"כולם רוצים את זה": לפעמים הסתם סתמי

ההערכה המופרזת בה התקבל סרטו של ריצ'רד לינקלייטר מ-2014, "התבגרות" (ציונו באתר שקלול הביקורות האמריקאי, metacritic עומד על 100 עגול), הותירה בכל זאת סקרנות לאן יהיו פניו מועדות. התשובה היא "כולם רוצים את זה" ("Everybody Wants Some!!"), שנדמה כשילוב של קומדיות בתי-אחווה אמריקאיות נוסח "בית החיות" המיתולוגי ו"Dazed and Confused" (שנקרא בעברית "טריפ נעורים"), שלינקלייטר ביים לפני שני עשורים, והיה ונותר אחד מסרטיו הנוגים והטובים ביותר.

"Dazed and Confused" מ-1993 עקב אחר חבורה של תלמידי תיכון טקסנים בשנת 1976. הייתה זו אחת מהופעותיהם הקולנועיות הראשונות של קבוצת שחקנים שבהמשך יתפרסמו כמת'יו מקונוהיי, בן אפלק, מילה יובוביץ' ופרקר פוסי, וכמו כמה מעבודותיו המאוחרות של לינקלייטר. גם סרט זה נפרש על פני פרק זמן מוגבל ומוגדר - היום האחרון ללימודים.

"כולם רוצים את זה" הוגדר על ידי לינקלייטר עצמו כסיקוול רוחני לסרטו ההוא, שהיטיב ללכוד ולהגדיר את מהותו של דור ה-X. בהתאם, עלילתו מתרחשת בקולג' טקסני בתחילת שנות ה-80, וגיבוריו הם שחקני קבוצת הבייסבול המקומית. בעייתו המרכזית של הסרט היא, שלהבדיל מזה שמהווה לו השראה ברוחו, הדמויות בו הן סתמיות ונבובות למדי והוא מתקשה להותיר רושם דרמטי ורגשי על הצופה.

הסיפור נפרש על פני שלושת הימים שלפני תחילת שנת הלימודים. בכמה מסרטיו - בהם טרילוגיית "לפני הזריחה/השקיעה/חצות", "סלאקר","Dazed and Confused", וכמובן "התבגרות"-  ביקש לינקלייטר לעסוק במהותו של הזמן הקולנועי דרך תחימת מועדי התרחשותם בשעות, יממות או שנים. בפרק הזמן הזה גיבוריו חוו את החיים, הרהרו עליהם, תהו מה צופן להם העתיד, התאהבו, נפרדו ובעיקר היו.

סרטיו, במיטבם, גרמו לנו לרצות להיות במחיצתם, לחוש את השינויים, ההיסוסים, ההתלבטויות והחרדות הקיומיות שעברו עליהם במהלך השעות והשנים. רובם התרחשו גם במדינת טקסס בה נולד לינקלייטר.

גיבורו של "כולם רוצים את זה" הוא בחור צעיר (בלייק ג'נר מ"Glee") המגיע אל בית קבוצת הבייסבול בקולג', שבו הוא עתיד להתחיל ללמוד בעוד שלושה ימים (כתוביות על המסך מציינות את הימים, השעות והדקות עד לשיעור הראשון). שם הוא פוגש בקבוצה עתירת טסטוסטרון של אתלטים צעירים, שאף לא אחד מהם נחקק בזיכרון ואף לא אחד מהשחקנים שמגלמים אותם נדמה כהבטחה (אחד מהם, סטלן מזוקן, הוא וויאט ראסל, בנם של גולדי הון וקורט ראסל).

יחד הם יוצאים לסיבובים של שתייה, סמים וזיונים, שבמהלכם מוצגות הסטודנטיות המקומיות כלא יותר מאשר פנטזיה גברית של זכרים צעירים שפשוט, כמאמר הסרט, רוצים את זה.

ביקורות נוספות במדור הקולנוע:

• פלורנס פוסטר ג'נקינס
  

אליס מבעד למראה

בלשים בע"מ

מפלצת הכסף

למעשה, דבר לא ממש קורה עד שבחלקו השני של הסרט (שאורכו, 117 דקות, מורגש יתר על המידה) פוגש הגיבור בסטודנטית לתיאטרון (זואי דויטש) שלכדה את תשומת לבו עוד בתחילתו. את מקום הברים והמסיבות רוויות האלכוהול תופס עתה ערב שמארגנים תלמידי מגמת המשחק, שמספק לסרט את אחת הסצינות היפות ביותר בו.

למעשה את פעולת הצפייה בסרט מחליפה חיש מהר הבהייה. לא מעט מסרטיו של לינקלייטר התהדרו בחוסר הדרמה שבהם. בעובדה שהם פשוט התבוננו בדמויות, ברגע בחיים, או כמו ב"התבגרות" בתקופה מעצבת. הייתה בהם מידה רבה של אותנטיות שהפכה את הלא-כלום לכאורה ליפה ומרגש. אבל התחושה ב"כולם רוצים את זה" (השם לקוח משיר של להקת ואן היילן) היא שאנו משוטטים עם הגיבורים ההורמונליים מבלי שהשיטוט הזה ילווה באיזו תובנה משמעותית. לפעמים הסתם הוא פשוט סתמי.

כל זה לא בא לטעון ש"כולם רוצים את זה" הוא סרט רע. הוא מצליח לכאורה לקלוט את רוח המקום (לפחות בעבור מי שמעולם לא היה בנבחרת הבייסבול של קולג' אמריקאי, לא בשנות ה-80, ולא בכלל), אבל לא באמת אומר משהו בעל משמעות. הוא מנסה, אולי, לחשוף את ריקנותם של חיים שמתבססים על געש הורמונלי, אך אם אמירה כזו אמנם קיימת בו - היא לוקה בשטחיות ובנאליות. לא ברור אם רגעיו הקומיים - אלה כוללים חתול הקופץ מתוך מקרר ומזרון מים שמאיים למוטט את התקרה - אמורים להצחיק או לספק ערך מוסף כלשהו, אבל התחושה היא שהם לא זה ולא זה.

יש משהו מקסים בתמונת הסיום של הסרט, שנחתם היכן שמרבית קומדיות הקולג' מתחילות – עם פתיחת שנת הלימודים. אבל עם תום הצפייה אתה מתקשה לפענח את הבחירה הדרמטית והנרטיבית הזו. ואולי, מתגנב החשש, לינקלייטר פשוט תלה שלט "יצאתי לחופשה" על דלת חדר העבודה שלו, וכתב את הסרט הזה שנדמה יותר כהפוגה קומית בקריירה המהוללת שלו.

"כולם רוצים את זה" (ארצות הברית) - במאי: ריצ'רד לינקלייטר. שחקנים ראשיים: בלייק ג'נר, וויאט ראסל, ראיין גוזמן וג'סטון סטריט. אורך הסרט: 117 דקות.