"התופת": אינטלקטואלי, רק בכאילו

פעמיים מחווה הבמאי רון הווארד להיצ'קוק במהלך סרטו "התופת" ("Inferno"), המבוסס על רב המכר מאת דן בראון: פעם אחת בהתחלה כאשר אחת הדמויות נופלת אל מותה מראש מגדל פעמונים בפירנצה, והאחרת - בשיאו של הסרט - המתרחש במהלך קונצרט חגיגי במאגר מים תת-קרקעי באיסטנבול (אותו אחד הזכור מ"מרוסיה באהבה"). ההתייחסויות, בהתאמה, ל"ורטיגו" ו"האיש שידע יותר מדי" אינן פוסחות על הצופה.

זהו העיבוד השלישי (אחרי "צופן דה וינצ'י" ו"מלאכים ושדים") שמתקין הווארד לסדרת ספריו של דן בראון. במרכזם חוקר הסמלים מאוניברסיטת הרווארד, רוברט לנגדון, בגילומו של טום הנקס. על הספר השלישי בסדרה "הסמל האבוד" פסחו משום מה, ונדמה שהפעם מתבהר סופסוף הליקוי הבסיסי של הסרטים ביחס לספרים. בראון הוא משכללו של המותחן האינטלקטואלי שלוקח את הקורא למסע בתולדות האמנות והתרבות המערבית. כמו ג'אנק פוד שאינך מתבייש לצרוך אותו - ספריו גורמים לך לחוש לא רק הנאה אלא גם משכיל.

ואולם בסרט הנוכחי, עוד יותר מאשר בקודמיו, נדמות הרצאותיו המלומדות של פרופ' לנגדון כסרח עודף. התסריט שכתב דיוויד קפ ("מלאכים ושדים") משרבב על כן אל הסיפור את שמותיהם של דנטה אליגיירי, ג'ורג'ו וזארי וסנדרו בוטיצ'לי מבלי להתייחס אליהם יתר על המידה, והעלילה נעה על פני אתרים היסטוריים ותיירותיים, בעיקר בפירנצה, ונציה ואיסטנבול, במרוץ כנגד הזמן. התחושה היא שהתרבות המערבית ותולדות האמנות שלה הן הדבר הזה שרק מפריע לסרט להתקדם.

"התופת" מוצא את גיבורו - מעין אינדיאנה ג'ונס מודרני - כשהוא מתעורר עם פציעת כדור בראשו בבית חולים בפירנצה, מבלי שיהיה לו כל מושג איך הגיע לשם. זכרונו לטווח קצר, כמסתבר, אבד, למעט מה שנדמה כהזיות מביקור בגיהינום. זמן קצר לאחר מכן הוא מוצא עצמו נמלט על חייו, בחברתה של הרופאה שמטפלת בו (פליסיטי ג'ונס, "התאוריה של הכל"), מפני כל העולם בערך. זה כולל את מנהלת ארגון הבריאות העולמי (השחקנית הדנית סידסה באבט קנודסן, "ווסטוורלד"), סוכן צרפתי בעל כוונות מעורפלות (עומאר סיי, "מחוברים לחיים"), מתנקשת במדי משטרה (אנה אולארו), ומנהלה של חברת ייעוץ בינלאומית מפוקפקת (הכוכב הבוליוודי אירפאן חאן, שהופעתו פה בולטת הרבה מעל כולם).

בהדרגה מתברר ששלום העולם כולו מוטל על כתפיו של לנגדון אחרי שמיליארדר מטורף (בן פוסטר) המאמין שעתיד אנושות תלוי פחות או יותר בדלדולה המשמעותי (בספר הוא מוצג כחסיד הפילוסופיה של הטרנס-הומניזם), מתכוון להפיץ מגפה קטלנית שהוא עצמו פיתח. לנגדון ושותפתו הנאמנה צריכים עתה לאתר את השקית שבה מאוכסן הנגיף לפני שיהיה מאוחר מדי.

מי שקראו את הספר יופתעו לגלות שבסרט נערכו כמה שינויים משמעותיים, במיוחד בחלקו החותם. אז נכון שספרו של בראון אינו בדיוק "הקומדיה האלוהית" של דנטה, אבל השינויים האלה הופכים את העמדה האמביוולנטית שמציג הספר ביחס לנושא שהוא עוסק בו לעוד סיפור פשטני שבמרכזו מרדף לעצור את האפוקליפסה הממשמשת. הסרט מבהיר היטב מיהם הרעים והטובים, ודמות מרכזית אחת שמניעיה בספר הם, הכל יחסי כמובן, מורכבים, מתבררת פה כלא מי שחשבנו.

ביקורות נוספות בערוץ הקולנוע :

• חטיבת הביניים: השנים הגרועות בחיי
• היהודים
• הבחורה על הרכבת
• מאסטר מיינדס
  

הווארד, בעזרת צלמו האיטלקי סלבטורה טוטינו והרבה עזרה מאמני ה-CGI, מנסה לעצב דימויים חזותיים בהשראת "התופת" של דנטה (חלקה הראשון של הפואמה המונומנטלית, "הקומדיה האלוהית"), אך התוצאה, מרהיבה ככל שתהיה, מזכירה קצת עוד אחד מאותם עיבודים קולנועיים למשחקי וידיאו נוסח "סיילנט היל".

הקצב התזזיתי מוותר כמעט לחלוטין על המימד האינטלקטואלי-עלק של התעלומה. נדמה כאילו אנו נעים עם הדמויות מאתר תיירותי אחד למשנהו, מותירים מאחור את החורים שפוערת העלילה (האם למי שלא קרא את הספר יש באמת מושג מהי אותה חברה שבראשה עומדת הדמות שמגלם אירפאן חאן?), והכל באופן שמותיר את הצופה בוהה, מותש, במסך. זוהי דרך אחת לומר ש"התופת" פשוט משעמם.

זוהי, כאמור, הפעם השלישית בה מביים הווארד עיבוד כושל לספרי דן בראון, ועתה נדמה שהוא הצליח להתיש גם את טום הנקס. לנגדון בגילומו נדמה כמריונטה הנעה בין אוצרות אמנות אירופאיות, פותרת בקלילות אינטלקטואלית חידות שנראות בלתי ניתנות לפיצוח - וזה עוד כשלנגדון אינו בהכרה מלאה - ואפילו מנהלת מאבק איתנים עם בריון טורקי ברגע השיא של הסרט. אז איך יודעים כשסרט אינו עובד? כאשר המרדף שמנהל גיבורו במטרה להציל את העולם כולו מותיר אותך אדיש לגורל האנושות ולשאלה אם יצליח.

"התופת" (ארצות הברית) - במאי: רון הווארד. שחקנים ראשיים: טום הנקס, פליסיטי ג'ונס, בן פוסטר, אירפאן חאן, עומאר סיי. אורך הסרט: 121 דקות.