שתף קטע נבחר

"הנערה הדנית": מלא בשומן טרנס

סיפורה של הטרנסג'נדרית לילי אלבה מסופר מחדש בדרמה התקופתית "הנערה הדנית", שנועדה בעיקר כדי לשרת את היומרות האמנותיות של טום הופר חובב האוסקרים. לצורך הפשטת המהלך המורכב שעוברת הדמות העובדות מסולפות והמשבר הנפשי מרודד לכדי הלבוש הנשי של אדי רדמיין

הייצוג של טרנסקסואלים וטרנסג'נדרים בקולנוע עבר דרך ארוכה עד העידן הנוכחי. בעוד שייצוג אמפתי ראשון של הומוסקסואלים מתגנב למסכים כבר ב- 1919 (בסרט הגרמני "שונה מהאחרים") תחלוף למעלה מחצי מאה עד שיהיה ייצוג דומה של טרנסקסואל ("אחר צהריים של פורענות" של סידני לומט).

 

מאז היו לא מעט ייצוגים של טרנסקסואלים וטרנסג'נדרים בקולנוע האמריקאי, אך רובם נעו על הציר שבין הגרוטסקי והמאיים. הלסבית שמפתיעה את חברתה בהשתלת דילדו ב"Desperate Living" של ג'ון ווטרס (ולאחר מכן מתחרטת וגוזרת אותו), הפסיכולוג הטרנסג'נדרי שרוצח כשהוא מחופש לאחות ב"לבוש לרצח" (1980), הרוצח הסדרתי הטרנסג'נדרי ב"שתיקת הכבשים" שמכין לעצמו חליפת גוף חדש מעור קורבנותיו.

 

ייצוגים חיוביים יותר הוגבלו לדמויות משנה ("העולם ע"פ גארפ"), לסרטים לא אמריקאיים ("משחק הדמעות", "אורלנדו") או לקולנוע אמריקאי עצמאי בעשור שעבר ("בנים לא בוכים", "הדוויג והשארית העצבנית", "טרנס אמריקה").

 

בשנתיים-שלוש האחרונות ניתן לראות מגמה חדשה: לא רק ייצוג משמעותי יותר של טרנסקסואלים וטרנסג'נדרים בסדרות טלוויזיה ובקולנוע, אלא שימוש בשחקנים שמגלמים בגופם ובביוגרפיה הפרטית שלהם מורכבות זו. כך שמעבר לייצוגים האמפתיים והמפתיעים ב"מועדון הלקוחות של דאלאס", או בסדרת הטלוויזיה "טרנספרנט", ישנן סרטים ("Tangerine" המשעשע) וסדרות ("כתום זה השחור החדש" ו-"סנס8") שבהן טרנסג'נדריות משחקות בתפקידים מרכזיים (במקרה של "סנס8" לאנה, לשעבר לארי, וואצ'ובסקי היא גם במאית שותפה).

 

האתגר המשמעותי בייצוג העכשווי של טרנסג'נדרים וטרנסקסואלים הוא לא בעצם הצגתם, אלא הצגת תהליך השינוי. כיצד להכניס את הצופים, שלא חולקים תחושות דומות לגבי גופם וזהותם המינית, לעמדת הבנה של התהליך המורכב. הגענו לשלב בו סרטים איכות מנסים לטפל בנושאים לא פשוטים אלו. "הנערה הדנית" ("The Danish Girl") של טום הופר ("נאום המלך", "עלובי החיים") הוא סרט הו-כה-איכותי. מלכודת אוסקרים כושלת במסווה של סרט בעל ערך. סרט שכה מתבשם במעודנותו ואיפוקו האסתטי עד שהוא מעורר געגועים לטרנסג'נדרים רצחניים.

 

אדי רדמיין ואליסיה ויקנדר ב"הנערה הדנית" ()
אדי רדמיין ואליסיה ויקנדר ב"הנערה הדנית"

 

זהו עיבוד לנובלה שנכתבה על ידי דיוויד אברסהוף בשנת 2000, עיבוד דמיוני לחייו של צייר דני בשם איינאר ווגנר, שעבר ב-1930 סדרה של ניתוחים לשינוי זהותו המינית ואימץ דמות נשית בשם לילי אלבה. השחקן שמגלם את דמותו בסרט הוא אדי רדמיין. מי שכבר שיתף פעולה עם הופר ב"עלובי החיים", זכה בשנה שעברה בפרס האוסקר על תפקידו כסטיבן הוקינג ב"תיאוריה של הכל", וחוזר שנה מאוחר יותר לעוד תפקיד שנדמה כאילו נולד להפגנת כישורי משחק עבור חברי האקדמיה.

 

אין פלא שכעת הוא מועמד לפרס אוסקר נוסף. אני מציע, לעומת זאת, לחשוב על תפקידו הנוכחי בקונטקסט של דמות הנבל הקאמפי אותה גילם השנה בסרט הנפל "עלייתה של ג'ופיטר" (שביימה אותה לאנה וואצ'ובסקי ביחד עם אחיה אנדי) - תפקיד שעליו הוא מועמד לפרס ראזי לשחקן המשנה הגרוע ביותר.

 

אדי רדמיין ב"הנערה הדנית" ()
אדי רדמיין ב"הנערה הדנית"

 

אפשר להשוות את העבודה שנעשתה בסרט לסילוף הביוגרפי של "נפלאות התבונה". בסרט ההוא שעסק בחייו של המתמטיקאי ג'ון נאש, מי שנלחם במחלת הנפש וזכה בפרס נובל, בוצעה מערכת סילופים של חייו, נטיותיו המיניות, יחסיו עם אשתו, ואופייה של המחלה - כל זאת כדי להכניס את הסיפור למסגרת שתהיה ברורה ונושאת הדים רגשיים נטולי מורכבות. כלומר, הפיכת סיפור חיים לשטאנץ.

 

ב"הנערה הדנית" חוברת למגמה זו בעיה נוספת - סיפור חיים שנכתב, בוים ומשוחק כולו על ידי מה שמכונה בדיסקורס המיני העכשווי "סיסג'נדרים" - כלומר, אלו בעלי התאמה בין הזהות המינית איתה הם נולדו, הגוף, והזהות האישית שלהם. במילים פשוטות - גברים הטרוסקסואליים.

 

זה לא גבר, זו אישה. אדי רדמיין ואליסיה ויקנדר ב"הנערה הדנית" ()
זה לא גבר, זו אישה. אדי רדמיין ואליסיה ויקנדר ב"הנערה הדנית"
 

עוד ביקורות  במדור הקולנוע של ynet:

 

איך לתאר את הרגע בו נוצרת הכרה בפער בין הגוף לבין הזהות המינית? בסרט זה קורה בסצנה שבה אשתו של איינאר, הציירת גרדה (אליסיה ויקנדר) מבקשת ממנו להחליף את המודל שבוששה להגיע. עם גרב הניילון, נעלי העקב והשמלה הנשית שמונחת עליו, איינאר מגלה תחושות מוזרות בגופו, הוא חווה עונג לא מוכר. גם אם האירוע הזה אכן קרה, התהליך המורכב של שינוי בזהות מינית מרודד לרגע חיצוני ומגוחך. זוהי, כמובן, דוגמא בודדת להגיון הבעייתי של הסרט.

 

רגע של גילוי - מגוחך. אדי רדמיין בשמלה ()
רגע של גילוי - מגוחך. אדי רדמיין בשמלה

מעבר לשינויים בפרטים והעובדות - פרק הזמן שבו התחולל השינוי, הגיל של הדמויות, השלב והמניע למעבר שלהם לפריז, מורכבותו של התהליך של שינוי הגוף - הבעיה המהותית היא בעמדה כלפי תהליכים אלו. בניסיון לשטח אותם לעולמם הרגשי והחוויתי של הצופים המשוערים. החיים המיניים העליזים והמגוונים של לילי וגרדה בפריז,

הופכים בסרט לייצוג קודר יותר של הקושי להתמודד עם השינוי. המיניות שלהם היתה מורכבת יותר ופחות מתוסבכת רגשית מהמוצג. הסרט גדוש בסצנות של כנות רגשית לכאורה הנחוות, חרף המשחק של ויקנדר, כזיוף.

 

לכך מצטרף העידון הסגנוני שבדרך אירונית מתפקד כסממן מאוס של וולגאריות. ניסיון העולה על גדותיו של הסרט להיות רציני, שקול ומאופק, עד שהדמויות הופכות לבובות בקולנוע מאובן. באחת הסצנות המומצאות לילי היא קורבן לאלימות של שני גברים פריזאיים. הסרט, כמובן, מציג את סבלה של הדמות, וחולב את האכזריות המוצגת על מנת להדגיש מחדש את אנושיותה. מאמץ היתר נחווה באופן אירוני, כביטוי נוסף לריחוק של יוצרי הסרט מהדמות, והזיוף בשם "הערכים הנכונים" שאותם הם מנסים להקנות לצופים.

 

"הנערה הדנית" (בריטניה) - במאי: טום הופר. שחקנים ראשיים: אדי רדמיין, אליסיה ויקנדר, מתיאס שנורטס, אמבר הרד, בן ווישאו. אורך הסרט: 119 דקות.

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
לאתר ההטבות
מומלצים