אל תנסו להבין את הטירוף המדהים של טוקיו
חנויות של לואי ויטון לצד הגרלות של בובות, מכוניות מירוץ (שאפשר להיכנס אליהן) לצד כלי רכב מ"סופר מריו" וגם כלבים בעגלות ומעברי חצייה בלתי אפשריים. יריב כץ חזר מיפן המטורפת עם שאלה אחת: אם 130 מיליון יפנים אוכלים כל יום כמה דגים, איך נשארים דגים בים? כתבה ראשונה בסדרה
בדרך לטוקיו עוצרים במוסקבה (אם טסים עם איירופלוט) ולפנינו שעתיים של המתנה בשדה המיושן, שחלפו להן ביעף בזכות שרותי הבידור שסיפקו קבוצת ברסלבים בשער 5 שהיו בדרכם חזרה לארץ והעבירו את הזמן במופע של שירה ריקודים ותפילה בקולי קולות שנשמעו בכל הטרמינל.
אם חשבנו שכל הישראלים בקונקשן ממשיכים לבנגקוק, אז חשבנו. כמעט כולם - ליפן. עוד תשע שעות וחצי של טיסה, ביקורת דרכונים, ואנו בתחנת הרכבת בשדה התעופה נריטה, משתוממים מול מפת המטרו של טוקיו, שמזכירה לי סרטון יוטיוב המנתח את מבנה המוח.
אם מאבדים את הקליטה בנייד, הולכים לאיבוד. אם מאבדים את כרטיס הנסיעה במטרו (כמוני בדרך מהשדה) השערים הפתוחים במעברים נסגרים בפתאומיות מבהילה. האשמתי את איילת ושילמתי קנס בסך פחות מ-2$. החלפנו רכבת אחת בלבד והגענו למרכז שכונת אסקסה (Asakusa) - השכונה העתיקה של טוקיו בה הזמנתי חדר במלון. הרחובות הצרים והבתים הנמוכים, החנויות והמסעדות הקטנות משרים כולם אווירה רגועה יותר מהעיר שנמצאת במרחק כמה תחנות מטרו. אחרי התארגנות קצרה במלון - כבר הסתערנו על טוקיו. לא לפני שניסינו לראשונה את האסלות האלקטרוניות המחוממות בחדר השירותים. כפתור שטיפה לגברים וכפתור נפרד לנשים, שליטה על עוצמת וטמפרטורת זרם המים ועוד כל מיני פונקציות שעוד לא פענחתי. מסובך קצת פחות מהזמנת ארוחה בחלק מהמסעדות בעיר ממכשיר האוטומט המוצב מחוץ למסעדה כפי שראינו בהמשך.
ביציאה מתחנות המטרו, ולאורך רוב הרחובות המרכזיים, מפוזרים רמקולים המשמיעים מוזיקת קניונים נעימה, שאינה משתלבת עם האנרגיות של תנועה בתוך להקות עצומות של אנשים, ומפורסם במיוחד הוא מעבר החצייה בשיבויה. בכל פעם שנדלק האור הירוק להולכי הרגל נוצר מיצג ותחושה של פלאש-מוב המוני, כשאלפי אנשים חוצים את הצומת הגדול בבת אחת מכל הכיוונים. כאן אני ממליץ גם לנונקונפורמיסטים ללכת עם הזרם בצד שמאל, ולא נגדו.
בובות, יוקרה ו"סופר מריו" ברחובות
חנויות האנימה, האלקטרוניקה והגאדג'טים באקיהברה איתן התחלנו, הן אטרקציה לא רק לחובבי הז'אנר. חנויות שלמות של משחקי וידאו וקומות של מכונות אוטומטיות למכירה בהגרלה - מדמויות אנימה קטנות ועד פסלונים גדולים מחולקים לפי שמות סדרות הטלוויזיה והחוברות המצוירות.
את דמויות המנגה והפוקימונים למיניהן שנמכרות כאן, כמו מזכרות אחרות, הרבה פעמים לא תמצאו במקומות אחרים וכדאי לקנות מה שאוהבים ולא להתחרט אחר כך. את מותגי העל המוּכּרים בנוסח עדות לואי ויטון לעומת זאת, תמצאו לא רק ברובע גינזה האלגנטי שהנדל"ן בו הוא היקר בעולם למטר מרובע, אלא כמעט בכל פינה וקניון שהרי הם משתלבים היטב עם רמת המחירים הגבוהה מאוד של רוב חנויות הבגדים.
חנויות זולות יותר יש באזור רחוב טקשיטה (Takeshita) שידוע כמרכז האופנה האוונגרדי של בני הנוער הצעירים בעיר שנוהרים אליו בלבוש פרובוקטיבי בעיקר בימי ראשון, לצד אלפי תיירים נוספים, ועומדים ביחד בתורים הארוכים לצמר גפן על מקל ופנקייקים. תיירותי ועמוס מדי זה אנדרסטייטמנט. שיירת מכוניות הקרטינג נהוגות בידי נהגים בתחפושת ממשחק המחשב "סופר מריו" שחולפת בנסיעה בשדרות הסמוכות מוסיפה לאווירה הסוריאליסטית.
למעוניינים בקניות, הדבר קשה אפילו יותר מהתמצאות בתחבורה הציבורית. כמות הקניונים בכל פינה בעיר היא לא פחות ממדהימה, בנוסף לאלפי החנויות ברחובות ובשדרות האינסופיות של העיר. גם פנייה להמלצות באתרי אינטרנט שונים משאירה עודף היצע גדול מיכולת קיבול של תייר ממוצע.
ובכל זאת, המלצה חמה למי שרוצה לנוח מעט מההמולה ולהישאר בסביבה אורבנית: להסתובב ברחובות שכונת דאיקניאמה (Daikanyama) הסמוכה לשיבויה המלאה בבתי קפה "מערביים" ומותגי מעצבים מקומיים מקוריים ומעוררי השראה, אם כי גם יקרים להחריד. נעלים יפות ב-500$ אינן מחזה נדיר.
בין השווקים, חנויות המעצבים ובתי הכלבו עשינו פסק זמן כדי לראות תערוכת אמנות עכשווית, וידאו ארט של טים לאב (Teamlab) במוזיאון מורי לאמנות בקומה ה-52 במתחם רופנגי הילס (Roppongi hills) מעל עוד קניון ענקי. הנוף הנשקף מחלונות הגלריה התחרה בתצוגות שעסקו בחקר החלל וגינוני הנימוס של עובדי הגלריה בכפפות לבנות שקדו קידה עמוקה בפני כל מי שיוצא מהמעליות או עולה במדרגות הנעות, היו מעניינים יותר מכל וידאו ארט. לא רחוק משם בגובה הרחוב חלפנו על פני מוזיאון "סנופי" שהיה סולד אאוט, ובמקומו בילינו בבית קפה בשכונה האופנתית.
חיות, מכוניות מירוץ ורובוט בגובה 20 מטרים
אוהבי פינות ליטוף שמיצו את אטרקציית בתי הקפה הידידותיים לחתולים ורוצים הפסקה קלה ממסעדות הראמן, סושי או טמפורה, מוזמנים ללגום קפה יקר בחברת ינשופים ותנשמות בבתי קפה בעלי הקונספט המקורי, יש לפחות שניים כאלה. אפשר ומתבקש להחזיק את הציפורים המרשימות (אחרי חיטוי הידיים) ללטף ולצלם. גוזל התנשמת היה מתוק במיוחד. למרות שדורסי הלילה נראו בריאים ומלאי חיים, בדיעבד יש לי מעט ייסורי מצפון ששיתפתי פעולה עם ניצול חיות בר.
רובוט בגובה של כ-20 מטרים היה סיבה מספיקה בשביל שניסע עד אודאיבה (Odaiba) - אי מלאכותי בדרום טוקיו. הרובוט מסדרת הטלוויזיה "גנדמן", למרות שאינו חדש, מהווה אטרקציה ומושך עשרות מטיילים למרכזי הקניות (כן, שוב קניונים) הסמוכים. בהמשך הרחוב נצנץ בחשיכה היורדת גלגל ענק ממנו אמורה להיות תצפית על הגשר המפורסם של טוקיו.
אחרי שהתרשמנו מהרובוט וחטפנו משהו בקומת המסעדות הגדולה בקניון שאין בו אפילו פיצריה או המבורגריה אחת לשמחתי, המשכנו לכיוון הגלגל דרך עוד קניון ענק שאי אפשר היה להקיף. בקניון החדש נקלענו לתערוכת מכוניות עתיקות וחדשות מושקעת מאוד ומרשימה - זה ברור. אבל האטרקציה האמיתית התגלתה בהמשך בקומת החניון אליו ירדנו לשמע חריקות הצמיגים.
לצד תערוכת המכוניות אפשר היה להירשם ולקבל "סיבוב" באחת משתי מכונית ספורט עם נהג מקצועי שהתחלפו בתורות לכ-15 שניות של נהיגת דריפטינג מסעירה בחריקת צמיגים שהשאירה אפילו את איילת הלא מאוד מתעניינת פעורת פה.
על גלגל הענק ויתרנו, ואת הגשר ראינו בחטף מחלון הרכבת העילית בדרך חזרה למלון. לפני שנכנסנו למלון שלפתי שלט ברכת מזל טוב ובקשתי באקראי מעוברים ושבים שיצטלמו איתו, ולהפתעתי כל מי שפניתי אליו, גם אם לא הבין אנגלית או עברית, הסכים ברצון וברכותינו המצולמות ליום ההולדת של בני החייל בן ה-20 בוואטסאפ המשפחתי שימחו את כולם. מזל טוב איתמר.
לסיום הפרק על הטירונות שלנו בטוקיו בארבעה ימים ובממוצע 12 אלף צעדים בכל יום לפי הנייד של איילת - כמה הערות. מי שמתכנן דיאטה שימתין לסוף הטיול. לחובבי הדגים יפן היא גן עדן ואפשר לאכול מצוין ומשביע במחירים שמתחילים ב-5$ למרק אודון, כ-10$ למנה עיקרית מדגים, קציצות סרטן או פירות ים, ובדרך כלל לא יותר מ-20$ לארוחה כולל סקה חם לאדם. העוף המטוגן הטעים זול אף יותר. קפה חם בבוקר כדאי לקנות בפחיות בחנויות הנוחות, יותר טעים ויותר זול.
בקבוקי התה הירוק במכשירים האוטומטיים הם ללא סוכר (לשמחתי). תפוצ'יפס דגים זה סטארט-אפ מעולה, ואני שואל את עצמי, אם 130 מיליון יפנים אוכלים כל יום כמה דגים, איך נשארים דגים בים? וגם מה הקטע שלכם לטייל עם הכלב בעגלת ילדים?
עייפים ושבעים התחלנו את טיול הרכבות ביפן.
טאקיאמה: מסורת בין אלפי תיירים
פסטיבל מטסורי מתקיים בטקיאמה פעמים בשנה במשך יומיים, בסתיו ובאביב, ונראה לי ששווה להתאמץ במיוחד כדי לא לפספס אותו. המאמץ העיקרי היה להצליח להוציא את איילת מספיק מוקדם בבוקר מהמיטה בטוקיו כדי להספיק לטקס נעילת הפסטיבל אחר הצהריים בטקיאמה. מיד בהגיענו זרקנו את המזוודות בלובי המלון ורצנו לכיוון המקדש בעיר העתיקה, היישר לתוך תהלוכת הנעילה.
בתלבושות מסורתיות היסטוריות צועדים כמה מאות מתושבי טקיאמה לאורך הנהר ובין בתי העץ הנמוכים, מחולקים לקבוצות, כשהם גוררים איתם עגלות עץ עתיקות מגולפות כבדות וגבוהות תוך צעקות עידוד והלמות תופים. בין רגלי הצועדים הסתובבו וצילמו אלפי תיירים, אך זה לא הפריע לצועדים שהתרכזו בעיקר בהובלת מבני העץ העתיקים, משימה מורכבת ואיטית שנמשכה שעות אחדות ואיפשרה לכולם לצלם מכל הזוויות האפשריות, עד שהוחזרו בשלום למחסנים המפוזרים ברחבי העיר העתיקה.
אנחנו חגגנו את סיום הפסטיבל בשיפוד מבשר ההידה הידוע במחוז גיפו. לא יודע אם פרות ההידה מקבלות מסאז' לפני שהופכות לסטייק כמו מקבילותיהן - פרות הקובה, אבל שיפוד הבשר מדוכן ברחוב ב-10$ היה הטעים ביותר שאיילת ואני אכלנו מעודנו. לא משביע, אבל נפלא. בשביל להתמלא המשכנו למסעדת הראמן הקרובה. למחרת חזרנו לרחובות העיר העתיקה, חנויות עבודות היד ושוק הבוקר על גדות הנהר. עיירה קסומה ששבתה את ליבנו ומצדיקה ביקור בלי קשר לפסטיבל.
קנאזאווה: שום דבר דומה למשהו שאני מכיר
הסיבה העיקרית שעצרנו כאן היא שקנאזאווה לא רחוקה מטאקיאמה ובמילא היינו בסביבה. את החשבון הזה לא רק אני עשיתי, ופגשנו את אותם מטיילים ישראלים בלא מעט אתרים בהמשך הטיול, מה שהתחיל להרגיש קצת כמו טיול מאורגן. אבל רק קצת. האתר הראשון - הפארק העירוני שנחשב לאחד משלושת הגנים היפנים היפים ביותר ביפן היה נקי גזום ומסודר ברמה אובססיבית ועמוס בתיירים מקומיים ששמרו על הכללים ולא ירדו מהשבילים, ועושה רושם שנהנו מהגן יותר מאיתנו, אולי גם בגלל קנאה סמויה שחלחלה לה מתחת לזקן שלי.
אין כאן שום דבר דומה למשהו שאני מכיר. הניקיון והסדר מושלמים ונשמרים על ידי כל המבקרים אך עדיין נשמרת תחושת יער טבעי ולא מלאכותי. ביציאה מהגן קנינו גלידה בטעם וניל מצופה בעלה זהב אמיתי שנדבק לשפתיים כמו אודם זוהר. עלי זהב הם המומחיות והמוניטין של העיר ואפשר לבקר בבית שחדריו מצופים זהב ולרכוש מוצרי קוסמטיקה על בסיס עלי זהב.
מרחק הליכה קצר מהגן נמצאת הגלריה לאמנות מודרנית שנחשבת אף היא אטרקציה מרכזית בעיר, והייתה מלאה מאות תלמידי בית ספר בתלבושת אחידה ששמרו על סדר מופתי וכמעט לא אנושי. בכניסה לגלריה קניתי את כרטיס הכניסה המשולב לתערוכת אמנות ועיצוב עכשווי רק כדי לגלות בהמשך התערוכה תור ארוך לקופות נוספות שם קניתי עוד כרטיס כניסה יקר יותר לתערוכה שלישית. אבל היה שווה.
עשרות אקווריומים בצורות גיאומטריות משונות ומוארים בתאורה פסיכדלית לצלילי מוזיקה ומלאים דגים מרהיבים שאיתרע מזלם, למרות שאני לא פסיכולוג של דגים, להיות באקווריומים כאן ולא באלו של המסעדות הרבות בעיר.
בפינת האולם החשוך מאחורי האקווריומים עמד, במדיו המצוחצחים, אחד מעובדי המוזיאון כשפנס בידיו מאיר ומזהיר כל אחד ואחת שהתקרבו מפני בליטה ברצפה, בחיוך וקידה. בדרך חזרה למלון חלפנו על פני חניון ציבורי - אחד מרבים, וכמו באחרים גם כאן ביציאה מהחניון לכביש עמד עובד החניון לבוש מדים, שתפקידו לכוון את תנועת כלי הרכב לחניון, ובירך את כל העוברים על פניו ברחוב במשפט נימוסים וקידה. ככה זה ביפן.
עדכונים נוספים כל הזמן גם בעמוד הפייסבוק של ynet חופש
לפנייה לכתב/ת 
