חג שמח אחיי העבדים

היום מצויין חג הסיגד, חגה של העדה האתיופית. יום המציין את הכמיהה לארץ ישראל ומצוין בצום של חצי יום. כבכל שנה, גם הפעם, נחזה במצעד שרים וח"כים לאירוע המרכזי בירושלים. הם ישבחו את העדה על "צניעותה" ו"אצילותה", יפרגנו "על המסע המדהים לארץ ישראל", אולי אפילו יחככו בגרון ויביעו את מחויבותם לשילוב מוצלח יותר של העדה.

עוד דעות ב-ynet:

דרוש ביטחון כלכלי לעסקים בירושלים

מנוטרלים משלטון החוק

לימודי שואה - לא בבית ספרנו?

עיוות העובדות - זה מה ששקוף

בנות המתגייסות לצבא בונות את המדינה

אבל השנה הזו יהיה הסיגד מעט שונה. זהו חג הסיגד הראשון שלאחר מחאת בני העדה בקיץ. מחאה ספונטנית. לא ממלכתית ולא נחמדה, שביטאה את רחשי הלב של העדה ובסיגד השנה קשה יהיה להכחידה.

גילויי גזענות כלפי בני העדה, זוכים לגינוי גורף בחברה הישראלית. אך גזענות איננה רק יחס משפיל לתלמידים בני העדה בהסעות, נהמות כלפי שחקני כדורגל או אלימות של שוטרים כלפי חייל - גילויים כאלה מזעזעים את הקונצנזוס ויובלטו בזמן צפיית השיא שלכם. אך סוג רחב של גזענות יעדר מן הנאומים הממלכתיים, פשוט משום שהוא מיוצר באופן שיטתי ממשרדי הממשלה עליהם מופקדים הנואמים.

מקטלגים אותנו

קצת נתונים: 95% מן האקדמאים יוצאי אתיופיה המועסקים במשרד הקליטה, מועסקים כעובדי קבלן. אלה לא עובדי הניקיון או המאבטחים, אלא חבר'ה צעירים בעלי תואר ראשון ושני ומוטיבציה אדירה לתרום לקהילה באמצעות משרד הקליטה. לא מכנים אותם "עובדי קבלן" חלילה. אלא שם הקוד המרשים "פרויקטורים". מדוע פרויקט? משום שקליטת יוצאי אתיופיה זמנית, ועל כן גם תנאי ההעסקה הם ארעיים. לעובדים אפשר לחסוך את ההבטחות ש"לכל עלייה קשה בהתחלה". מרביתם ילידי הארץ, או שהגיעו אליה בגיל צעיר. הם עשו את המסלול הנכון ובהצלחה - שירות קרבי, תארים מתקדמים, אלא שכבני העדה הם חלק מ"פרויקט". פרויקט שבו הם מועסקים לעתים מעל עשר שנים, ללא אופק של קידום, ותק, ביטחון תעסוקתי ולעתים ללא כל תוספת שכר.

לצערי, את הקיטלוג המקצועי לבני העדה אני מכירה ממקור ראשון, כעובדת במה שנקרא "מרכזי ההיגוי" לבני העדה. מרכזים הפועלים בתוך מערכת החינוך בשתי מטרות: הראשונה - להילחם על כל ילד יוצא העדה במערכת החינוך על-ידי גישור בין ההורים לבית הספר. שעות של שיחות אישיות, ביקורי בית סדנאות ועוד. 12,000 ילדים משתמשים בכלים הללו בכל שנה. השנייה - הכרת מורשת העדה לדור הצעיר. ההבדלים הבין דוריים בין הורים לילדים יוצרים בורות עצומה של הדור הצעיר למורשת שלנו ולעתים אפילו בוז.

מרכזי ההיגוי הם לעתים המסגרת היחידה שבה נחשפים הילדים למורשתם, וחג הסיגד והתהלוכות הנערכות בו הם דוגמה לכך. תפקידים חשובים? בהחלט כן.

 אלא שמשרד החינוך לא סבור שראוי להעסיק אותנו במסגרתו. כך קורא שיועץ חינוכי מ"מרכזי ההיגוי" יושב באותו חדר מורים עם יועץ חינוכי "רגיל", אך מועסק בתנאים אחרים ובעיקר -לא זכאי לתלוש המשכורת של משרד החינוך.

נכון, השיקולים של משרד החינוך ומשרד הקליטה כלכליים גרידא, אך בשם היעילות הכלכלית יוצרת המדינה תקרת זכוכית לבני העדה. איזה עתיד מובטח לילדים שאנו מחנכים היום ? הסללה לפרויקטים אינסופיים שבהם מונצח מעמדם כעובדים זמניים? אנחנו, עובדי מרכזי ההיגוי התאגדנו בכוח לעובדים לאחר ששר החינוך מסרב להיפגש איתנו. זהו רק חלק מהפיתרון. ההתעלמות של שר החינוך משרטטת תסריט עגום לימי הסיגד הבאים: השתתפות מצומצמת של הדור הצעיר באירועי החג, ומאידך הפגנות זעם של נוער נטול עתיד.

חג שמח!

אביבה מקונן, ועד מרכזי ההיגוי המאוגדים בכוח לעובדים