"אימהות רעות": אחרי החתונה עושות ילדים

"אין אימהות רעות, יש אימהות שרע להן", מכריזה כרזת הפרסומת של "אימהות רעות" ("Bad Moms"). וזו אולי בעייתו המרכזית של הסרט, שכתבו וביימו ג'ון לוקאס וסקוט מור (התסריטאים של "בדרך לחתונה עוצרים בווגאס") - הוא מציע נקודת מוצא רדיקלית רק כדי לחזור בו בערך במחציתו לטובת עמדה שמרנית ומתרפסת יותר.

ביסודו, "אימהות רעות" הוא גרסה נשית של קומדיות גבריות נוסח טרילוגיית "ההנגאובר", אלא שהפעם אלו הן עקרות הבית והעובדות במשרה חלקית שנהנות ומשתכרות ביחד. אין זו הפעם הראשונה שבה הקולנוע האמריקאי העכשווי נדרש לנשים צעירות שמתנהגות "לא יפה". "מסיבת רווקות" ו"אסון מהלך" הן רק שתי דוגמאות עדכניות - אבל עתה לפנינו סרט שמבקש לשבור את הסטריאוטיפ של האמא האידיאלית. 

ביקורות נוספות בערוץ הקולנוע:

• יחידת המתאבדים  
• המזכרות
• משחקי חובה
• קפטן פנטסטיק
  

אבל מהי בדיוק אותה אימהות אידיאלית? מילה קוניס, למשל, מגלמת פה אם צעירה ועובדת במשרה חלקית שמנסה לג'נגל את חייה כך שתספיק להסיע את בתה לאימון כדורגל, להגיע לעבודתה הלא מתגמלת בחברת קפה, לעצב פסל-ראש ענק של ניקסון לפרויקט בית הספר של ילדיה, להכין ארוחת ערב, ולהספיק לפגישת ועד ההורים. על הדרך נשפכים עליה כוס קפה וספגטי מקופסה. במילים אחרות, היא אמא בהילוך גבוה, כמעט תמיד מאחרת, שאיש - ודאי שלא בעלה האפס וילדיה המפונקים - יודע להעריך אותה. כאשר היא מגלה שבעלה בוגד בה באמצעות סקייפ, משהו עתיד להשתנות.

יחד עם שתי אימהות אחרות (קריסטן בל וקתרין האן), היא מחליטה להפוך מאמא למופת - כלומר, שפחה במשרה מלאה - לאחת מאותן אימהות רעות שבשם הסרט. אבל מהי בדיוק אותה "אימהוּת רעה"? על פי הסרט, זה אומר ללכת לסופרמרקט השכונתי, לעשות שם בלגן, לפתוח אריזות מזון ולאכול מהן (האמנם זיהינו שם דגני בוקר?), להתחמק מהשומר ולברוח מהמקום בעוד אחד מאותם מונטאז'ים מצולמים בהילוך איטי המוכרים לעייפה מסרטי מתבגרים בעלי הפרעה התפתחותית.

הסרט, באמצעות האירוניה הטמונה בשמו, אומר שאמא רעה היא זו שמסרבת להיענות למיקום המסורתי שמציבה לה החברה הפטריארכלית. היא רוצה גם זמן איכות, בעיקר עם עצמה. אבל זה גם סרט שאומר שאימהות עכשוויות אינן, או בקושי, עובדות. בעבור שלוש האימהות הרעות שבסרט המהפכה הפמיניסטית מעולם לא קרתה. יש משהו מניפולטיבי, שלא לומר בלתי נעים, בדרך שבה שני יוצריו הגברים של הסרט סבורים שאישה אינה יכולה באמת להיות אמא וגם לעבוד (שלא לדבר על להיות אשת קריירה) - והיחידה שאינה מצויה במסגרת משפחתית מסודרת, האם החד הורית שמגלמת האן, מתוארת כוולגרית ומחורמנת 24-7.

הנמסיס של האימהות הרעות היא למעשה פרודיה של האמא האידיאלית באמת. זוהי נשיאת ועד ההורים של בית הספר (כריסטינה אפלגייט), אישה עשירה, תככנית ועריצה שמזכירה מה שכמה מיריביה של הילארי קלינטון חושבים עליה, המצוידת בשתי סייידקיקס עלובות (ג'יידה פינקט סמית' ואנני ממולו).

נשים בצד, "אימהות רעות" מציג את הגברים כלא יותר מנערים ששכחו להתבגר: בעלה של קוניס  או הבוס שלה בעבודה שהוא גיק מהגיהינום. אפילו מנהל ביה"ס (וונדל פירס מ"הסמויה") הוא סמרטוט הנשלט בידי יו"ר ועד ההורים. אבל הסרט לא מנסח אמירה פמיניסטית באמת. כל שהוא שואף אליו זה לאפשר לאימהות שבמרכזו מעט מרווח נשימה, ועם קצת מזל הן גם ימצאו את הגבר-גבר האידיאלי המופיע פה בדמותו של אב-אלמן לוהט (ג'יי הרננדז, שמככב בימים אלה גם כאל דיאבלו ב"יחידת המתאבדים").

בסופו של דבר, "אימהות רעות" הוא פנטזיה של שני יוצרים-גברים על מקורו האמיתי של דיכוי נשי - נשים אחרות, עשירות וכוחניות יותר. לא המערכת הפטריארכלית היא האויב האמיתי כאן, אלא נשים בעמדת כוח שניסיונן להיות אימהות אידיאליות (לא לאפשר לילדים לאכול כמעט כל דבר) מתואר כקלישאה-לצרכים-קומיים. ומה שגרוע אף יותר הוא הסיום הדידקטי של הסרט שחושף את צדה האנושי-כביכול של השטן לובשת פראדה.

לא לחינם הוזכר פה הסרט ההוא, שבו גילמה מריל סטריפ את מי שהיא כביכול בת דמותה של עורכת "ווג" המיתולוגית, אנה וינטור. נשים בעמדות כוח הן בהכרח מפלצות, נטען שם, והמראה המהנה ביותר עבור הצופה הגברי הוא, אחרי הכל, קרב חתולות בבוץ. המסר הזה מובלט גם ב"אימהות רעות".

האם הסרט גם מצחיק, מעבר להיותו בעייתי בלשון המעטה מבחינה אידיאולוגית? כן, לפעמים. איפשהו פה ושם. יש בו אפילו סצינה מצוינת בכיכובה של הסטנדאפיסטית השחורה ואנדה סייקס כיועצת נישואים. חובבי הגימיקים המלווים כותרות סיום ישמחו לצפות בשחקניות הסרט מתאחדות אז עם אימהותיהן במציאות לרגעים קטנים של נוסטלגיה.

"אימהות רעות" (ארצות הברית) - במאי: ג'ון לוקאס וסקוט מור. שחקנים ראשיים: מילה קוניס, קתרין האן, קריסטן בל, כריסטיאנה אפלגייט, ג'יי הרננדז, וונדל פירס וג'יידה פינקט סמית'. אורך הסרט: 100 דקות.