שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    מת לחיות: רק לא לחשוב על המוות
    בעוד החברה הדתית עסוקה במנוס אל תחיית המתים, החברה החילונית עסוקה במרוץ אל אשליית הנעורים הנצחיים. רק ברגעים בודדים של אומץ וכנות אנו מתבוננים באלף העיניים של מלאך המוות. אמור לי איך אתה קובר את יקיריך, ואומר לך מי אתה

    ספר בראשית נחתם ועמו נחתמת תקופת האבות והאימהות; יש לנו שלושה אבות ושש אמהות - ולא עוד. כל המתרחש מכאן ואילך הוא כבר סיפור התולדות.

     

     

    << הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>

     

    הפרידה מספר בראשית ומכל "הדור ההוא" מעוררת מחשבות על משמעות המוות והאם הוא באמת-באמת הסוף, או שאולי אפשר לזכות במחוות הדרן אלוהית בדמות חיים לאחר המוות.

     

    איך את אוהבת את המוות שלך?

    "רינפוצ'ה, הבט כמה הכול נקי ומסודר במערב. גם המקום שהם טומנים בו את המתים הוא ללא רבב. במזרח, אפילו הבתים שאנשים חיים בהם אינם כל כך נקיים".

     

    "אה, כן", ענה. "זה נכון, זוהי ארץ כל כך תרבותית. יש להם כאלה בתים נפלאים לגוויות המתות. אבל האם שמת לב? יש להם כאלה בתים נפלאים גם לגוויות החיות" (סוגי אל רינפוצ'ה, ספר המתים והחיים הטיבטי, תרגום: יפעת צור).

     

    טקסי הקבורה מלמדים על אמונות הקהילה ביחס לחיים ולמוות, ולכן כדאי להקדיש להם מחשבה: ארונות קבורה, קבורה באדמה - או שריפת הגופה? איפור וקישוט המתים, או תכרכים? קבורה, פיזור אפר - או התכלות הגופות על ידי עופות השמים? אמרי לי איך את קוברת את יקירייך, ואומר לך במה את מאמינה.

     

    נאסף אל עמו

    טקסי הקבורה של יעקב ויוסף מלמדים על אמונותיהם הוותיקות והחדשות של דור האבות שירד למצרים (בראשית מ"ט, כ"ט- נ', ב'): "ויצו אותם, ויאמר אליהם אני נאסף אל-עמי. קברו אותי אל-אבותיי: אל-המערה אשר בשדה, עפרון החיתי... ויכל יעקוב לצוות את בניו, ויאסוף רגליו אל המיטה; ויגווע, וייאסף אל עמיו. וייפול יוסף על פני אביו; ויבך עליו, ויישק לו. ויצו יוסף את עבדיו את הרופאים לחנוט את אביו; ויחנטו הרופאים את ישראל".

     

    טקסי מוות וקבורה דומים ילוו גם את לכתו של יוסף.

     

    שתי אמונות מוות

    שתי אמונות ביחס למהותו של המוות נלמדות מטקסים אלה: האחת היא שהמת "נאסף אל עמיו", וכנראה מגיע במותו אל מקום בו נמצאים גם אבותיו. על מנת שמפגש זה שלאחר המוות יתרחש, יש צורך להיקבר באותה חלקת אדמה שבה נקברו הדורות הקודמים.

     

    אמונה זו מסבירה את המבוכה של יעקב בבואו לספר ליוסף שאמו, רחל, נקברה אי-שם בדרך, ולא בחלקה המשפחתית. גם בלי לדעת כיצד בדיוק דמיונו האבות והאמהות את חווית ההֵאספות אל העם במוות, נלמד מסיפור רחל שהרחקת המת מהקבורה המשפחתית היא מעשה חמור.  

     

    עוד על פרשת ויחי - על הבמה

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    הנשמות חוזרות אל הגוף?

    עם מותו של יעקב אנו נתקלות לראשונה בטקס החניטה המצרי. פולחן ארוך ומורכב, שנעשה בדרכים שונות, ועוסק בשימור הגוף החיצוני של המת (על ידי הוצאת האיברים הפנימיים ושימוש בחומרי בישום ושימור).

     

    כפי שעולה מסיפורי מות יעקב ויוסף, האמונה החדשה לא דוחה את האמונה הוותיקה שהמתים נאספים אל עמם, אלא מוסיפה אפשרות נוספת של ניצחון על מלאך המוות – שימור הגופה לנצח, אולי מתוך אמונה שרוחות המתים ישבו יום אחד לשכון בגוף שנשמר עבורן.

     

    ויש עוד

    מאוחר יותר תצטרף לתרבות היהודית אמונה הולכת ומתעצמת בתחיית המתים, ותהיה אמונה בגלגול נשמות ובעולם הבא ובחיים בגן עדן ובגיהינום. גרסאות שונות ומפותחות שיסוד כולן בהתנגדות לרודנותו של מלאך המוות, ובתשוקה האנושית הנואשת להאמין שמשהו, לפחות משהו, יישאר מאתנו גם לאחר שנמות.

     

    איך בדיוק יקומו המתים

    בהומור תלמודי נפלא שמים החכמים בפיה של המלכה קליאופטרה שאלה חתרנית בעניין תחיית המתים (סנהדרין צ, ע"ב): "שאלה קליאופטרה המלכה את רבי מאיר. אמרה: אני יודעת שהמתים יחיו, שכתוב: 'ויציצו מעיר כעשב הארץ'. אלא כשהם עומדים, עומדים ערומים או בלבושיהם עומדים? אמר לה: קל וחומר מחיטה, ומהחיטה שנקברה ערומה, יוצאה בכמה לבושים, צדיקים שנקברים בלבושיהם – על אחת כמה וכמה".

     

    תראו איזו צדקת קליאופטרה, היא לא רק מאמינה בתחיית המתים, היא גם מקבלת את עמדת החכמים ולפיה לאמונה זו יסודות בתנ"ך. והיא, מלכת מצרים, אפילו מכירה את הפסוק המתאים מתהילים לביסוס אמונה זו. הנה כי כן, גם בלבה של המלכה המצרית היפה חבוי חכם תלמודי נאמן.

     

    לאחר הסכמה עקרונית על אמונת היסוד של החכמים, נותרה במחשבתה של המלכה הצדקת רק שאלה אחת קטנה: האם המתים יקומו לבושים - או, חס וחלילה, במערומיהם... ודאי שנקום לבושים. ודאי.

     

    האמונה בחיים שלאחר המוות – תג מחיר

    שאלות רבות נוספות מעוררת האמונה בתחיית המתים: מה יהיה גילן של המתות המתעוררות? עם מי ינהלו האלמנות והאלמנים שנישאו בשנייה את חייהם החדשים? היכן יימצא מקום ואוכל לכלכל את אוכלוסיית העולם המתחדשת - ומה יהיה באחריתן של המתות שקמו לחיים?

     

    נדמה השכר שמציעות אמונות אלו ברור. הן מציעות נחמה ואפשרות, שלא תגונה (בעיניי) למפלט מאימת הכיליון.

     

    החשש בהכחשת המוות על ידי התורות המציעות חיי נצח, כפול. מחד גיסא, יש אפשרות שתודעת החיים תדולל על ידי ההארכה האין-סופית שנותנות תורות אלו לחיינו. אם המוות הוא לא באמת מוות, יש לדאוג שמא החיים לא יהיו באמת חיים.

     

    את חשיבות תודעת המוות וסופיות החיים, והשפעתו על איכות החיים, ניסחו הוגי דעות רבים. וכך הסביר זאת הפסיכואנליטיקאי רולומיי: "העימות עם המוות נותן את הממשות החיובית ביותר לחיים עצמם. הוא הופך את הקיום האישי לממשי, מוחלט ומסוים... המוות הוא העובדה היחידה בחיי שאיננה יחסית, אלא מוחלטת, ומודעותי לכך נותנת לקיומי, ולכל מה שאני עושה בכל שעה, איכות מוחלטת".

     

    עם הנצח?

    המחיר האפשרי השני של האמונות בנצחיות החיים, הוא בפגיעה בערכים אנושיים לטובת ערכים דתיים, ששכרם בעתיד לבוא. ההומניזם מציב את חיי חווה ואדם, כבודם וחירותם, במרכז האחריות והדאגה האנושית. אך אם חיינו כאן ועכשיו הם אך הד קלוש של חיי הנצח המצפים לנו, הרי ששמירת ה"כאן ועכשיו" האנושי, גם הוא משני לעומת שמירת ערכים דתיים המציעים חיי נצח.

     

    אין חסינות

    אף אחד לא חסין מסכנת הכחשת המוות ודלדול החיים. למרבה הצער, גם החברה החילונית שוויתרה על האמונות בנצחיות החיים, לרוב לא מעזה להתבונן ברצינות ובכבוד במוות. בעוד החברה הדתית עסוקה במנוס אל תחיית המתים, החברה החילונית עסוקה במרוץ אל אשליית הנעורים הנצחיים.

     

    רק ברגעים בודדים של אומץ וכנות אנו מתבוננים באלף העיניים של מלאך המוות, ומסיקים את המסקנה המתבקשת: "עשו אהבה ולא מלחמה".

     

    ובבית המדרש של הטוקבקים

    בשבוע שעבר כתב ישראל (בטוקבק 72): "השאלה היא לא 'האם יש צדיקים', אלא כיצד ננהג כדי להיעשות כאלה. בכל אדם יש פגמים (גם בגדולי ישראל). המטרה היא ללמוד כיצד להתגבר ולהתעלות. עדיף ללמוד מצדיקים, ובדחק אפשר ללמוד מטעיות של אחרים".

     

    ישראל יקר, אני מסכימה עם מה שנראה לי כעיקר דבריך - שהחשוב ביותר הוא לשפר את עצמנו, ולא לחפש צדיקים. יחד עם זאת, אני חושבת שהטוב ביותר הוא ללמוד מטעויות של עצמנו, להישיר מבט אל קשיים וטעויות - ולדעת ש(גם) לכך נועדנו. האמונה בצדיקים היא שקרית ומסוכנת. האמונה הבריאה היא במאמץ להשתפר.

     

    שבת שלום!

     

    לכל הטורים של רוחמה וייס

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: דבי קופר Debbi Cooper Photographer
    רוחמה וייס
    צילום: דבי קופר Debbi Cooper Photographer
    מומלצים