר שגרם למפולת קרן פועלי הבניין. מישהו היה צריך להראות מאיפה להתחיל".

       (צילום: Shutterstock) (צילום: Shutterstock)
      (צילום: Shutterstock)
       

      וכך התברר, כי כספי הפנסיונרים מימנו תמיכות במוסדות של חברת העובדים, כמו למשל הפועל פתח-תקווה. סגן השר כהן מספר: "מסמכי קרן פועלי הבניין חשפו את התמונה. מסתבר שחברת העובדים אילצה את מנהלי הקרן, ויש להניח שגם את האחרות, להשקיע באג"ח מוזרות – 'צמותות' היה הכינוי שלהן. המנהלים לא שמעו טוב או הבינו שמדובר באג"ח צמודות (למדד וכדומה) שהיו באותם ימים מכשיר החיסכון הנפוץ. הם עמדו על טעותם באיחור, כשגברו הדרישות להשקעות דומות נוספות, והקרנות עברו להפסדים. המנהלים ביקשו לממש השקעות קודמות ואז צחקו עליהם והתברר שההשקעות המאולצות לא היו ב'צמודות' סחירות אלא ב'תרומה' בלתי חוזרת.

       

      "הידרדרות הקרנות נגרמה בגלל המשיכות העצומות להשקעות הנפל בצורה כל כך בלתי הגונה. תרומה זו מלה מכובסת. רק מקרן פועלי הבניין לקחו 500 מיליון שקל, והיא רק 5% מהקרנות. לפי היחס הזה אפשר להניח שמכל הקרנות הוצאו סכומים מטורפים".

       

      תרגיל העוקץ לא הוליד חקירה פלילית, רק תביעה

      תרגיל עוקץ ה"צמותות" היה גורר היום חקירות ותביעות פליליות. אולם בשנות ה-70 וה-80 של המאה שעברה שרר אקלים ציבורי אחר, לא נקי מעברייני צמרת במגזר הציבורי, אבל עם תקשורת לא חטטנית. תרגיל העוקץ התגלה לקראת סוף ימי חברת העובדים כבעל הבית גם של המדינה. סגן השר כהן: "היו על כך דיונים סוערים באוצר, אבל בלחץ משרד המשפטים הוחלט להתמקד רק בהשבת הגזילה, במקום ללכת אחורה עשרות שנים עד ימי בן גוריון, ואולי גם בגלל שדפוס ההתנהגות הזה התאים לתקופה כשבגרוש היה חור".

       

      כך נולדה התביעה המשפטית האזרחית להשבת 500 מיליון השקלים, בהיעדר מסמכים נוספים על תיקי קרן פועלי הבניין, שהועברו לידי האוצר לאחר הלאמת הקרן. הרעיון היה של מבקרת המדינה מרים בן פורת שגילתה בדו"ח שלה מ-1990: "קרנות הפנסיה השקיעו סכומים ניכרים באג"ח הלא צמודות שהנפיקה קרן ההשקעות של חברת העובדים בשנים 1970-1983, בריבית נמוכה מהאינפלציה (התלת-ספרתית) בשנים ההן. כתוצאה נגרם להן הפסד הנאמד ב-164 מיליון שקלים חדשים במחירי דצמבר 1988. האוצר ידע על ביצוע ההשקעות אך לא פעל למנוע אותן".

       

      בן פורת התכוונה לשינוי שחל ביחסי האוצר והקרנות ברוב שנות קיומן, למעט השנים שקדמו למדינה. הקרנות נדרשו להפקיד בקופת המדינה את רוב הכסף שהצטבר בהן תמורת אגרות חוב נושאות ריבית גבוהה (כ-4%). האג"ח המיועדות לפי כינויין היו רשת ביטחון משתלמת. לימים חייב האוצר את הקרנות להשקיע חלק מהנכסים גם בשוק ההון. חברת העובדים ניצלה את החובה להקמת קרן השקעות עבור הקרנות תמורת אג"ח צמותות, שכאמור נשמעו כמו צמודות, והוליכו שולל את מנהלי הקרנות לפני שהתגלו כתרומה סמויה למוסדות ההסתדרות.

       

      הפסדי העתק היו למעשה מחיר על "הניהול הקלוקל של הקרנות בחסות ההסתדרות, שהתאפיין במדיניות השקעות הרסנית, ותרומות לגופים שונים ללא פיקוח של האוצר, כל עוד הן היו קשורות במפעליה ובחבריה, גם על חשבון המבוטחים בקרנות", כפי שסיכם מחקרו של ד"ר יחזקאל שלום מאוניברסיטת חיפה.

       

      גם הביקורת של בן פורת התעלמה מהצורך להעביר את הפרשה לחקירת המשטרה. היא פסקה כי "מאחר שחברת העובדים החליטה על הרכישה בידי קרנות הפנסיה, והקרנות הסכימו לכך משיקולים זרים לכאורה, משרד מבקר המדינה ממליץ לאוצר לעמוד על כך שחברת העובדים תפצה את הקרנות על ההפסד הריאלי שנגרם להן".

       

      משרד המשפטים התרשם והמליץ לאמץ את הפסיקה. גם האוצר הסכים. רק ההסתדרות תבעה את ביטולה. סגן השר כהן צפצף עליה והגיש נגדה לבית המשפט המחוזי בירושלים את התביעה להחזיר את 500 מיליון השקלים השדודים, שהיו רק פסיק קטן מתוך המיליארדים שנלקחו מעמיתי קרנות הפנסיה.

       

      500 מיליון שקל הולידו פיצוי של 10 מיליון

      מינוי סגן השר כהן בממשלת שרון הראשונה השתלב במאמצי הליכוד להחיש את הפיחות במעמד חברת העובדים בנטרול שליטתה בקרנות. סילבן שלום, שר האוצר בממשלת שרון הראשונה, נתן גיבוי מלא למהלכיו שנועדו לעצור את הידרדרות הקרנות האחרות.

       

      שרון החליף את אהוד ברק בראשות הממשלה, ושלום החליף את בייגה שוחט באוצר. שוחט, שר ותיק במפלגת העבודה, מפא"יניק בנשמתו, לא היה בנוי להחרפת העימות עם חברת העובדים. קל וחומר במטרה להציל מציפורניה את ציפור נפשה – הקרנות על תקן התרנגולת מטילת ביצי הזהב. שרי ממשלת הליכוד היו משוחררים מהעכבות האלה.

      סגן שר האוצר, יצחק כהן ()
      סגן שר האוצר, יצחק כהן
       

      אפילו היום, ממרחק השנים, כהן מצטנע ולא מייחס לעצמו את המהפכה שהחלה בתקופתו בחשיפת תעלולי ההסתדרות בקרן פועלי הבניין. "הקרדיט הישיר על החשיפה מגיע לאנשי אגף שוק ההון והביטוח, בעיקר ידין ענתבי שקיבל לימים את ניהול האגף. החלק שלי מתמקד בלחצים להלאים את הקרנות הוותיקות ולמכור את החדשות שרק הגדילו את ההפסדים שלהן, מה שהיה צריך לקרות עוד ב-1995".

       

      כהן לא הספיק להשלים את המהלך. הקדמת הבחירות ב-2003, הקמת ממשלת שרון השנייה, והחלפת שלום בנתניהו, החזירו את כהן לכנסת.

       

      נתניהו יישם את המתווה שהותיר כהן: הוא סגר סופית את הקרנות הוותיקות, איחד אותן תחת הגג של "עמיתים", עמותה בניהול האוצר, והסדיר לה רשת ביטחון ממשלתית בסך 80 מיליארד שקל (5 מיליארד לשנה עד 2048) לשמירת ערך הפנסיה של הגמלאים הכלואים בה עד האחרון שבהם. קרנות הנפל שהוקמו ב-1995, נמכרו. סגן השר כהן: "למעשה המהפכה החלה כשתפסנו את חומרת המצב ב-2001. זה היה צעד אמיץ שעצר את ההידרדרות".  

       

      נתניהו רק השלים את תהליך הלאמת הקרנות ההסתדרותיות, אבל רשם את הפטנט הזה על שמו. הוא טשטש את חלקו של קודמו, השר שלום, כמו שהפקיע לעצמו מסילבן שלום את תואר מציל המשק מהמשבר הכלכלי של ראשית המאה ה-21.

       

      מינויו החוזר של כהן לאותו תפקיד, בממשלת נתניהו הנוכחית, ניתן לו כדי להשלים את תהליך הלאמת הקרנות ההסתדרותיות אותו דחף לפני 13 שנה, ולשים קץ לסחבת הבלתי גמורה של הבוררות סביב תביעת האוצר מההסתדרות. 

       

      נותרה היום לפחות השאלה, מדוע נדרשו 13 שנה כדי לסיים תביעת 500 מיליון שקל בפשרה של 10 מיליון? סגן השר כהן: "המציאות השתנתה, והיו שיקולים ציבוריים אחרי העברת התביעה לבוררות השופטים בדימוס תיאודור ובועז אוקון. בממשלות ובהסתדרות האחראים התחלפו והחדשים שלא היו מעורבים לא הבינו מה רוצים מהם. גם ההסתדרות כבר לא מה שהיתה. הכסף לא היה קיים ואין ממי לגבות".

       

      אז מדוע פסק הבוררות לא פורסם? מישהו התבייש שבסוף ההר הוליד עכבר? כהן: "פסק הבוררות הוא סמלי, בעצם הודאת ההסתדרות באחריות למשבר, ובכך שנעשו בשמה בקרנות דברים שלא היו צריכים להיעשות. ממה יש כאן להתבייש?".

       

      עוד בערוץ הכלכלה: כך תקראו את דו"ח הפנסיה השנתי. צפו 

       

       

       

      לפנייה לכתב/ת
       תגובה חדשה
      הצג:
      אזהרה:
      פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
      מומלצים