שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "רבין, היום האחרון": סרט חשוב לכולנו
    בדרכו המורכבת והמפוזרת לכאורה, מעצב הבמאי עמוס גיתאי את זכרון רצח יצחק רבין וההסתה שקדמה לו, ומנסח כתב אשמה חמור הנוגע לפוליטיקאים של היום. מבחינה זו, "רבין, היום האחרון" הוא סרט חשוב ביותר, הנוגע בעצבים החשופים של החברה הישראלית מבלי להיגרר לקלישאות

    "רבין, היום האחרון", סרטו המונומנטלי של עמוס גיתאי, נוטל על עצמו משימה לא פשוטה: זהו סרט שמבקש להיות היצירה האולטימטיבית על אודות אחת הטראומות הנוראות ביותר בתולדות מדינת ישראל. על כך יעידו לא רק כותרתו שמתייחסת ישירות לאירוע, אלא גם אורכו (153 דקות. זהו הסרט הישראלי הארוך ביותר שנוצר), ואפילו הבחירה לערוך את הפרמיירה המכובדת בהיכל התרבות, ב-4 בנובמבר, במלאת 20 שנה לרצח.

     

    מבחינה זו, זהו סרט חשוב. אולי החשוב ביותר שנעשה בארץ מאז "החיים על פי אגפא", שהשכיל לחזות את האלימות המטורפת שתוביל לרצח. אבל זהו גם סרט מעניין, שבמידה רבה מאוד תוהה איך מתמודדים עם הטראומה? איך מייצגים אותה? מהי מהותו של טקסט קולנועי שמבקש לשוב אל היום ההוא, ולהשיב לו את עוצמתו הטרגית שנדמה לעיתים כי דהתה?  

     

    הטריילר של "רבין היום האחרון"

    הטריילר של "רבין היום האחרון"

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    גיתאי כבר ערך את המסע הזה בסרטו התיעודי "זירת הרצח" (1996), שקטעים ממנו שזורים פה, ובו ביקש לשרטט את דיוקנה של חברה בטראומה. "רבין, היום האחרון" הוא קולאז' קולנועי המשלב קטעי ארכיון מוכרים (ההפגנה בכיכר, הדיווחים החדשותיים על ההתנקשות), תימלולים מדיוני ועדת שמגר שהוקמה על מנת לחקור את הכשלים שאפשרו את הרצח, הצגה של הסתת רבני יש"ע והימין הקיצוני כנגד ראש הממשלה, ראיון קצר שעורכת יעל אבקסיס עם שמעון פרס, חקירתו של יגאל עמיר, וכמובן שחזור של הרצח עצמו והמאבק על חייו של ראש הממשלה בבית החולים איכילוב.

     

    סרטו של גיתאי אינו מבקש לחדש דבר. הוא לא מציע תאוריות קונספירטיביות נוסח "JFK" של אוליבר סטון, וגם לא סיפור המשחזר דקה אחר דקה את מאורעות 4 בנובמבר 1995 מנקודת מבט ספציפית או מפרספקטיבה דינמית ורחבה. אדרבא, הסרט מעמת אותנו עם טענות ודימויים מוכרים על מנת לייצר נרטיב שמורכב מקרעים, סימני שאלה, אצבע מאשימה המופנית לכיוונים רבים (בהם ראש ממשלה מכהן אחד), ובעיקר מתחושות חלחלה וייאוש שמתועלות אל השוט הנהדר החותם את הסרט.

     

    במסדרונות בית החולים איכילוב. "רבין, היום האחרון" ()
    במסדרונות בית החולים איכילוב. "רבין, היום האחרון"

    עוד ביקורות במדור הקולנוע של ynet:

    מיסטר גאגא

    פעילות על טבעית 6

     

    כל סרט על הטראומה ההיא מעורר מראש ובדיעבד את השאלה האם ניתן היה לעשות זאת אחרת? ובכלל, איך אפשר לספר את הסיפור, לגעת בפצע, ולמי בעצם סרט כזה מיועד? האם עליו להיות ממלכתי ומאחד כדרכם של טקסי זיכרון, או אולי פרובוקטיבי, מאתגר ומרגיז? האם סרט כזה יכול שלא להיות מראש "בעייתי"?

     

    אגב כך, אחד ההיבטים המעניינים ביותר של הסרט הוא היעדרו של שחקן המגלם את רבין. כדורגלן העבר מוטל'ה שפיגלר אמנם לוהק לתפקיד והצטלם לסצנת שיחזור הרצח למרגלות בניין עיריית תל אביב, אבל דבר מזה לא נותר בסרט (למעט צילומים מרחוק או חלקי גוף בשחזור הרצח). בדרך זו עוקף גיתאי לא רק את שאלת הדמיון שבין השחקן לאישיות ההיסטורית שהוא מגלם, אלא מותיר בדרך משונה ואפקטיבית את רבין עצמו כ"דמות" בסרט על אודות יומו האחרון.

     

    שחזור הרצח בכיכר רבין ()
    שחזור הרצח בכיכר רבין
     

    מעל לכל, סרטו של גיתאי מצליח היכן שכשלו כל הקולנוענים הישראלים עד כה: להתייחס ישירות אל הרצח, לאווירה הציבורית שקדמה לו, למצוא ולאתר אשמים. דממת האלחוט ששררה בקולנוע הישראלי העלילתי סביב הרצח מובנת אף היא. היא הצביעה על הבלבול והחשש לגעת במקום הזה. למעט סרטים שעסקו באובדנה של דמות אב ובמשפחות לא מתפקדות (ע"ע "כנפיים שבורות" ו"שנת אפס"), שקריאה אלגורית שלהם אפשרה לראות בהם יצירות המתייחסות לחברה הישראלית שאחרי הרצח - קשה היה לאתר הדים לטראומה שהקולנוע (ואולי גם החברה בישראל) העדיף להדחיק.

     

    "רבין, היום האחרון" הוא לא סרט שמציע נחמה. הוא גם לא סרט שמתיימר לחשוף את "האמת" סביב הרצח. מבנהו המבולבל לכאורה משקף גם את הטראומה הלאומית וגם את רסיסי מה שנותר מאז מהחברה הישראלית, שקריאות דביקות לאיחוד מאולץ שלה נשמעות עד היום. בעיקר הוא אומר - באמצעות השוט החותם את הסרט - שישנו קו ישר המחבר את הרצח לסיטואציה הפוליטית היום (הסרט, אגב, מנסח זאת בדרך מעודנת פחות, ועל כך מגיעות לו תשואות).  

     

    לא הכל עובד בסרט. ההתייחסות לטקסי הפולסא דנורא, והצגתה של פסיכולוגית סהרורית (בגילומה של דליה שימקו) המנתחת את אישיותו של רבין ומגיעה למסקנה שמדובר בסכיזואיד - נדמים קומיים יותר מאשר אפקטיביים, והתוצאה פוגעת במורכבותו האידיאולוגית של הסרט. יש גם משהו דידקטי בראיון עם שר החוץ דאז, שמעון פרס, שפותח את הסרט, ועלול אפילו להיראות מיותר בפני הצופה הישראלי שזוכר את היום ההוא ואת ההתרחשויות שהובילו אליו.

     

    חברי ועדת שמגר (צילום: אלון רון) (צילום: אלון רון)
    חברי ועדת שמגר(צילום: אלון רון)
      

    העיסוק בדיוני ועדת שמגר - שאת חבריה מגלמים פה יצחק חזקיה (מאיר שמגר), מיכי ורשביאק (אריאל רוזן-צבי) ופיני מיטלמן (צבי זמיר) - תופס את מרבית דקותיו של הסרט. אבל דווקא מה שעלול היה להיתפס כתיאטרליות יתרה (שחקנים משחזרים פרוטוקולים), או דרמת טלוויזיה משמימה, צובר פה נפח דווקא משום קור הרוח שבה מתייחסים חברי הוועדה לתפקידם ולמנדט שניתן להם (רק בסצינה אחת "מעז" צבי זמיר לצאת כמעט מכליו, בחקירתו של קצין משטרה שהופקד על השטח "הסטרילי").

     

    לעומת זאת, הסרט מתקשה בהצגת דמותו של יגאל עמיר (השחקן יוגב יפת). אין הכוונה לדמיון הפיזי בין השניים, אלא לניסיון לפענח את דמותו ולהציע פרשנות מעמיקה יותר למניעיו. ולא, סצנה שבה רב הישיבה רומז לו את אשר עליו לעשות אינה מהווה פרשנות שכזו. דמויות אחרות, ובראשן אבישי רביב, אינן מופיעות בסרט כלל (שמו של רביב עולה כבדרך אגב), וההשמטה הזו - שסיבותיה לא ברורות - עשויה אולי לרמז על הכוחות שפעלו מסביב לסרט עצמו.

     

    יוגב יפת בתפקיד יגאל עמיר ב"רבין היום האחרון" ()
    יוגב יפת בתפקיד יגאל עמיר ב"רבין היום האחרון"
     

    "רבין, היום האחרון", על אף ואולי דווקא משום פגמיו, הוא סרט משמעותי ומעניין. ללא ספק, יצירתו הטובה ביותר של גיתאי מאז "כיפור" (2000). אמנם, לא מעט סרטים תיעודיים עסקו ברצח ובהשלכותיו - "119 כדורים ועוד 3" של יעוד לבנון ו"יומן ראש הממשלה" של שחר סגל הם רק שתי דוגמאות - אך רובם היו בגדר תגובות מיידיות ורגשיות לאירוע, וממילא מצביעים על היעדרותו של העיסוק בטראומה בקולנוע העלילתי (יוצא מן הכלל הוא סרטו הקצר של אסי דיין "המדריך לכיסוי תחת" מ-1998).

     

    חשיבות סרטו של גיתאי, אפוא, היא בניסיון לייצר נרטיב מכליל של האירוע, לספר את הטראומה בריחוק קליני כמעט, ובעיקר לומר שהאשמים העקיפים ברצח נמצאים עדיין בינינו. מבחינה זו, זהו סרט מצמרר.

     

    "רבין, היום האחרון" (ישראל) - במאי: עמוס גיתאי, שחקנים ראשיים: יצחק חזקיה, פיני מיטלמן, מיכאל ורשביאק, יוגב יפת, עינת ויצמן ורותם קינן. אורך הסרט: 153 דקות.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מיכאל ורשביאק, יצחק חזקיה ופיני מיטלמן כחברי ועדת שמגר ב"רבין, היום האחרון"
    7 לילות
    מומלצים