שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    'לא פה, לא שם': פלסטיניות משוחררות, בת"א
    הידעתם שבתל אביב מתקיימת לה סצנת לילה פלסטינית שוקקת חיים, מוזיקה, אלכוהול וסמים? מייסלון חמוד חושפת אותה לראשונה על המסך ב"לא פה, לא שם", ששלוש גיבורותיו הן נשים צעירות, הוללות וחפצות חיים שמתמודדות מול הגברים המדכאים בגבורה ובחן רב - כמו הבמאית עצמה

    הקולנוע המקומי טרם הפגיש אותנו עם נשים פלסטיניות כמו אלו שמוצגות בסרט הביכורים "לא פה, לא שם" של הבמאית מייסלון חמוד. סצינת המועדונים הפלסטינית שפורחת, כמה לא מפתיע, במה שמכונה "מדינת תל אביב" משמשת רקע לסיפור משעשע ומרגש על צעירות ערביות-ישראליות שמנסות להגדיר את זהותן ומעמדן בטריטוריה פיזית ותודעתית שאותה מיטיב להגדיר שם הסרט.

     

    הטריילר של "לא פה, לא שם"    (באדיבות קולנוע לב)

    הטריילר של "לא פה, לא שם"    (באדיבות קולנוע לב)

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    במהלך הצפייה נודדת המחשבה אל "בנות" של לינה דנהאם, הסדרה הכי מייצגת של מה שמכונה "דור ה-Y" (וש"אנשים שהם לא אני" של הדס בן ארויה מתייחס אף הוא אליה). בדומה לה, גם הגרסה הפלסטינית עוקבת אחר צעירות בשנות ה-20 לחייהן החולקות דירה בכרם התימנים, ובאמצעותן מצביעה על מגמות של שינוי ומרד בדיכוי, הפטריארכליות, השמרנות והמסורת המזוהים עם המקום שממנו הן באות. אפשר לזהות בסיפור המקומי הזה הקבלה ל"אביב הערבי" - הקבלה עליה מצביעה גם היוצרת, ולתהות אגב כך האם גם כאן מדובר באשליה או ממשות.

     

    ביקורות נוספות במדור הקולנוע של ynet:

     

    מונא חוה, שאדן קנבורה וסאנא ג'מליה ב"לא פה, לא שם" (צילומים: איתי גרוס) (צילום: יניב ברמן) (צילום: יניב ברמן)
    מונא חוה, שאדן קנבורה וסאנא ג'מליה ב"לא פה, לא שם" (צילומים: איתי גרוס)

    "לא פה, לא שם" מציב במרכזו שלוש גיבורות. האחת היא לילא (מונא חוה, "פאודה"), עורכת דין שיקית. השנייה היא סלמה (סאנא ג'מליה), לסבית העובדת כברמנית וחולמת להיות די.ג'יי המתאהבת בבחורה ערביה מחיפה (אחלאם כנעאן). והשלישית היא נור (שאדן קנבורה), סטודנטית ממשפחה מסורתית העוברת להתגורר בדירה שחולקות שתי הראשונות, למורת רוחו של ארוסה השמרן.

     

    הסרט עוקב אחר מה שקורה כאשר סלמה מגיעה עם חברתה החדשה אל בית הוריה הנוצריים באותו סופשבוע שבו הם מבקשים להכיר לה בעל פוטנציאלי, לילא מגלה שהקולנוען הצעיר שהיא פוגשת (מחמוד שלבי) מתקשה לעכל את אורח חייה, ונור נאלצת להתעמת עם ארוסה שהיה רוצה לראות אותה שבה הביתה.

     

    סרטה של חמוד, בוגרת ביה"ס מנשר לאמנות, הוא חלק ממה שכבר אפשר לכנות הגל הנשי-פלסטיני בקולנוע שנוצר כאן. "ג'נקשן 48" של אודי אלוני ו"עניינים אישיים" של מהא חאג' שיעלה כאן בקרוב מעמידים במרכזם צעירות פלסטיניות המייצגות את פניה המתחדשות של חברה פטריארכלית ושמרנית (אל שני אלה אפשר גם להוסיף את "סופת חול" של עילית זקצר המעצב דימוי זהה בחברה הבדואית).

     

     (צילום: איתי גרוס) (צילום: איתי גרוס)
     

    זוהי תופעה מרתקת שמציגה פמיניזם פלסטיני. נשים ערביות חזקות, מודרניות ומיניות. "לא פה, לא שם" משכיל לעצב אחווה נשית-פלסטינית שמותירה את דמותו של היהודי-ישראלי בשוליים, ואינה חשה כל מחויבות לעסוק בזהות הפלסטינית מבעד לפריזמה של הלאומיות. אדרבא, זהו סרט שמעמיד את המיניות הנשית והמאבק לשחרור מכבלי הדיכוי הפטריארכלי כאלטרנטיבה לשיח הפוליטי-גברי.

     

     

    חמוד מעמידה, באופן שהוא אולי מדי סטריאוטיפי, את תל אביב הנהנתנית כאנטיתזה ליישובים הערביים שמהם מגיעות הגיבורות: נצרת, תרשיחא ואום אל-פחם. אך גם החופש שהן חוות אינו אלא, אחרי הכל, אשליה, ובתל אביב - גם אם הסרט אינו עוסק בכך ישירות - שלוש הצעירות הפלסטיניות הן לעולם "אחר". ה"אחרות", על הפרספקטיבות המגוונות שלה, "כאן" ו"שם", היא אכן אחד מנושאיו של הסרט, ובעוד לילא וסלמה כבר השלימו את המהפך בחייהן וזהותן - נור נמצאת עדיין בראשיתו.

     

     (צילום: איתי גרוס) (צילום: איתי גרוס)
     

    לזכות הסרט ייאמר, שאין הוא שולח מבט דידקטי ומתריס כלפי החברה הפלסטינית המסורתית. דיוקנה של המשפחה הפלסטינית מתואר בחום ואהבה, גם אם בביקורתיות, וחמוד אינה הופכת את סרטה לעוד מאבק פשטני של שאיפה לקדמה מול שמרנות כובלת.

     

    כבר בסרטה הראשון ממקמת עצמה חמוד כקול נשי-פלסטיני שראוי וצריך להישמע. היא מצטרפת ליוצרות דוגמת הדוקומנטריסטית אבתסאם מראענה ("פארדיס, גן עדן אבוד") והתסריטאית-במאית סוהא עראף ("וילה תומא", שלא הופץ בארץ באופן מסחרי) שעוסקות בסרטיהן בכוחה של האישה הפלסטינית, בגורלה ובמלחמת ההישרדות שלה. ואם אמנם קל לנו להזדהות עם שלוש הגיבורות הקוּליות של "לא פה, לא שם" - הסרט לפחות לא מעורר את ההזדהות הזאת באופן שמחניף למבט התל אביבי.

     

     (צילום: יניב ברמן) (צילום: יניב ברמן)
     

    קשה להתעלם מהעובדה שמפיק הסרט הוא שלומי אלקבץ שיחד עם רונית אלקבץ ז"ל כתב וביים טרילוגיה שעניינה דיכוי נשי, ושהפרק האחרון בה, "גט: משפטה של ויויאן אמסלם" הוא אחד הסרטים הישראליים הטובים של העשור. סרטה של חמוד מהווה נדבך נוסף בשיח על נשים מורדות בחברות מסורתיות, ומבחינה זו הוא יוצר תחושה של שותפות גורל החוצה את חומות הלאומיות.

     

    הצלחתו של הסרט נשענת במידה רבה על שלוש השחקניות הראשיות בו, והן מביאות אל המסך נוכחות אותנטית ומשוחררת. מחמאות מגיעות גם למוזיקה המלהיבה של M.G Saad ולצלם איתי גרוס שמעצב תמונות חמות, צבעוניות ואינטימיות המאפיינות הן את הסביבה התל אביבית והן את בתי המשפחות הפלסטיניות. אבל מה שבעיקר עובד ב"לא פה, לא שם" הוא האופן שבו סרטה של חמוד חושף את הסצינה הפלסטינית בלב תל אביב - מעין עולם סודי שלצופה הישראלי ניתנת הזדמנות נהדרת להכיר אותו מבפנים.

     

    "לא פה, לא שם" (ישראל) - במאית: מייסלון חמוד. שחקנים ראשיים: מונא חוה, סאנא ג'מליה, שאדן קנבורה, אחלאם כנעאן ומחמוד שלבי. אורך הסרט: 102 דקות.


    פורסם לראשונה 07/01/2017 19:11

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: תולי חן
    שאדן קנבורה ב"לא פה, לא שם"
    צילום: תולי חן
    הטבות למנויים
    מומלצים