שתף קטע נבחר
 

אשליות גדולות: אנחנו לא עם סגולה

קל להבין מדוע דווקא עם קטן ופגוע נמשך לפנטזיית הנבחרוּת, אבל האמונה בהיותנו "עם נבחר" שייכת למשפחת השקרים המנחמים. דווקא היום, כשיש לנו כוח, רעיון הבחירה הופך להיות מסוכן, שכן בכוחו לסמא את עינינו, לסכן את עצמנו ולפגוע בעמים שסביבנו

אמונה מוזרה ופופולרית

מפתיע לגלות שרעיון הבחירה מלווה את תרבותנו מהמקרא ועד ימים אלה, שכן התרבות היהודית ידעה תפניות ומהפכות רעיוניות. אמונות באו והלכו בה אבל רעיון הבחירה לא מש מאתנו.

 

 

<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>

 

מרשים במיוחד לראות את כושר ההישרדות של רעיון הבחירה, לאור החבטות שחבטה בנו ההיסטוריה. אם כך מבטא אלוהים את בחירתו, אולי עדיף להיות עם שכוח אל.

 

אבל זה גם מובן

קל להבין מדוע דווקא עם קטן ופגוע נמשך לפנטזיית הנבחרוּת, שהרי אדם משכים לעמלו עם בוקר ושב לביתו בלילה, אוכל משהו, רואה משהו בטלוויזיה, נרדם ומתעורר ליום נוסף של עמל.

 

בעודנו חיים בתוך האפור-האפור הזה, אנו מתאמצים שלא להודות בכך, ועל כן מקשטים את עצמנו בנוצות טווס שקריות: ניצחונות צבאיים, כוח פוליטי או עוצמה כלכלית. ומה יעשה עם שחייו לא רק אפורים אלא גם רדופים, ואין לו אפילו גרגיר של סיפור עוצמה לזון בו את אשליותיו? יגאל את עצבונו באמונה שלפחות בשמים הוא הנבחר.

 

חמישים גוונים של בחירה

רעיון הבחירה איננו מקשה אחת. יהודים הציעו הסברים שונים למהות הבחירה ולהשלכותיה. פעמים אנחנו הילד האהוב של אלוהים, בפעמים אחרות אנחנו רעייתו של גבר אוהב וקנאי, לפעמים אנחנו עמו הנבחר, ולפעמים אנחנו באים עם אלוהים בברית. ויש שלל דגמי נבחרוּת נוספים.

 

עם סגולה

פרשת השבוע, "כי תבוא", מציעה מודל בחירה ששמו "עם סגולה" (דברים כ"ו, י"ז-י"ט): "אֶת ה' הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וְלָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וְלִשְׁמֹר חֻקָּיו וּמִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְלִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ, וַה' הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְלִשְׁמֹר כָּל מִצְוֹתָיו וּֽלְתִתְּךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר עָשָׂה לִתְהִלָּה וּלְשֵׁם וּלְתִפְאָרֶת וְלִהְיֹתְךָ עַם קָדֹשׁ לַה' אֱלֹהֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר".

 

את אופייה של ברית ה"סגולה" הסביר חוקר המקרא בנימין אופנהיימר: "על פי ההקבלה מאוגרית נתחוור לי, כי השם 'סגולה' הוא בעל משמעות פוליטית, והוא מציין ואסאל... הווה אומר: ייחודו של עם ישראל ניכר בכך שהוא, כביכול, הוואסאל של אלוהים".

 

ובאמת, נראה שזו העסקה המוצעת בפרשת "כי תבוא" – אלוהים ייתן לנו את ארץ כנען לנחלה, ואנחנו נהיה עבדיו ונשמור את כל מצוותיו.

 

עליון על כל הגויים

אבל בניגוד לקשר הוואסלי, שבו יכול האדון לקחת עבדים רבים ולנהוג בכולם באותה מידת עריצות, בברית ה"סגולה" מעניק אלוהים לבני ישראל ייחודיות ושליטה: "לְתִתְּךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל הַגּוֹיִם". אנחנו אמנם עבדי האל, ולאל עבדים רבים נוספים, אך יש היררכיה בין העבדים ואנחנו, היהודים, נמצאים בפסגתה. 

 

 

העליונות מבטיחה את מירב השמירה בתמורה למירב הנאמנות (ולא, המציאות לא בלבלה את האמונה הזו). כך נוסחה ברית מורכבת שבה צד אחד הוא עבד וגם שליט זעיר, והצד השני הוא שליט העל.

 

מי כאן אמיר?

מי שזכה לשם "אמיר" יכול לחגוג השבוע עם הפרשה שהביאה לעולם פועַל על שמו: "אֶת ה' הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם... וַה' הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם". ואיך מאמירים מישהו? "האמרת – מלשון גדולה, וקרוב מגזרת בראש אמיר" (אבן עזרא). אם כן, להאמיר פירושו להגביה, להגדיל, להביא אל הצמרת.

 

הגם שיש הצעות פרשניות נוספות לצורה הייחודית "להאמיר", פירוש זה הולם את ההקשר של הפסוקים שלפנינו, העוסקים בהיררכיה ובמשחקי גובה.

 

אלוהים זקוק לנו?

ה"האמרה" ההדדית מבהירה חלק נוסף וחשוב במהות ברית הסגולה שלפנינו: בשמיִם יש אלוהים רבים, ובארץ – עמים רבים. התשוקה שלנו, בני ישראל, להרגיש מיוחדים בין העמים, דומה לתשוקה של אלוהינו להרגיש מיוחד בין האלים. אם אנחנו נקפיד לשמור על מקומו המיוחד של אלוהינו ולא נבגוד בו עם אלים אחרים, הוא ישמור על עליונותנו בין העמים, ולא יתפתה לפיתוייהם של עמים חזקים ומרשימים מאיתנו.

 

אמרו את זה קודם, לפני

כן, אני כבר יודעת שיהיה מי שימשוך כתף ויאמר: "שוב הרפורמית הזאת והדעות הכופרות שלה", אבל גם הפעם הרפורמים הראשונים, מוריי ורבותיי, הם חכמי המשנה והתלמוד (גיטין נז ע"ב): "את ה' האמרת וגו' וה' האמירך היום – כבר נשבענו להקדוש ברוך-הוא שאין אנו מעבירים אותו באל אחר, ואף הוא נשבע לנו שאין מעביר אותנו באומה אחרת".

 

כן, יש אלים אחרים ולעיתים הם יותר אטרקטיביים, אבל אנחנו כרתנו עם אלוהינו ברית נאמנות.

 

"עם נבחר" זה לחלשים

האמונה בהיותנו עם נבחר שייכת למשפחת השקרים המנחמים, כמו השקרים שהורים מציעים לילדיהם באומרם: "אתם הכי חכמים והכי מקסימים בעולם", וכמו כשאוהב אומר לאהובתו: "אין שנייה לך בתבל".

 

בואו נודה על האמת – יש שקרים חמורים מאלה. אנחנו אוהבים להרגיש מיוחדים, ולפעמים זה נעים שמישהו מוכן להציע לנו את האשליה הזו.

 

אז היכן מתחילה הבעיה? כל עוד אדם מודע לטרגיות של קיומו, והוא מבקש ומקבל מדי פעם אשליית גדלוּת - נדמה לי ששום אסון לא קורה. הצרות מתחילות כשלוקחים את הסיפורים האלה ברצינות מלאה.

 

הורים שיצליחו לשכנע את בתם שהיא הכי נפלאה בעולם, ימיטו סבל עליה ועל הסובבים אותה. ובאותה מידה, עם המאמין באמת ובתמים שהוא נבחר על ידי אלוהים, עלול לסכן את עצמו במלחמות חסרות סיכוי, ועלול לזלזל בערכם ובחייהם של בני אדם אחרים.

 

כל עוד תפסנו את עצמנו כחלשים, רעיון הבחירה היה רעיון מנחם ואולי גם לא ממש מסוכן. אבל דווקא היום, כשיש לנו כוח, רעיון הבחירה הופך להיות רעיון מסוכן, שכן בכוחו לסמא את עינינו, לסכן את עצמנו ולפגוע בעמים שסביבנו.

 

אני לא נגד האמונה בבחירה

זו אמונה חמה ומנחמת, והנפש צמאה לה כפי שהיא צמאה לאהבה הרומנטית ולאהבה ההורית. אלא שאמונה זו אפשרית רק במידה שאנחנו יכולים להחזיק בו-בזמן גם את ההבנה המפוכחת שלפנינו משאלת לב, ולא תיאור של המציאות.

 

ובבית המדרש של הטוקבקים

בשבוע שעבר ציטטתי את האמרה: "מלחמה שעל ידי ספר, אהבה יש בסופה" ו"גוי צדיק" (טוקבק 58) הגיב לדבריי:

 

"אני לא מכיר את הביטוי הזה... אבל בהחלט, למי שמעוות עלי את המקראות, איני בנו, איני תלמידו, איני אביו ואיני רבו. לא, לא אגיע אתו לאהבה בסוף הוויכוח.

 

"הטעם המר שמותיר אצלי פרשן שעזב את פרשנות חז"ל, ואימץ לעצמו פרשנות משלו לדברי המקרא, וייחס לחז"ל מניפולציות, כניעה בפני תכתיבים ציבוריים, ועוד שפע של רעיונות, שלא זו בלבד שהם מעוותים, הם עטופים באדום בוהק, עם אחד (או אחת) שכאלה איני מתחייב, איני מסוגל לסיים באהבה...

 

אכן, את מרבה להפחיד ולזעזע את המוסכמות שגדלנו עליהן, שלאורן נלך, אבל גם על שכמותך הובטחנו - כי לא תשכח מפי זרעו, והיא (ההבטחה הזאת), שעמדה לנו, שבכל דור ודור עומדים עלינו, לכלות את אמונתנו, את תקוותנו, את תכליתנו - והקב"ה מצילנו מידייך!!"

 

גוי צדיק ויקר, כפי שכתבתי לך, הציטוט הוא מרש"י (בקידושין דף ל עמוד ב). ולעצם האפשרות להתווכח מתוך אהבה – אני רוצה להבין מדוע לא לקיים את הוויכוח בינינו באהבה?

 

אתה צודק בהבנת עמדתי הפרשנית – אני רואה בחז"ל בני אדם, אני מאמינה ש"סדנא דארעא חד הוא", ועל כן אני מייחסת לחז"ל בדיוק את מה שאני מוכנה לייחס לך ולי. אתה בוודאי לא צריך להסכים אתי, אבל זכור ששנאה היא תוצר של פחד - היא מנגנון הגנה מפני הגילוי הקשה שאין אמת מוחלטת, שאין "טובים" ו"רעים", שאין דעה עליונה או עם עליון, ושכולנו כל כך דומים.

 

מקווה שבכל זאת - אהבה יש בסופה.

 

שבת שלום!

 

 

 

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: דבי קופר Debbi Cooper Photographer
רוחמה וייס
צילום: דבי קופר Debbi Cooper Photographer
מומלצים