שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    איפה היה אלוהים? בשואה!
    הרבנית אסתר פרבשטיין שלימדה אותה על לקח הזיכרון היהודי, השופט צבי טל שסיים כל יום עדויות קשה במהלך משפט דמיאניוק עם הדף היומי - וסבתא עדה שנפטרה השנה, והשאירה את חובת זכרון השואה על כתפי הדור הבא. סיון רהב-מאיר על ההתמודדות שלה עם שאלת השאלות: איפה היה אלוהים בשואה

     

    סיון רהב-מאיר ב"יד ושם": על אלוקים והשואה    (באדיבות: ליבא)

    סיון רהב-מאיר ב"יד ושם": על אלוקים והשואה    (באדיבות: ליבא)

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    סבתא עדה שלי נפטרה בחודש סיוון האחרון. זה העשרה בטבת הראשון בלעדיה, ובעוד כמה חודשים יהיה יום השואה הראשון בלעדיה, וצריך לצקת משמעות לימים האלה לבד, בלי לצלצל לחדר שלה בבית האבות, לדבר איתה, לחזק אותה - ובעצם לחזק אותי - בימים האלה.

     

    <<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו  >>  

     

    עשרה בטבת היה פחות נוכח, כי לא הצפנו אותו בכוונה תחילה. אפילו ביום השואה, אז השתדלתי להתקשר, המסר שלי תמיד היה: סבתא, אל תראי טלוויזיה היום. שכולם יראו, אבל את לא. את לא צריכה תזכורות. ראית מספיק בחייך במציאות, לא בשחור-לבן.

     

    קראו עוד בערוץ היהדות :

     

    סבתא עדה בת הרב שמואל גדליה הלוי הורוביץ מפיוטריקוב שבפולין, ובת אסתר פריידל מהעיר בנדין – איננה, והתוכן כולו על כתפינו.

     

    בשיא הרוע התגלתה שיא האצילות

    בנעוריי הייתה השאלה איפה היה אלוקים בשואה, כמו איזה "ג'וקר". כילדים חילונים טובים מהרצליה היו לנו

    את תשובות המחץ נגד הדוסים, אולי כדי לא להתמודד. ודווקא ככל שחזרתי בתשובה, וככל שהחלטתי לנסות לשמור תורה ומצוות - אני חייבת להגיד בכנות, ואולי בשם הדור שלי (בניגוד לדור שמעליי) ששאלת האלוקים-בשואה היא לא מהשאלות היום-יומיות טורדות הנפש שעבורן אדם מחליט (או לא) לשמור תורה ומצוות.

     

    התפיסה היהודית שלי ביחס לשואה, היא פרטית ומייצגת אך ורק אותי. תמיד היה נדמה לי שהעיקרון הבסיסי היהודי הכי חשוב, זה עקרון הבחירה החופשית. אם מראש אתה לא מצפה מאלוקים רק לשמירה ולהגנה, אתה לא רואה אותו כגננת – אז השואה היא תמצית ביטול הבחירה החופשית באדם.

     

    היא הביאה את האנושות לשפל הכי קיצוני, אבל על רקע השפל והרוע נתגלו גילויים של אנושיות צרופה, ושל אמונה צרופה, ושל טוב לב, ואהבה וחמלה ואכפתיות. אם לא היה עידן שבו הרוע הופיע בכזו עוצמה - לא היה גם עידן שבו האצילות התגלתה בכזו עוצמה.

     

    "ככל שנהיה יותר יהודים, כך נזכור נכון"

    לי תמיד היה נראה שצריך היה לשנות את הפיסוק: לא "איפה אלוקים היה בשואה", אלא: איפה אלוקים היה? בשואה. פה אתה רואה את תמצית הבחירה החופשית. פה אתה רואה מיהו האדם שהאל ברא, ואיך יכולתו להרע או להֵטיב היא כמעט אינסופית לשני הצדדים.

     

    לאורך השנים נתקלתי בשלושה אישים שהעשירו את תפיסת עולמי בשאלה זו, וסייעו לי לבססה. הראשונה, הרבנית אסתר פרבשטיין, חוקרת שואה ואשת ראש ישיבת חברון. מהפכנית שמרנית. וכך היא כותבת על הנצחת השואה:

     

    "...השואה היתה אירוע יהודי, והיהודים לא צריכים ללמוד ממנה לא רק איך להיות אנשים, אלא להיות יהודים טובים יותר. לצד הזיכרון הציוני והאוניברסלי צריך לנסח זיכרון ציבורי נוסף: לחזק את העם היהודי מתוכו. מתוך ערכיו. עבורי זה המסר של השואה. הנאצים נלחמו ביהדות שלנו, אך ככל שנהיה יותר יהודים – כך נזכור נכון".

     

    התשובה: שיעור הדף היומי של השופט צבי טל

    האישיות השנייה היא צבי טל, לשעבר שופט בית המשפט העליון. אב שכול, תלמיד חכם, אבי חוק

    טל - ושופט במשפט דמיאניוק, המשפט הכי קשה שבו הוא ישב, כמובן. וכך הוא כותב בספרו האוטוביוגרפי "עד בוא השמש" (מאחורי הקלעים של משפט דמיאניוק):

     

    "העדוית היו קשות. לא פעם הסתרתי דמעה מעין המצלמות. אחרי שמיעת מאות עדויות, בתום משפט של 15 אלף דפי פרוטוקל, כתבנו 367 עמודים שמסתיימים בהרשעה. ביום ח' באייר תשמ"ח (25 באפריל 1988), באתי למשפט בצום. הלב ריק. כמו שמצאנו בסנהדרין, שביום שבו דנו אדם למיתה לא היו טועמים דבר. פסק הדין: עונש מוות..."

     

    "אודה ולא אבוש: במהלך העדויות הייתי לעתים ברוגז עם אלוקים. שאלת השואה תמשיך להדדהד בכל העולמות כתעלומה. המאמין מבין שבשר-ודם עומד סמוך לפני ציור קיר אדיר, ולא רואה אלא כתם צבע שחור וחלקי מול עיניו. רק באחרית הימים הוא יגלה את משמעותו של הציור כולו".

     

    ומעניין לראות מה ראתה בו שותפתו לאותו הרכב, דליה דורנר, בפתיחה שלה לאותה ביוגרפיה. מסתבר שהיה קאר-פול של שופטים שהיו נוסעים ביחד מבנייני האומה הביתה. ומה שדורנר כותבת הוא בעיניי ניצחון קטן אבל גדול של צבי טל בשאלה איפה היה אלוקים בשואה ושאלות האמונה הנוקבות שלו.

     

    "...בכל אותה שנה, בתום כל יום דיונים קשה, הסענו בדרכנו הביתה את צבי לבית המדרש בשכנת בית וגן ליד ביתו, לשם נכנס ללימוד הדף היומי בגמרא". משהו בסיפור הפשוט הה תפס אותי. אפשר לזעוק ולתמוה ולהזדעזע, ובסוף ללכת בתום כל יום כזה ללכת לשיעור הדף היומי, כמרגוע או משמעות, או פשר, או תשובה לכל הזוועות האלו.

     

    כשסבתא סיפרה על ה"לפני"

    אלו שתי תשובות שמצאתי מפי דמויות מוכרות הפועלות בתחום זה. את התשובה השלישית

    קיבלתי מסבתא עדה ז"ל, שלא הייתה הוגת דעות. לא היה זמן, לדעתי, לתיאולוגיה מעמיקה אחרי ברגן-בלזן. סבתא הגיעה ארצה כפליטה חסרת כל. היא הייתה מורה להתעמלות בשיטת פלדנקרייז, וגידלה בחריצות את ילדיה.

     

    באותה טבעיות שבה היא שלחה אותם לבת הספר הריאלי – הצטרפות למעשה הציוני של לעשות ולחלום – כך היה לה טבעי כשהגעתי אליה בגיל 16-17, ואמרתי לה שאני מתחילה להדליק נרות שבת. ודווקא סבתא שהשאירה בגלות את הוריה ואת רבים מאחיה ומבני הקהילה – לא שאלתה אותי אף פעם שאלה אמונית אחת.

     

    היה נראה לה מאוד טבעי אורח החיים שלי, בת הדור השלישי שחוזר לבית סבא. היא שמחה בכל שיר דתי או יהודי ששרו לה הנכדים. זה הזכיר לה את ניגוני בית סבא וסבא-רבא, אפילו שיר של שוואקי שיצא לפני שבועיים... הכל היה מוכר לה.

     

    בשנים האחרונות דיברנו איתה על ה"לפני". תמיד היה את ה"תוך כדי" בחייה – ועל זה לא דיברנו.
    היא נתנה עדות ארוכה לשפילברג, שנמצאת גם בארכיון "יד ושם". אז דיברה פעם אחת בכמו שצריך. על ה"אחרי" דיברנו בלי סוף, ועל ה"לפני" לא יצא.

     

    בשנים האחרונות באתי עם ילדיי-ניניה, וביקשתי לפתוח את ה"לפני". ופתאום נפתח עולם יהודי שלם של זכרונות. היה כיף גדול לשמוע ממנה על ליל הסדר שהיא זוכרת... היא נזכרה כיצד כילדה נתנה יד לאמה, והלכה איתה לבית הכנסת הגדול של פיוטריקוב עם כל הקהילה, לשמוע את הרב. היא זכרה לפרטים כיצד הוא נראה, הרב הראשי, אביו של הרב ישראל מאיר לאו.

     

    הרגשתי שהיא שמחה בסגירת המעגל הזו. הרגשתי ממנה תחושה של שמחה על כך שנמשכת איזושהי שרשרת שהתחילה מזמן, עברה דרך נבוכדנצר שניסה להחריב את ירושלים היום, בעשרה בטבת לפני 2,600 שנה, נמשכה על פני כל הגלויות - וממשיכה כאן, בירושלים הבנויה כבירת ישראל, שבה אנו שמחים על כל מה שהשגנו - אך עדיין מתפללים להתקיימות נבואת זכריה: "כה אמר ה' צבאות, צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים, והאמת והשלום אהבו".

     

    • ניתן לראות את הקטע המלא באתר "ליבא", הערב התקיים אמש (יום ב') ב"יד ושם"

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים