שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    ביקורת סרט - "סיפור אהבה ארץ ישראלי": קולנוע ציוני צנוע
    להבדיל מסרטים לאומיים-הרואיים, במרכז של "סיפור אהבה ארץ ישראלי" עומדת דמות נשית, והסיפור הפרטי המוצג בו - נטול פאתוס. יחד עם מוזיקה נהדרת וצילום משובח הבמאי הוותיק דן וולמן יצק בסרט שלל רגעים יפים - שמחפים על דמויות נטולות עומק

     

    דווקא בתקופה שבה שרת התרבות תובעת נאמנות פטריוטית מצד קולנוענים וקוראת שלא לתמוך בסרטים המבטאים "דה-לגיטימציה" של מדינת ישראל (ומה זה, בעצם?) – מגיע אל האקרנים "סיפור אהבה ארץ ישראלי" ומראה שאפשר לעשות קולנוע ציוני ללא התלהמות, מבלי שיהפוך למניפסט קולני, ובעיקר בשקט ובצנעה האופייניים כל כך ליצירתו של דן וולמן.

     

    צפו: הטריילר של "סיפור אהבה ארץ ישראלי"

    צפו: הטריילר של "סיפור אהבה ארץ ישראלי"

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    שמו של הסרט, המבוסס על מונודרמה מאת פנינה גרי, מעיד על היותו סיפור פרטי השואף אל ספֵירה היסטורית ואפילו מיתית. משהו כמו "הוא הלך בשדות" או "הם היו עשרה", אם לציין שני סרטים לאומיים-הרואיים מכוננים משנות ה-60. אבל סרטו של וולמן נעדר אותו פאתוס שנלווה לצמד הסרטים הנ"ל, ואפילו סצינה המתארת את ההאזנה מורטת העצבים להצבעה באו"ם על הקמת מדינת ישראל מתוארת בו ביבשושיות מסוימת.

     

     (צילום: רמי צלקה) (צילום: רמי צלקה)
    (צילום: רמי צלקה)
    כאמור, "סיפור אהבה ארץ ישראלי" מבוסס על הצגת יחיד מצליחה המביאה סיפור אמיתי: סיפור אהבתם של פנינה גרי ועלי בן-צבי, בנו של מי שיהיה נשיאה השני של מדינת ישראל, שנהרג ב-16 במרץ 1948 בשדות קיבוצו בית קשת, בהתקלות עם ערבים ימים ספורים לפני חתונתם.

    הסרט נפתח כאשר מרגלית, בת דמותה של פנינה המגולמת בידי עדי בילסקי (ששיחקה גם במונודרמה), מקבלת את הידיעה על מותו של עלי (אביב אלוש). השניים נפגשים כאשר מרגלית וחברתה עושות את דרכן מנהלל לחיפה כדי לצפות בהצגת "אדיפוס המלך" (מאוחר יותר היא תפגוש שוב את עלי ביישובה, והוא אף יבלה לילה בבית הוריה). מרגלית חולמת להיות שחקנית, ובחיפה היא פוגשת שחקן צעיר ונערץ (עידן ברקאי) המגלה בה עניין רומנטי ומבטיח לסייע לה אם תתקבל ללימודי משחק בסטודיו של "הבימה".

     

    עוד ביקורות קולנוע:

    "שעתם היפה": נוסטלגיה בריטית חביבה

    "לזרום עם זה": קומדיה דה לה שמאטע

    "שודדי הקאריביים 5": הספינה טובעת

     

    אלא שמרגלית מאוהבת בעלי (את אביו שכיהן אז כנשיא הוועד הלאומי של היישוב היהודי מגלם אלכס אנסקי), ונקרעת בין התשוקה להגשים את חלומה בעיר הגדולה לבין אהבתה. בנוסף, כאשר היא עוברת לגור עם עלי בבית קשת היא מתקשה להתרגל לחיים השיתופיים – סצינה אחת מתארת דיון נוקב בשאלה מה יעלה בגורלן של מתנות החתונה – וזהו הבסיס למשבר ביחסיהם.

     

     (צילום: רמי צלקה) (צילום: רמי צלקה)
    (צילום: רמי צלקה)

    דיתה גרי ("אינדיאני בשמש") כתבה תסריט המביא את הסיפור הרומנטי הזה בצורה ישירה ואפילו נאיבית במקצת. בכלל, נדיר היום במחוזותינו לצפות בסרט שאינו מנסה להסתיר את הסיפור התמים שבמרכזו מבלי להידרש להצטעצעויות סגנוניות ואמנותיות. זו אולי הסיבה שמבקריו של הסרט יראו אותו כ"מיושן" ו"אנכרוניסטי", אבל סרטו של וולמן אינו מתיימר להיות יותר מאשר הסיפור הקטן והאנושי שהוא.

     

    מותו של עלי, על כן, אינו מוצג כהתגלמות של אתוס ההקרבה הציוני (אחת הסברות הייתה שהוא התאבד על מנת שלא ליפול בידי הבדואים התוקפים), אלא כסיומו הטרגי של סיפור שייצג ועודנו מייצג את המקום הזה שבו גברים צעירים נופלים בקרב. יתר על כן: להבדיל מהסרטים הלאומיים-הרואיים, במרכז כאן עומדת הדמות הנשית ולא הגברית.

     

     (צילום: רמי צלקה) (צילום: רמי צלקה)
    (צילום: רמי צלקה)

    זו אינה הפעם הראשונה בה נדרש וולמן לסיפור המתרחש בימי טרום הקמת המדינה. כבר בסרטו המצוין "מחבואים" (1980) הוא גולל מעשה המתרחש בירושלים המנדטורית שגיבורו הוא סטודנט ישראלי המנהל מערכת יחסים הומוסקסואלית עם צעיר ערבי. במובן זה, הטון החתרני-ביקורתי של הסרט החשוב ההוא מומר ביצירה הנוכחית במערכת ייצוגים שמרנית ומסורתית יותר מבחינה אידיאולוגית, והסרט נדמה כחסר איזה סב-טקסט שיהפוך את עולם הדימויים שלו למורכב ומעניין יותר.

     

    גם הדמויות הראשיות עצמן נטולות עומק, ועל אף שהצופה מעורב בסיפורן וגורלן – קשה לומר שבילסקי ואלוש מצליחים לצקת בהן מורכבות (בילסקי עצמה מתקשה לשכנע כנערה בת 17). דמותו של עלי, למשל, המעורבת בין היתר בהעפלה הבלתי לגאלית, נדמית יותר כפנטזיה רומנטית מאשר נוכחות קונקרטית. עדיין, סגנונו המאופק של וולמן מעניק לסיפור הזה הרבה רגעים יפים – באחד מהם משתקפים דימויי תל-אביב הקטנה בחלונות האוטובוס שבו נוסעת מרגלית, ואלה מעניקים צביון של הזיה קסומה להגעתה אל העיר הגדולה כדי להיבחן ב"הבימה". שבחים מגיעים גם לצילום היפה של רן אביעד והמוזיקה שהלחין אורי וידיסלבסקי.

     

     (צילום: רמי צלקה) (צילום: רמי צלקה)
    (צילום: רמי צלקה)

    הקריירה הקולנועית של וולמן מתפרשת כבר על פני חמישה עשורים, מאז ביים את סרטו הראשון והיפה "התימהוני" (1970) שהוצג בתחרות הרשמית בפסטיבל קאן. ההערכה כלפיו מלווה לא פעם בהתפעלות כמעט רומנטית מנחישותו והתמדתו, ומעבודתו בשולי הקולנוע הישראלי, לעיתים בתנאי גרילה (בטקס פרסי אופיר אשתקד הוענק לו פרס על מפעל חיים).

     

    וולמן ללא ספק ראוי להערכה הזו, בעיקר משום שמדובר בבמאי הוותיק ביותר הפועל כיום בישראל. מעניין שבקולנוע העולמי במאים דוגמתו הפועלים ברציפות משך עשורים רבים אינם נחשבים ל"תופעה", אבל הקולנוע הישראלי למרבה הצער לא שומר אמונים למייסדיו וותיקיו. יש על כן משהו מרגש במפגש עם סרט חדש של וולמן, שיצירתו המצטברת הולכת ומעצבת את דיוקנה של החברה הישראלית לגווניה.


    פורסם לראשונה 29/05/2017 11:41

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הטבות למנויים
    מומלצים