זה מה שאנחנו אוכלים: הכירו את משפחת חן

בשיתוף תנובה

משפחת חן, זכרון יעקב

משתתפים

הבית

דו קומתי רחב ידיים בשכונת הווילות גבעת עדן בזכרון יעקב.

נולדה כפגה במשקל קילוגרם אחד, ועד לפני כשנה לא אהבה לאכול ועמדה על סף תת-משקל. "למרות הדאגה לא ניסינו לדחוף לה אוכל", מספרת דקלה. "רופא המשפחה הבטיח שיהיה בסדר, והקשבנו לו. כשהבנות היו בנות ארבע או חמש, נהגנו לקחת אותן לסיבובי נסיעה במכונית כדי שיאכלו. לשמחתנו, בשנה האחרונה התיאבון של שיר גדל מעט".

מתעמלת אמנותית באגודת הפועל זכרון יעקב, ארבע פעמים בשבוע – ארבע שעות כל פעם. רונן מספר כי משטר המזון באגודה נוקשה. "נכון", מסכימה אגם. "פעם אחרי תחרות הבנות אכלו פיצה והמאמנות כעסו עליהן מאוד". דקלה מוסיפה שלא מכתיבים לבנות מה לאכול, אלא יותר מעבירים המלצות.

"ממליצים להן להימנע מחטיפים, מפיצות ומבורקסים. בבוקר שלפני תחרות הם שולחים הודעת ווטסאפ שמבקשת שהבנות יאכלו ארוחת בוקר מזינה של ירקות וחלבונים. השבוע, בבוקר של תחרות, אחת החברות של אגם התקשרה ושאלה מה היא אוכלת. כשאגם ענתה לה שהיא אוכלת קורנפלקס, החברה אמרה לה שזה לא מזין. מבחינתנו, קורנפלקס מדגנים מלאים, ללא סוכר, הוא בהחלט טוב כארוחת בוקר".

הבנות בררניות באוכל. משפחת חן(צילום: אלעד גרשגורן)

בוקר

רונן יוצא כל יום ב-7:30, מפזר את הילדים וממשיך למקום עבודתו בחברת היי-טק בהרצליה. הוא לא מספיק לאכול כלום לפני שיוצא, וכשמגיע לעבודה שותה קפה ומנשנש גרנולה. דקלה עובדת בחיפה בין 7:30 ל-16:30, ואוכלת סלט וגבינה בחדר האוכל.

שיר ואגם: "אנחנו לא אוכלות בבוקר", אומרת שיר. "שתינו שותות שוקו. לבית-ספר אני לוקחת לפעמים יוגורט". דקלה מוסיפה שהיא מכינה להן כריכים, כל יום עם משהו אחר (גבינה למריחה, חומוס, טונה, גבינה צהובה). פעם בשבוע, ביום רביעי, מותר ממרח שוקולד.

שקד שותה בבוקר משקה יוגורט ואוכל עוגה.

צהריים

שיר ואגם חוזרות מבית הספר ואוכלות בבית – פסטה בולונז או שניצל. "שתיהן מאוד בררניות", מספרת דקלה. "חוץ מהמנות האלה הן כמעט לא אוכלות כלום, וגם אותן הן לא אוכלות אם לא בושלו באותו רגע, או לפחות באותו יום. לפעמים אני מכינה להם את המנות בבוקר, לפני שאני יוצאת לעבודה".

פעמיים בשבוע מגיעים סבתא וסבא ("פעם ההורים שלי ופעם של רונן"), ומכינים לבנות על המקום את השניצל או הבולונז. על שניצלים מחוממים או קפואים הבנות לא מוכנות לשמוע.

לא נוגעות: שיר לא אוכלת דגים, ואגם לפעמים. ירקות מבושלים הן לא מוכנות לטעום, חוץ מקלחי תירס. גם קמח מלא ואורז מלא הן לא אוהבות.

מתוקים: "בימים בהם אין אף אחד עם הבנות בבית בצהריים הן כמעט לא נוגעות בצלחת", מתארת דקלה, "אלה הימים של חגיגות הממתקים, כי אחרי זמן קצר הן רעבות ומתחילות לנשנש חטיפים ושוקולד שיש בבית". רונן ממהר להדגיש כי לא מדובר בכמויות גדולות: "יש חטיפים ושוקולדים בארון למעלה, אבל הם יכולים להישאר שם אפילו שבועות".

שתייה מתוקה: "אין אצלנו. רק מים".

ארוחת ערב

בלי רונן, שחוזר מאוחר. דקלה מכינה למי שנמצא בבית חביתות, גבינות וסלט.

סלט: כל ילד אוכל ממנו את הירקות שהוא אוהב – שיר רק את העגבניות, אגם רק את הפלפל ושקד רק את המלפפון.

ספורט

רונן שוחה, דקלה משחקת כדורשת, שיר רוקדת ג'ז ושוחה, אגם מתעמלת ושקד שוחה, עושה קונג פו ומשחק כדורגל.

שורה תחתונה

"אנחנו מודאגים מהבררנות וחוסר הגיוון של הבנות, ומהעובדה שהן אוכלות רק טרי – ולא תמיד אנחנו שם בצהרים כדי להכין להן", מסכם רונן, ודקלה מסכימה. "איך אפשר לחיות כשהמנה העיקרית שלך היא כמעט תמיד שניצל שטוגן עכשיו או פסטה בולונז?"

בבית משפחת חן, כמו בבתים מעוצבים רבים, קיים מטבח פתוח. הוא למעשה המשך של הסלון, של מרכז הבית ואי אפשר להימנע מכך שיש בזה "אמירה". יש לזה משמעות, וצריך לראות שקלות הגישה למטבח אינה מזמינה להתנהגויות פחות בריאות. אומרת רותי אבירי, דיאטנית קלינית יועצת לחברת תנובה המובילה את פרוייקט בית בריא.

בניגוד למה שמקובל לחשוב, אצל מבוגרים חשיבות ארוחת הבוקר שונה מאשר אצל ילדים. מחקרים מראים שילדים שאוכלים ארוחת בוקר יהיו יותר ערניים, חברותיים, ומרוכזים, ויצליחו יותר בלימודים. אבל בניגוד לתלמידים שאם לא יאכלו ארוחת בוקר, הארוחה הבאה תהייה בהכרח רק בשעה עשר, המבוגרים יכולים לעצור בכל רגע שיחושו רעב ולאכול. זה יכול להיות בשמונה, בתשע או בעשר ולכן היא לא חייבת להיות מייד כשמתעוררים. לכן מבחינה זו, לרונן אין מה לדאוג.

לשתות שוקו בבוקר זה בסדר גמור. אמנם עדיף לאכול ארוחה שנשארת יותר זמן בקיבה ומשביעה לאורך יותר זמן, אבל אם ממהרים ואין זמן לאכול אותה, חשוב לפחות לשתות משהו שמספק אנרגיה מזינה. כוס שוקו זה בסדר במקרה כזה. כדאי לבחור שזה יהיה שוקו עם פחות סוכר.

משקה חלב יחד עם העוגה הם הרבה מאוד סוכר לבוקר. זה לא מומלץ, וכדאי לשנות ולמצוא תחליף.

רונן אוכל תמיד צהריים בחוץ ודקלה בעבודה. למרות שלכאורה הם מקפידים לאכול מנות בריאות של ארוחה חמה, בארוחות בחוץ תמיד יש סיכון, כי אף פעם לא באמת יודעים איך בדיוק הוכנה המנה, עם כמה מלח או עם כמה שמן.

לכן חשוב לנסות לא להוסיף עוד מלח למנה, ולנסות לבחור אוכל לא שומני ככל שאפשר. לא חובה לאכול מנה בשרית כל יום. לפי ההמלצות התזונתיות, מומלץ לאכול פעמיים בשבוע דג, ופעם בשבוע מנה צמחונית.

הבנות שיר ואגם: כנראה שהעובדה שהבנות מוכנות לאכול רק אוכל טרי קצת מתאימה לרונן ודיקלה. לרב זה יושב על אמונה של ההורים שזה באמת יותר טוב או על איזה אמירה שפעם אחד ההורים אמר והילדים שמעו. אחרת זה מרגיש כמו פינוק של הילדים ואין סיבה שההורים ישתפו עם זה פעולה. במידה וזה לא בהלימה עם רצונות ואמונות ההורים, מדובר בלדעת לנהל נכון רצונות של ילדים שלא ניתנים לביצוע ובלדעת לשים גבולות.

הרי אם הילדים היו רוצים למשל ללבוש רק בגדים שגוהצו זה עתה, אף אחד לא היה עומד ומגהץ להם פעמיים ביום.

לגבי הבררנות של הבנות בסוגי המזון שהן אוכלות חשוב לזכור: כל כפייה יוצרת דחייה. אפשר, יום אחרי יום, להניח את מה שרוצים שהבנות יאכלו על השולחן, מבלי להגיד מילה. צריך לתת לחשיפה למזון השונה ולסקרנות הטבעית לעשות את שלהן.

על פי המחקרים נדרשות לפחות 20 פעמים כאלה עד שילדים יסכימו לטעום מאכל חדש. החוכמה היא להכניס את המזון האחר לסביבה, מבלי "לחפור" לגביו. אין ילד בררן, יש הורה לא מספיק סובלן. מאוד חשוב גם לאכול בעצמנו את המזון השונה. להעניק דוגמה אישית. כדאי גם להגיש בצורה מעוררת תיאבון, אפשר אולי לשתף בהכנה. אם ננהל נכון את חשיפת הילדים למזונות חדשים, יגיע הרגע שהם יטעמו.

לקראת היומיים שבהם שיר ואגם נמצאות לבד בבית ו"בורחות" לממתקים, רצוי להגביל ולווסת את כמות וסוג הממתקים והחטיפים בבית. בעניין כמויות האוכל, גם אם הן אוכלות מעט, לא צריך ללחוץ עליהן. חשוב לאפשר להן להישאר נאמנות לתחושות הטבעיות של רעב ושל שובע.

זה מה שמווסת את הרגלי האכילה שלנו היום ובעתיד. ללחוץ על ילד לאכול, זה למעשה לומר לו לא לסמוך על תחושותיו, וזה יכול חלילה במקרים קיצוניים להגביר את הסיכון לפתח הפרעת אכילה. שיאכלו כשרעבים, יפסיקו כששבעים, והעיקר נשתדל שזה יהיה אוכל בריא.

מאותה סיבה ברור שהשיטה של נסיעה במכונית לצורך האכלה אינה מומלצת. זה למעשה לגרום לילדים לאכול כשהם לא רעבים וזה שיבוש של מנגנון התחושה הטבעית. אכילה כזו בנסיעה, שהיא אכילה בהיסח דעת, היא הרגל לא בריא.

הבת אגם: אגם היא מתעמלת ברמה תחרותית, ולכן צריך להיות עם היד על הדופק ולהשגיח שהיא גדלה כמו שצריך, גם מבחינה גופנית וגם מבחינה נפשית, שכן לא נדיר למצוא נערות שעוסקות בספורט תחרותי שלא מספיקות לאכול את כל האנרגיה הנחוצה להן לגדילה, או שחלילה הן מפתחות הפרעות אכילה.