שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    המיתולוגיה היהודית: האלים שהתפלחו לתנ"ך
    סיפורים על מלחמות של אלוהים עם מפלצות הים, סיפורים על אל השמש (שהוקטן והפך לשמשון), תזכורת קצרה על יחסי מין אסורים בין בני האלוהים לבנות האדם - וגם סיפורי עוג הענק מלך הבשן. כך הסתננו לתנ"ך סיפורים אליליים, למורת רוחו של המונותיאיזם

    מיתוס ומונותאיזם

    המיתוסים, סיפורי העם שבהם מתוארים חיי האלים, לא יכולים, לכאורה, להתקיים בתרבות מונותאיסטית. שהרי מה לאל עליון קונה שמים וארץ, ולחייהם של אלים המנהלים ביניהם רומנים ומאבקי שליטה? התרבות המונותאיסטית גזרה שעמום על שמיה, ועל אלוהיה - בדידות.

     

     

    <<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>

      

    גם הפעם הגענו בזמן

    השבת אנו ניצבים בפתיחת החומש החמישי, ובקו הכניסה לארץ ישראל. בהצלחה לא מבוטלת (עם חריגות מיתולוגיות מסוימות) הסתיימו 80% מהיצירה המונותאיסטית, והנה בפתיחת ספר "דברים" שב ומגיח השד המיתולוגי בדמותו של עוג, והוא משאיר בחולות המדבר טביעות רגל של ענק.

     

    "... ענק עדין, ענק ענוג" (אלתרמן)

    מסיבה לא ברורה נדרש משה לפתוח במלחמה נגד סיחון מלך האמורי ועוג מלך הבשן, והוא מצווה להשמיד אותם ואת בני עמם השמדה מוחלטת.

     

    בסיום הסיפור הקצר על המלחמה נגד עוג, מופיע תיאור מפתיע, שנראה כמו שריד של מסורת מיתולוגית: "כִּי רַק עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן נִשְׁאַר מִיֶּתֶר הָרְפָאִים הִנֵּה עַרְשׂוֹ עֶרֶשׂ בַּרְזֶל הֲלֹה הִוא בְּרַבַּת בְּנֵי עַמּוֹן תֵּשַׁע אַמּוֹת אָרְכָּהּ וְאַרְבַּע אַמּוֹת רָחְבָּהּ בְּאַמַּת אִישׁ" (דברים ג', י"א).

     

    אם כן, עוג הוא לא רק מלך הבשן, הוא השריד האחרון של ה"רפאים" המכונים גם "אֵמִים" ו"ענקים", יצורים שבספרות המקרא אופיים ותפקידם כבר לא ברור.

     

    מרשימה המהירות שבה עברה התורה מתיאור מלחמת הכיבוש, לתמונת חדר השינה של עוג הענק, וקשה לא לחייך נוכח הבחירה להציע תיאור ציורי של מיטת (ערש) הענק שלנו; מיטת ברזל שתהיה חזקה דיה לשאת ענק, שאורכו כנראה יותר מארבעה מטרים ורוחבו כשניים. קצת רחב הוא עוג, ולא רק גודלו - אלא גם הפרופורציות שלו שונות מאלו שלנו, בני האדם.

     

    הוועדה לביקורת מונותאיסטית

    אפשר לדמיין "משגיח כשרות מונותאיסטית" שהיה אחראי על הגהת סיפורי התורה, חבר מערכת שהקפיד לצנזר מחמשת חומשי התורה סיפורים ואמונות אודות אלים ומאבקי כוח בעולמות העליונים.

     

    פרשת דברים: אז מה היה לנו עד עכשיו?    (צילום: אורות)

    פרשת דברים: אז מה היה לנו עד עכשיו?    (צילום: אורות)

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    אמונה באל אחד, בשליט עליון כל-יכול, היא אולי נשגבת מבחינה פילוסופית, אבל מצערת מבחינה ספרותית. הצבעוניות, התשוקות, מאבקי הכוח והיצרים של האלים נחמסו על ידי האמונה המונותאיסטית, שהותירה בשמים היהודיים אל חזק, מוסרי ובודד.

     

    אלא שפה ושם, מבעד למסננת המונותאיסטית, חדרו למקרא שרידי מיתולוגיה ישראלית; סיפורים על מלחמות של אלוהים עם מפלצות הים, סיפורים על אל השמש (שהוקטן והפך לשמשון), תזכורת קצרה על יחסי מין אסורים בין בני האלוהים לבנות האדם - וגם סיפורי עוג הענק מלך הבשן.

     

    השרידים המיתולוגיים יכולים ללמדנו שפעם הייתה גם לנו מיתולוגיה עשירה, אלא שהמקרא המונותאיסטי ביקש, ובמידה רבה גם הצליח, להעלימה.

     

    מיתולוגיה בחסות התלמוד

    ספרות חז"ל, למרות שהיא מאוחרת למקרא, משמרת לעיתים מסורות מיתולוגיות שהמספר המקראי התאמץ להשתיק. תמונת חדר השינה של עוג, הענק המקראי, מרמזת לסיפור או אפילו לסיפורים מיתולוגיים גדולים ועשירים, שהמקרא ביקש להעלים - אך ספרות חז"ל בחרה לפרוש בפנינו בזנב טווס מיתולוגי מפואר.

     

    כשבני האלוהים התאהבו בבנות האדם

    חז"ל מספרים כי סיחון ועוג היו אחים ובניו של אחיה בן שמחזאי (נידה סא ע"א). בשביל לדעת מי היה שמחזאי, סבם של עוג וסיחון, נזדקק לשריד מיתולוגי נוסף שנותר במקרא: "וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טֹבֹת הֵנָּה, וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ" (בראשית ו', ב').

     

     (צילום: shutterstock) (צילום: shutterstock)
    (צילום: shutterstock)

     

    כן, פעם היו גם לנו יצורים אלוהיים שחשקו בבנות האדם היפות, והם הרהיבו עוז, ירדו לארץ ובִצעו בהן את זממם. מדרש אחר מספר ששמות אלים אלה היו: שמחזאי ועזאל. ואם כן, סיחון ועוג הם הגיבורים שנולדו מהזיווג בין בני האלוהים ובנות האדם.

     

    מגמגם מול גיבור

    עכשיו הסיפור המקראי מובן יותר. לא לחינם התבקש משה להשמיד כליל את עוג וסיחון ובני עמם. לפנינו שריד של מלחמה מיתולוגית: אל עליון נלחם בבני האלים, ומבקש להכניעם ולאבדם. תיאור מלחמתו של משה בעוג הענק, יכול להיות תרגום מונותאיסטי לתיאור מלחמת אלים מיתולוגית.

     

    עוג הגיבור, בן האל והאישה, הגיע אמנם אל העולם עם תעודת ביטוח גדולה, אלא שהוא, בניגוד לשמחזאי סבו, רק גיבור ולא אל, ועל כן נגזר עליו למות. ימי אנוש, שנות המבול (שגם מהן ניצל עוג), ימי האמהות והאבות וכל שנות גלות מצריִם – כל אלה יחלפו על עוג בנעימים, אבל בסופו של דבר הוא ימות.

     

    כתמיד, ייפגע הגיבור בדרך לא צפויה, והענק יובס על ידי מנהיג מגמגם של עם עבדים בורחים.

     

    העקב אכילס של עוג

    ככל גיבור, גם עוג יפגע בנקודת התורפה שלו. המדרשים שהשתתפו בשמחה בחגיגה המיתולוגית שממנה ביקש המקרא להתנזר, מספרים גם על מקום התורפה, על העקב אכילס של עוג.

     

    "חישב עוג בינו לבינו מה גודלו של מחנה ישראל? שלוש פרסות. אמר: אעקור הר בגודל של שלוש פרסות, ואשליך אותו עליהם, ואשמיד את כולם. אמר ועשה. לקח הר בן שלוש פרסות, והחזיק אותו על ראשו. זימן הקדוש ברוך-הוא נמלים לראש ההר והן כרסמו בהר, עשו בו חור, וההר נפל סביב צווארו של עוג.

     

    ניסה עוג לשלוף את ההר, אך שיניו הגדולות נתקעו בהר ולא אפשרו לו להיחלץ ממנו. ועל כך נאמר: 'שיני רשעים שיברת'" (ברכות נד, ב. מתורגם).

     

    פותח פה לשטן

    שתי בריות עם סוגיות אורליות לפנינו: משה שמודע לפיו הכבד, מצליח בסופו של דבר לשאת נאומים ארוכים ומרשימים. ואילו עוג, שלא מודע לחולשה שבפיו, נופל בפח הטמון בשיניו המשורבבות.

     

    עקב אכילס, הבטן הרכה – חוסר זהירות וחוסר מוּדעות, זה מה שהורג אותנו.

     

    עצוב להיות אנושי

    קשה לראות גיבורים במפלתם. אם עוג נפל ומת, אנו – על אחת כמה וכמה. אחת המורשות החשובות של התרבות המונותאיסטית היא ההכרה שכל מה שנמצא בעולמנו, נועד למות. אין כמה אלים, אין חצאי-אלים ואין גיבורים. בין שמים לארץ נפסקה חומת ברזל ששמה "מוות". יש רק אל אחד, וכל היתר – היום כאן ומחר בשאול.

     

    בעולם המונותאיסטי יש למוות כוח מוחלט. המוות, המשותף לכל הברואים, הוא קנה מידה אמיתי גם-אם-אכזרי לחוויות החיים כולן. לאיש אין חיי נצח, אין כאן בני אלים, ועל כן גם אין "עם הנצח". כל שיש הוא רגע קל, הרף של קיום, ולאור הידיעה הזו, ולא לאור פנטזיות על קיום נצחי, אנו אמורים לשקול את מעשינו.

     

    סיפורי עוג התחילו כסיפורים מיתולוגיים, אך המקרא בחר לסיימם בצורה שבה מסתיימים סיפורים אנושיים – במוות סתמי במלחמה כושלת. אפילו עוג מת, ומהטרגדיה המיתולוגית הזו בחרו חז"ל ללמוד אנושיות וצניעות: "תינוק בן יומו חי – אין צריך לשומרו מן החולדה ומן העכברים, אבל עו גמלך הבשן מת – צריך לשומרו מן החולדה ומן העכברים... כל זמן שאדם חי – אימתו מוטלת על הבריות, כיון שמת – בטלה אימתו" (בבלי, שבת, קנא ב).

     

    ט' באב בפתח

    אין ענקים בלתי מנוצחים. כל מי שטעה לרגע לחשוב שהוא עוג, ואפילו עוג עצמו, כבר עבר מהעולם. בכל פעם שאנו, היהודים, נפלנו בחטא הגאווה ושכחנו את מגבלות הכוח ואת החובה המוסרית, נפלנו.

     

    בתשעה באב כדאי לנו לזכור שגם ענקים נופלים.

     

    ובבית המדרש של הטוקבקים

    שבוע אחר שבוע, ממליץ יעקב ברנשטיין (תגובות בפייסבוק) שאשחרר את עצמי מעולה המיותר של היהדות: "את ממש מזוכיסטית. אילו היה לך טיפת שכל בראש היית זורקת את התורה עם ההלכה... או לחילופין מאכסנת אותם במוזיאון כזכר ושריד לבערות האדם".

     

    מנגד, מפצירים חברות וחברים אחרים שאבין שאינני במעלתם של גדולי ישראל בדורות הקודמים, ואפסיק לשפוט אותם לפי "הבנתי המוגבלת".

     

    יעקב יקר, חברות וחברים שמנגד, אני לא מתכוונת להפסיק לעסוק בתורה ובמסורת היהודית, ולא מתכוונת להפסיק לפרש אותה בהתאם להבנתי המוגבלת. אני זקוקה למסורת היהודית כשם שעץ זקוק לשורשיו. כשם שאני לא בוחרת את המשפחה שלתוכה נולדתי, אני גם לא בוחרת את התרבות שבה אני צומחת. אבל הכחשה של שורשיי התרבותיים תזיק לי, בדיוק כפי שתעשה הכחשה של שורשיי הביולוגיים.

     

    וכן, אני קוראת את חז"ל בעיניים אנושיות כיוון זה מה שהם היו. הקושי להבין את דבריהם נובע מהמרחק בזמן על כל המשתמע ממנו, ולא משום סיבה אחרת. אני לא חושבת שבחירתכם להעריץ את חז"ל, מיטיבה אתם או עם דבריהם, ובכל מקרה אני אמשיך להתבונן על הצדדים האנושיים שלהם, ולהתרגש.

     

    שבת שלום!

     

    לכל הטורים של רוחמה וייס

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    המחשה: ShutterStock
    מי התחתן עם בני האלים?
    המחשה: ShutterStock
    צילום: דבי קופר Debbi Cooper Photographer
    פרופ' רוחמה וייס
    צילום: דבי קופר Debbi Cooper Photographer
    מומלצים