שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    "מסיבת נקניקיות": אנימציה עם בשר

    בהשראת פיקסאר יצרו סת' רוגן וחבורתו את "מסיבת נקניקיות" - סרט אנימציה נועז, גס וממש לא לילדים - גם לא כל כך לטבעונים או לנוצרים אדוקים, ויהיו גם יהודים שיצאו ממנו כועסים. זוהי פארודיה ללא רסן על כולם - מזון קולנועי בטעם רע, אבל כל כך מצחיק

    ב-21 השנים שחלפו מאז שפיקסאר שינתה את האנימציה ב"צעצוע של סיפור" אולפנים רבים ניסו לחקות את נוסחת הקסמים. חלק מהניסיונות היו מוצלחים, רובם נפלו מהמקור. אך מה שהיה חסר הוא לא חיקוי אלא ניסיון משמעותי לעשות פרודיה על נוסחה זו. כעת, עם עליית "מסיבת נקניקיות" ("Sausage Party") אפשר לבשר שאחת הבעיות שאיתן מתמודדת האנושות, נפתרה.

     

    ביקורות נוספות בערוץ הקולנוע:

     

    בניגוד לסרטי פיקסאר, קשה מאוד להגדיר את "מסיבת נקניקיות" כסרט לכל המשפחה. מאחוריו עומדים השחקן-קומיקאי/תסריטאי/במאי/מפיק סת' רוגן ושותפו הקבוע לכתיבה אוון גולדברג. את הסיפור הם כתבו יחד עם חברם הטוב ג'ונה היל, את התסריט עם עוד שני שותפים קבועים - קייל הנטר ואריאל שפיר. זהו סרט אנימציה המהווה גרסת טורבו לסוג ההומור הגס, הפרוע, הפרוורטי והמעושן שמאפיין את עבודותיהם הקודמות.

     

    אליהם חוברים שני בימאי אנימציה – הבולט בהם הוא קונרד ורנון מאולפני דרימוורקס, מי שהיה במאי שותף ב"שרק 2" (2004) "מפלצות נגד חייזרים" (2009) ו"מדגסקר 3" (2012). גרג טירנן, השותף השני, הוא בעל ניסיון רב בסדרת האנימציה לילדים "תומס הקטר וחברים". התקציב נמוך (19 מיליון דולר), כעשירית מזה של סרטי האנימציה הגדולים, אבל הוא מאפשר רמה מספקת של ליטוש ביחס למקורות ההשפעה. המודל, כאמור, הוא פיקסאר. סרטים שבהם חבורה (צעצועים, חרקים, מכוניות, חיות ים) יוצאת למסע הרפתקאות, עם גילוי עצמי וגיבוש קבוצתי. אך טוויסט קטן מוביל את העלילה למחוזות מעוותים ומאוד מצחיקים.

     

    גיבורי הסרט הם (בעיקר) מוצרי מזון בסופרמרקט. מה המוצרים יודעים על עולמם? במה הם מאמינים? ערכים אלו מוצגים בשיר הפתיחה של הסרט, מעין פרודיה על שירי דיסני (הכותב השיר הוא אלן מנקין מי שזכה בפרסי אוסקר על שירי דיסני בשנות ה-90). הם מביעים אושר בעודם, כמו קהילת נוצרית טובה, מייחלים ליום בו יירכשו על ידי בני האדם ("אלים" עבורם) ויגיעו לגן עדן - ה"המופלא שנמצא מעבר" "The Great Beyond".

     

    כמו הדמויות בסדרת "צעצוע של סיפור" הם רק מייחלים למגע עם האדם. אבל כאן, כפי שמתגלה לקראת יום המכירות הגדול של נקניקיות ולחמניות (יום העצמאות האמריקאי), התגשמות חלומותיהם תהייה מסוייטת. אלו יצורים בעלי שפה, מחשבה והתנהגות המבוססות על מאפיינים אנושיים מוכרים, אך הם עומדים לעבור השמדה המונית, בשלל שיטות אכזריות, מידיהם של "האלים". הממד הסאטירי של השמדה בידי כוחות אלוהיים והלעג לרעיון הגאולה הנוצרי כבר טופל בסרט קודם של החבורה – "סוף" (2013), אך כאן ההשמדה נושאת גם הד להיסטוריה היהודית.

     

     

     

    לא ניתן להתעלם מהיות חלק גדול מהיוצרים יהודים, ולכן מהעיצוב המודע של הווייב השואתי של הסרט. צנצנת חרדל-דבש (דני מקברייד) שמוחזרת לסופרמרקט מנסה לתאר למוצרים התמימים את מה שמחכה להם, אך הם לא מסוגלים להאמין. כך גם בהמשך, אירועים מינוריים מהפרספקטיבה האנושית (מוצרים שנופלים מעגלת קניות) הופכים לפרודיה על הדימויים אפופי האבק בחורבות מגדלי התאומים: שדה קטל בממדים אפוקליפטיים, שבו עוגיות אוריו מנסות ללא הצלחה להדביק את הביסקוויט שנפל, פניהן של בננות מתקלפות עם הקליפה, וצנצנות רטבים נשברות ושופכות את תוכנן כמעיו של חייל גוסס. כל זה, כמובן, בטעם רע מאוד, אבל גם מאוד מצחיק.

     

    מלבד הממדים הדתיים, ואלו המהדהדים את האלימות האנושית בצורותיה האיומות ביותר, יש גם לא מעט התייחסויות לגזע ולמין. המוצרים אינם רק רבים ומגוונים, אלא מאורגנים בסופר בהתאם למטבחי העולם השונים. במסע המתרחש (באחד משני הקווים העלילתיים) בתוך הסופרמרקט יש מעבר בין אתרים אלו ולא מעט משחק פרוע עם סטריאוטיפים אתניים ועם אלמנטים המהדהדים פרטים ידועים בהיסטוריה האנושית (עבדות, טבח האינדיאנים וכו').

     

    במישור המיני...ובכן...מה ניתן לומר על סרט שגיבוריו הם נקניקיות שרק מחכות לרגע בו יוצאו מאריזותיהן ויזכו לחדור לתוך גופן הרך של לחמניות נשיות שעוצבו באופן ואגינאלי במיוחד? שני גיבורי הסרט הם נקניקיה בשם פרנק (רוגן) ולחמניה בשם ברנדה (קריסטן ויג) שכבר מההתחלה מפלרטטים זה עם זו בעודם באריזותיהם הסמוכות.

    פרנק יוביל מסע של חבורת מוצרים בתוך הסופרמרקט בניסיון להגיע לחקר האמת על הגורל הצפוי להם מבני האדם.

     

    מלבד ברנדה החבורה תכלול גם טורטייה בעלת נטיות לסביות (סלמה הייק), בייגל הקרוי "סמי בייגל ג'וניור" (אדוארד נורטון בחיקוי מובהק של וודי אלן), ולוואשי (דיוויד קרומהולץ). לוואשי הוא סוג לחם קווקאזי, אבל דמותו מעוצבת ונשמעת כמו לאפה ערבית שרק מחכה להתאחד במותה עם 77 בקבוקים של שמן זית "אקסטרא-וירג'ין". העימות בין הבייגל והלאפה בלתי נמנע, והפיוס יגרום לצופים הלאומניים לנוע באי נחת.  

     

    בקו העלילתי השני מוצגים ניסיונות ההישרדות של הנקניקיות בארי (מייקל סרה) וקארל (ג'ונה היל) שזכו להגיע למטבח אנושי ולגלות את האמת המרה. כמה מהם יצליחו, בהשפעת סמים, ליצור קשר עם נציגיו המפוקפקים של המין האנושי. התייחסות סאטירית שיורה חיציה בתרבות הנעה לעבר צמחונות וטבעונות.

     

    יש ב"מסיבת נקניקיות" גם רגעים שלא לגמרי עובדים. דקות שבהן יש תחושת רפיון ומיצוי. זו לא יצירת מופת סאטירית כמו "סאות'פארק: הסרט" (1999). ובכל זאת, הצחוק על חשבון דברים רציניים מתגבש לעמדה אנטי דתית, עמדה של מודעות מפוכחת, ובעיקר פרו-פאן-סקסואלית. שיאו של הסרט באורגיית מוצרי המזון הגדולה, סצנה שללא ספק נכנסת היישר לפנתיאון המופרעות באנימציה. "מסיבת נקניקיות" הוא ממש לא סרט לילדים, רק למבוגרים מספיק דפוקים לצחוק מהבדיחות שלו.

     

    "מסיבת נקניקיות" (ארצות הברית) - במאים: גרג טירנן וקונרד ורנון. מדבבים ראשיים: סת' רוגן, קריסטן וויג, ג'יימס פרנקו, פול ראד, ג'ונה היל, אדוארד נורטון, סלמה האייק, ביל היידר, ומייקל סרה. אורך הסרט: 89 דקות.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים