צאו משם!
על הקשר שבין חוויתי האישית מטיול שורשים במרוקו לבין הפיגוע בצרפת
בשבוע שעבר חזרתי מטיול שורשים בן שבועיים בארץ הולדת הורי, מרוקו. לצד הנופים המרהיבים, התרבות הענפה והשפע בצדיקים גדולים אשר העמידו והחזיקו קהילות גדולות, היה ניתן לחוש באוויר את שינוי המעמד של היהודים בעיני הערבים. כל מי שגדל על סיפורי הדורות הקודמים של יוצאי מרוקו מכיר לבטח שני סיפורים; הראשון הוא שגם הוריכם ו/או הוריהם עבדו אצל המלך (צירוף מקרים שכזה), והשני תיאר את הקשר הטוב שהיה בין הערבים ליהודים במרוקו ואת אהבת המלך ליהודים. באשר לסיפורי העבר לא נותר לי אלא להאמין, שכן איני יודע להעיד עליהם, אך על ההווה אני בהחלט יודע להעיד והוא לא שונה יותר מדי ממה שקורה בעולם, לרבות הפיגוע האחרון בצרפת.
עוד בערוץ הדעות:
מבחני המיצ"ב רחוקים מלשקף את המציאות
דה-קלרק, רבין ונתניהו - ומה שביניהם
סימון המוצרים - בניגוד לעקרונות השוק החופשי
דאעש והפלסטינים - זה לא אותו דבר
לצד אמירות הדור הוותיק של ערביי מרוקו כי "מרוקו ביתכם...והייתם כאן לפנינו" (מה שתומך בזיכרונות ההורים משם), נתקלנו מנגד באמירות ובקללות של צעירים שלא שיערו שחלקנו מבינים את השפה. המסגדים המושקעים שקמים להם בכל פינה ומגיעים גם לכפרים הנדחים ביותר וצלילי פסוקי הקוראן הבוקעים להם מדי בוקר מכל חנות, מספקים את התשובה האפשרית לשאלה לאן נעלמו להם כל יהודי מרוקו?! דוד אוחיון, אחד מראשי הקהילה במרקש, יודע אף לספר כי מקהילה של 35,000 יהודים ו-14 מניינים רק בתפילת שחרית, ירדו הם ל-110 יהודים בלבד, כאשר הוא הצעיר שבחבורה (בן 60) ובימות החול אין אפילו מניין אחד.
אני מודה שתיעוד זה החמיץ את ליבנו בתחילה, אך בוקר למחרת, עת התפללנו בתפילת שחרית לקיבוץ גלויות כבדרך כלל, באומרנו "וקבץ נדחינו מארבע כנפות הארץ", נזכרתי כי על אף החיבור השורשי למרוקו, הנשען על העובדה ההיסטורית כי משם אבותיי ואבות אבותיי (החל מגירוש ספרד), בסופו של יום גם מרוקו היא גלות ככל הגלויות, ואין שום סיבה שאדמת נכר לא תקיא אותנו גם משם, כפי שעשו ועדיין עושות היתר.
סימון המוצרים
ואם עסקינן באדמות נכר המקיאות את היהודים, אי אפשר שלא לקשור את חווייתי האישית ממרוקו, אשר הפכה מאוהדת לאוייבת, להחלטת האיחוד האירופי לפני כשבוע לסמן מוצרים מהתנחלויות ומהגולן. לצערי, אל חגיגת האנטישמיות הצטרפו גם כמה אנשי שמאל תמימים אשר ברכו על המהלך וטענו כי הוא מקדם את נסיגת ישראל לעבר קווי 67'. איני חושב חלילה כי אנשי שמאל אלה הם אנטישמים מלאי שנאה עצמית, אך אני בהחלט חושב כי הם תמימים, השותים בצמא כל החלטה של האיחוד האירופי, כאילו מחשבה עמוקה עומדת מאחוריה. לאלה חשוב לי להגיד כי לא אהבת מרדכי עומדת לנגד עיניהם, אלא שנאת המן (לגישתם), משמע לא דאגתם ל"עם" הפלסטיני היא שמטרידה אותם מבוקר אלא שנאתם לישראל, ומי שחושב כי צעדים אלה יעצרו "רק" בסימון המוצרים מההתנחלויות, משלה את עצמו.
שלושה ימים אחרי שתמכה צרפת בסימון המוצרים, פקד אותה אסון בדמות הטרור עימו מתמודדת ישראל מאז קומה...חשבנו שזה יעורר אותם למחשבה מחודשת?! אז חשבנו! גם סימן זה לא חידד לאירופים כי אנו באותה סירה בסוגיית המאבק בטרור, למה? כי שנאה היא שנאה, והיא לא בהכרח רציונאלית
ולכן יותר משכואב לי על אנשי השמאל התמימים בארץ, כואב לי על אחינו התמימים בגולה, אשר מקווים כי מדובר בסך הכל בעוד גל אנטישמיות חולף, בדיוק כפי שאמרו דור/שניים לפניהם על אותה אדמה, ערב מלחמת העולם השנייה.
עוד יכתבו, ישכתבו וינתחו רבות את התעצמותו הטרור בעולם ורק ימים יגידו האם טיפשים היינו שלא ראינו את כל תמרורי האזהרה כפי שהיו בגרמניה של תחילת שנות ה-30', אך על דבר אחד אין עוררין והוא המחבר בין הטיול האישי שלי במרוקו לבין הידיעות האחרונות מהעולם - ליהודים אין כבר מה לחפש בגלות, לא במקומות בהם היו קהילות סגורות כמו מרוקו ובטח לא באירופה, אשר מתנהגת כאילו לא למדה היא דבר ממלחמת העולם השנייה.
השאלה היא האם אנחנו למדנו?
עודד הרוש הוא מנהל הסינמטק בדימונה וממקימי בית המדרש לצעירים בעיר "רוח במדבר".
לפנייה לכתב/ת 
