שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    "ג'קי": הרבה יותר מאייקון אופנה

    הביוגרפיה הקולנועית על ג'קי קנדי מורכבת ומעוררת מחשבה. בין זיכרונות מהרצח לבין הניסיונות לשמר ממלכתיות - נטלי פורטמן מיטיבה לגלם את דמותה הפרפקציוניסטית של האישה הראשונה, בסרט שלא מתמקד רק בבגידות של בעלה ובבגדים שלה

    תקופת כהונתו הקצרה והסוערת של ג'ון פיצג'רלד קנדי בבית הלבן הייתה נושא ללא מעט סרטים – אך אלו התמקדו בעיקר ברצח, ובקונספירציות שפרחו בעקבותיו. הבחירה של "ג'קי" ("Jackie") להתמקד בדמותה של הגברת הראשונה – ג'קלין קנדי (לפני כן בובייה ובעתיד אונסיס) רחוקה מלהיות מובנת מאליה.

     

    "ג'קי" - טריילר

    "ג'קי" - טריילר

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    פרספקטיבה רחבה ומפורטת על חייה של ג'קי כאשתו של נשיא ארה"ב מחייבת פרק זמן ארוך מכפי שסרט קולנוע יכול להציע. צלילה לעומקו של מה שהתרחש מאחורי קירות הבית הלבן, ובעיקר בכל הנוגע לחיים הפרטיים של יושביו, תיצור רצף של אירועים מלודרמטיים וסנסציוניים שיתמקדו בבגידות הסדרתיות של הנשיא ובנישואים שהיו על סף קריסה. הניסיון לעסוק בכל אלו לא יכול אלא להסתכם במיני סדרה מפוקפקת, ובצונאמי של ביקורת מצד היסטוריונים הטוענים לאי דיוקים – כפי שקרה כששודרה המיני סדרה "משפחת קנדי" (2011).

     

    מצד שני, הבחירה בפרספקטיבה צרה – התמקדות בנקודת זמן מוגבלת, ובאירועים שבמרכזם עומדת ג'קי (להבדיל מבעלה) מעלה מיד את השאלה "את מי זה מעניין?". כלומר, מדוע סיפורה של האישה הצעירה והמשכילה, בעלת הסגנון וטוב הטעם האגדי, במנוטרל מהסנסציה ומהאירועים הפוליטיים חובקי העולם, אמור להיות בעל ערך? האם סרט כזה אינו אלא התרפקות פטישיסטית ושטחית על איקון אופנה בחליפת שאנל ורודה וכובע "פילבוקס" בשעת משבר?

     

    לא רק כובע וחליפה. פורטמן ב"ג'קי" ()
    לא רק כובע וחליפה. פורטמן ב"ג'קי"

    עם אתגר זה מתמודדים בהצלחה מרשימה הבמאי הצ'יליאני הבכיר פבלו לריין ("לא", "המועדון", ובעוד חודש יעלה על המסכים סרט נוסף שלו - "נרודה") והתסריטאי נואה אופנהיים (שזכה על עבודתו בפרס התסריט בפסטיבל ונציה). תחכומו של הסרט מעוגן במבנה המשתמש במעבר בין נקודות זמן בכדי להאיר אחת באמצעות אחרת. זהו סרט תיאורטי במובן הטוב של המילה.

     

    השותפה השלישית היא נטלי פורטמן בתפקיד ג'קי, פורטמן משחקת דמות ציבורית עם מניירות מחושבות ומאופקות, אך גם עם דרגות וצורות שונות של הסרת המסכה הזאת מול אלו שמולם היא ניצבת – מהעיתונאי המגיע לראיין אותה (בילי קורדופ), כומר בשם מק'סורלי (ג'ון הרט), בובי קנדי (פיטר סארסגאד), העוזרת האישית ננסי צוקרמן (גרטה גרוויג) יועץ הרסטורציה של הבית הלבן ויליאם וולטן (ריצ'ארד אי. גרנט), סגן הנשיא שהופך לנשיא החדש לינדון ג'ונסון (ג'ון קרול לינץ') ואשתו ליידי בירד (בת' גראנט). הנשיא קנדי (קספר פילפסון) נמצא כל הזמן ברקע אך זמן המסך שלו מוגבל ביותר, וכך גם האינטראקציות הישירות שלו עם ג'קי.

     

    ביקורות נוספות במדור הקולנוע של ynet:

    נדיה - שם זמני

    מעבר להרים ולגבעות

    המקום בינינו

     

    שלושת היוצרים מעצבים דמות שעוסקת ביצירת הדימוי המושלם – דימוי הנשיאות של "קמלוט" (ההגדרה המפורסמת של ג'קי לעידן קנדי המשווה את הבית הלבן לטירת המלך ארתור). כמו ב"ברבור השחור" פורטמן (האם יש "ילדה טובה ומושלמת" ממנה בשחקניות הוליווד?) במיטבה בגילום עוד דמות פרפקציוניסטית המצויה במשבר - כאשר הסדק בראי הופך לשבר בזהות.


    העלילה מתחילה שבוע לאחר הרצח. ג'קי, אלמנה בת 34, מעניקה ראיון לעיתונאי מ"לייף מגזין" באחוזה של משפחת קנדי בהיאניס פורט מסצ'וסטס – כלומר, כשהיא וילדיה כבר מחוץ לבית הלבן. מטרתו המוצהרת של הראיון היא למנוע את התרחבות הסדקים שכבר החלו להופיע במורשת שאותה טיפחה במהלך הכהונה שנקטעה.

     

    זמן קצר לאחר תחילת הראיון מתחילים להישזר קטעים (המשוחזרים בהקפדה עילאית) מתוכנית הטלוויזיה ששודרה בפברואר 1962 ובה אירחה ג'קי 45 מיליון צופים בבית הלבן והרצתה בפניהם על הרסטורציה אותה היא מבצעת במבנה ובתכולתו. עם התקדמות הראיון יש מעבר לנקודות זמן שונות המצויות בעיקרן בימים שלאחר הרצח – שחזור מפורט מבחינה גרפית של רגעי האימה בנסיעה ברחוב אלם, ההלם הראשוני, דימוי ההשבעה המפורסם של לינדון ג'ונסון ותכנון הלוויה וביצועה. אירועים אלו אינם נשזרים על פי סדר התרחשותם אלא בהתאם להגיון הנושאי של הסרט.


    הניסיון לכונן ולשמר פסאדה מלכותית של מוסד הנשיאות והעומד בראשה צריך לעמוד מול כל אלו, במיוחד כשלתוך כך נמהל האבל על מי שנרצח והרגשות המורכבים כלפיו. לקראת סוף הראיון, בנקודת השיא של הסרט, ג'קי מציגה את הרעיון של "קמלוט" בפני העיתונאי, אך אז לא יהיה ניתן אלא לחשוב על משמעויות האירוניות והטעונות של רעיון זה.

     

    ה-DNA התיאורטי של הסרט נרמז באקט של אנכרוניזם מכוון. לרגע קצרצר, לא יותר מהרף עין, ג'קי מניחה כוס משקה אלכוהולי על ספר שפורסם ב-2015 – ספרה של דברה לוץ "הקבינט של ברונטה: חיים של שלושה בתשעה אובייקטים". זוהי ביוגרפיה של חיי המשפחה הספרותית המהוללת באמצעות חפצים שהיו ברשותם – ממש כמו האופן שבו ג'קי מתפקדת כאוצרת של מוסד הנשיאות ושל בעלה המנוח, וכמו האופן שבו הסרט עצמו בוחן את עולמה של הגיבורה באמצעות הצגת תפקידה זה.

     

    רגע זה מתרחש בנקודת האמצע של הסרט – לצלילי שיר מתוך המיוזיקל "קמלוט" שהיה אהוב במיוחד על הנשיא, זיכרון מחיי הנישואים המהווה הבלחה של הרמוניה זוגית. במונטאז' של לילה אחרון בבית הלבן ג'קי שותה, מחליפה שמלות, מתהלכת בחדרים גדושי החפצים שהיא ליקטה וארגנה בטוב טעם מושלם – רגעים שיש בהם הד עמום לסרט אימה.

     

    היחסים הבעייתיים עם הבעל והכאב האישי שחוותה ג'קי עם מות שניים מילדיה (בתקופות ההיריון, ויומיים לאחר לידה) עולים בשיחה המרכזית השנייה הנשזרת לתוך העלילה. זוהי שיחה על משבר אמונה עם כומר, והיא מתרחשת זמן קצר לפני הקבורה של הילדים ליד קבר אביהם. הדיסקרטיות המתחייבת מצד איש הדת מאפשרת לג'קי להתייחס, גם אם באופן מאופק ביותר, למגרעותיו של בעלה – אך גם כאן היא מציעה נקודות לזכותו. "ג'קי" מתרחק מהסנסציוני ומצליח להיות מורכב, מרובה ניואנסים, ומעורר מחשבה.


    פורסם לראשונה 16/02/2017 10:40

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים