שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    רק מי שאיבד את הוריו, יבין

    עכשיו כולם כואבים, רוצים לשמוע שהילדים בידיים טובות, שיהיה בסדר. לא רוצים לדעת על הבור השחור שהוא חלק מחייהם של יתומי השכול ששני הוריהם נרצחו באכזריות. לא יודעים שכולנו נשארנו ילדים. כי מי שקיבל חיבוק מאבא ואמא, תמיד יבחין בהבדל בין זה לבין התחליף

    אל תשאלו על שבתות וחגים, כי אז הם יהיו מוקפים. אל תבררו על משחקים ובגדים, כי באלה הם יהיו משופעים. אפילו חיבוקים יהיו שם: של חמלה, של השתתפות, של כאב.

     

    <<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו  >>

     

    עוד בערוץ היהדות:

      

    אבל מי יוכל להסתכל בעיניים של ילד בן ארבע, שהתעורר מחלום שבו אבא ואמא רוקדים איתו ומקפיצים אותו לאוויר, לתוך מציאות שהיא סיוט מתמשך?

     

    מי יוכל להיות שם כשבן התשע יפתח את הדלת, אחרי עוד יום בבית הספר, יזרוק את התיק ליד הדלת – ולא יהיה ה"שלום" של אמא?

     

    מי יוכל להיות שם כשבן התשע יפתח את הדלת, אחרי עוד יום בבית הספר, יזרוק את התיק ליד הדלת – ולא יהיה ה"שלום" של אמא?  ()
    מי יוכל להיות שם כשבן התשע יפתח את הדלת, אחרי עוד יום בבית הספר, יזרוק את התיק ליד הדלת – ולא יהיה ה"שלום" של אמא?

     

    מי יזכור לתת נשיקה בברך הפצועה של בן השבע בדיוק, אבל בדיוק איפה שכואב לו? מי יידע באיזו מנגינה רגיל תינוק בן ארבעה חודשים להירגע לפני השינה, ויהיה שם אתו בתוך השקט שממלא את חייו עכשיו?

     

    המשפחה שלא רוצה לגדול

    כמה חמלה יש בנו, כמה הזדהות וכאב ממלאים את כולנו מבפנים, וכמה מהר אנחנו רוצים לשמוע

    שיהיה בסדר. שהילדים בידיים טובות. הרי יש משפחה, ויש שכנים, ויש מדינה שתומכת, ויש ה' שעושה הכל לטובה.

     

    לצערי אני חלק מהמשפחה הזו שלא רוצה לגדול. משפחת היתומים. משפחת השכול שלא הותיר לנו אפילו הורה אחד! הורינו נרצחו באכזריות בידי אויב חסר לב.

     

    כולנו נשארנו ילדים שזקוקים למשענת, לביטחון, לאֵמון ולאהבת אב ואם. זקוקים לזה כמו אוויר לנשימה. כולנו קמים כל בוקר - נושמים, מתפקדים, בונים משפחות, מפתחים קריירות. כולנו צוחקים מבדיחות, נהנים ממוזיקה, רוקדים בשמחות ומתפללים לטוב.

     

    ולכולנו יש בור עמוק בתוך הלב. תהום של געגוע. בור שמתוכו אנחנו מתאמצים כל יום לשמוע את צליל קולם של הורינו, אומרים כמה מילים של אהבה.

     

    תהום של חושך, ומתוך החושך הזה אנחנו פוקחים חזק את העיניים, מחפשים את המבט של אבא ואמא שמאשר כי אנחנו בסדר. בדיוק ככה, בתוך הבור האפל הזה, אנחנו מהלכים, מגששים, מחפשים את המגע. אפילו מגע רופף כזה, בכתף או בשיער.

     

    בתוך הבור הזה אנחנו מתפלשים, בוכים, צועקים, מתפללים - ובתוך הבור הזה כולנו, ילדי השכול, לבד.

     

    ועכשיו יבואו המילים

    והן יבואו בהמוניהן, מלאות בסימני קריאה. יהיו שיזדעזעו, יהיו שיגנו, יהיו שיאשימו, יהיו שיקראו לתגובה, יהיו שיחפשו מילים לנחם. בעמודים הפנימיים יספרו על איתם ונעמה, אנשים נפלאים, חכמים ורגישים שחזרו ממפגש חברים באלון מורה. ידברו על מספרים: מאז קום המדינה 29 זוגות נרצחו והשאירו יתומים; תשעים ילדים גדלו ללא הורים. ישאלו מה עושים, ואיך מספרים, איך גדלים אצל הסבא וסבתא או אולי אצל הדודים.

     

    "כולנו נשארנו ילדים" (צילום: אורות) (צילום: אורות)
    "כולנו נשארנו ילדים"(צילום: אורות)

     

    אבל, מי ימצא את המילים שיבינו את ניצן יצחק בן השבע, שנענע את ארבעת המינים בהתרגשות של ילד, ואבא הסביר לו איך מחזיקים, ואמא הסתכלה בעיניים מתפעלות. אתמול הוא קם ליום הראשון בחייו שבו אין לו למי להגיד אבא תראה, ואמא תשמעי.

     

    ומי יכתוב על נטע הלל, הגדול, בן התשע, שכלום בחיים שלו לא יהיה כמו שהיה. ולמרות שהוא שכבר יודע כל כך הרבה על הכל, את הלימוד הכי כואב של חייו הוא לא יוכל לעשות עם אבא. ולמרות שהוא בן תשע הוא כבר חושב על הבר מצווה שלו, ועכשיו הוא כבר יודע שיהיו שם המוני אנשים, קרובים ודודים, חברים ושכנים, אבל לא יהיה מי שיגיד "ברוך שפטרנו". וכשהוא יישא עיניים אל עבר עזרת הנשים, לא תציץ משם אמא עם חיוך של אֵמון וביטחון.

     

    והאם מישהו יוכל למצוא מילים שיעזרו לנו להכיל את המחשבה שכלום בחייו של נתן אליעזר בן הארבע לא יהיה כשהיה? כמה חיבוקים ונשיקות הוא קיבל. ואלף פעמים אמא אמרה לו שהוא מתוק, ואבא כבר הושיב אותו על ברכיו והראה לו צורת אות, וסיפר לו על מתיקות פסוקי התורה. וזהו, זה נגמר.

     

    ואין לדעת אם יזכור את אותם הרגעים שאמא התנמכה כדי להקשיב למשפט ארוך שאמר,
    ושאבא נתן לו להחזיק את המפתחות ברוב חשיבות. ואין לדעת אם יזכור את מראם ואת ריחם ואת צליל קולם.

     

    בימים הקרובים יקנו כל המצרכים הנחוצים לאיתמר, וייתרמו טיטולים ובקבוקים, מטרנה ומגבונים, אבל שאלה אחת לא תשאל. אף אחד לא יפנה מבט אל עיניו של תינוק בן כמה חדשים, וישאל: נכון שכל תחליפי החלב לא טעימים כמו חלב האם? אנחנו לא רוצים לשמוע את התשובה.

     

    מי שקיבל חיבוק מאמא, ומי שראה את בבואתו בעיניו של אבא, תמיד יבחין בהבדל בין זה לבין התחליף.

     

     

    בת שבע סדן מתגעגעת להוריה    (צילום: אורות)

    בת שבע סדן מתגעגעת להוריה    (צילום: אורות)

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    עוד בערוץ היהדות  - קראו:

     

     


    פורסם לראשונה 03/10/2015 19:12

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: אורות
    בת שבע סדן
    צילום: אורות
    לא יהיה עוד "שלום" של אמא
    מומלצים