שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    חסדי ה': למה החרדים כל כך אוהבים את "שטיסל"

    כשלקיווע יש בעיות בשידוך, איש לא מבין אותו כמונו - וכשגיטי מתמודדות עם ההפקרות של בעלה, אנחנו נזכרים בכאב בשכנה ממול. במשחק "חפש את הטעויות" החביב על המגזר, הפסדנו ליוצרי הסדרה "שטיסל" - אבל לא פחות מכך, זכינו לראשונה לראות איך אנחנו נראים מבחוץ

    קשה למצוא חרדי החשוף למחשב ולרשת האינטרנט, שלא צפה בסדרה המצליחה של יהונתן אינדורסקי ואורי אלון. קשה למצוא חרדי שלא שמע על "שטיסל".

     

    <<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו  >>  

     

    צבי אריה, קיווע, גיטי, רוחמי, הבובע, ליפא, נוחעם, וכמובן רבי שולם (בבני ברק מחפשים את השקרן שטוען שמדובר בשחקן חילוני בשם דבל'ה גליקמן): כל אלו הן דמויות שנכנסו לנרטיב החרדי, והוא מקבל אותן בחמימות ובחדווה.

     

    קראו עוד בערוץ היהדות :

     

    אז למה אנחנו כל כך אוהבים אותם? מה קרה למגזר שנוהג להרגיש לרוב מותקף אל מול המסך הקטן ושלוחותיו, שהוא מסתופף סביבו פתאום בצימאון?

     

    זר לא יבין זאת

    כמו בכל סדרה שבה מוצגות דמויות אופי מהעולם החרדי, נהנה המגזר מהמשחק "חפש את הטעויות". המשפחה כולה מתכנסת סביב המרקע, ובודקת עד כמה קרוב הדיוק של השחקנים למקור. האם ביטאו נכון את הברכה? עד כמה הם מכירים את הניואנסים של המגזר? והאם הפיאות שלהם טבעיות?

     

     (צילום: אוהד רומנו, באדיבות yes) (צילום: אוהד רומנו, באדיבות yes)
    (צילום: אוהד רומנו, באדיבות yes)

     

    "שטיסל" עונה באופן אבסולוטי על דרישות הדיוק, המבטא וההתנהגות החרדית. בשפה הסוציולוגית מוכר המונח "הביטוס", המתאר זר שהצליח להפנים את המבנה החברתי של החברה הסובבת אותו, עד שהיא הופכת לחלק ממנו.

     

    התנהגות יומיומית כמו לבישת בגד מתאים, מבטא נכון, העוויית פנים ואפילו צורת הליכה, הם חלק מההביטוס החרדי ששקע בשחקנים. וכמו שהיטיב לבטא זאת שולם-גליקמן-שטיסל, בראיון ל-ynet: "קשה לצאת מהדמות. בסוף היום, כשאתה מוריד את הזקן ןומוריד את הכובע, אתה מסתכל על עצמך ועל מה שנשאר - ופתאום אתה הולך הביתה בלעדיו".

     

    ככה אנחנו נראים

    ובכל זאת, "שטיסל" היא לא הראשונה שעשתה זאת, על אף שנוטים לייחס לה את רמת הדיוק

    הגבוהה. אז במה היא מיוחדת? מדוע שקעה בלבבות של חרדים רבים?

     

    "שטיסל" על שלל דמויותיה, היא אחת הדרמות הראשונות - אם לא היחידה - שמציגה את המשפחה החרדית כנורמטיבית, רגילה, כזו שמתמודדת עם דילמות חיים שמוכרות לכולנו. הדמויות שם אינן גרוטסקיות או מגוחכות, אין להן תשוקות אפלות, מאבקי כוח, אינטריגות, מזימות ותכססנות מרושעת של צעירים שמנסים להימלט מן החברה שבה נכלאו ("החצר").

     

    כשרבי שולם אומר "חסדי ה", או "אנחנו יודעים מה טוב בשבילנו?" אנו מודעים היטב לאמירה החרדית הטריוויאלית כל כך, ומתבוננים בה פתאום נוכח מציאות מורכבת. אנחנו תופסים פתאום, איך אנחנו נראים.

     

    כשלקיווע יש בעיות בשידוך - כאלו שיש לאחות שלנו, או לבן שלנו - אנחנו מבינים מה הוא חווה. כשהוא נאלץ לוותר על חלום חייו, על המימוש העצמי שלו, אולי על חלק מזהותו – ציור, לצורך שידוך "נכון" שיותיר אותו בחיקה החמים של הקהילה - כולנו נאנחים ביחד אתו, ונזכרים במחירים ששילמנו אנחנו.

     

    כשליפא מוצא עולם אחר, זר ומנוכר, אך לא מסוגל להתנתק ממשפחתו, ורעייתו גיטי מסרבת לתת פומבי
    להפקרות של בעלה - אנחנו נזכרים בסיפור של השכנה ממול, ושואלים את עצמנו: אולי מיהרנו לשפוט? אולי גם היא מנסה להחזיק את הראש מעל המים, ורק מתפללת ליום שבו בעלה יחזור להיות האברך המתמיד שהבטיח לה בפגישות?

     

    כשנערה צעירה נטענת בתשוקה אל התורה, אך גם אל בחור צעיר, שקדן ומכמיר לב - אנו יודעים שאלו סצינות שזר לא יבין. וכך גם כשצבי אריה, אברך מתבגר, מתמודד עם המשרה (השטעלע) שלא הגיעה, למרות השנים הארוכות בכולל. ואנחנו מסיטים את המבט בכאב, ונזכרים באחינו הגדול שעדיין "תקוע" בישיבת מיר.

     

    "כל העולם במה, וכולנו שחקנים", אמר שייקספיר. ולראשונה אי-פעם, מתחילים החרדים להבין את המשפט - כפשוטו.

     

  1. לכל הטורים של אליעזר היון
  2.  

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: אוהד רומנו, באדיבות yes
    ככה נראה הביטוס
    צילום: אוהד רומנו, באדיבות yes
    צילום: אלי קובין
    אליעזר היון
    צילום: אלי קובין
    מומלצים