שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    בית יהודי באמצע גואה: כך התחברתי מחדש
    "כמו נקודה קטנה של אור קרא לי בית 'ליבא' להיכנס, בין הפרות והדוכנים התיירותיים בהודו. ומרגע שנכנסתי זה הפך לבית היהודי שלי: בארוחות שבת לדתיים וחילונים, בהתנדבות עם יתומים מקומיים - ובתמהיל מיוחד של יהדות שאיננה כופה את עצמה. עכשיו מבקשים נעה ואליעזר בצר עזרה, כדי שיוכלו להמשיך לפעול שם"

    ארוחת שבת, אמא דואגת, משפחה, צחוק, אור – "הבית היהודי" (לא המפלגה) עורר בתוכי הרבה קלישאות. הגעתי לגואה לבד, אחרי שלושה ימים מטלטלים בדלהי, הודו. מה שנקרא, נחיתה לא רכה. נהגי ריקשה עקצו אותי על ימין ועל שמאל, כמקובל בערים הגדולות (ולעיתים גם הקטנות); הגברים מסביב ראו בי "טרף קל", ועל אלה נוספו התרבות ההודית, האוכל, הריחות. הכול היה זר כל כך ומשוגע.

     

    << הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו  >>

     

    אחרי טיסה לא ארוכה ונסיעה ב"ג'ונגלים" של גואה הגעתי לחוף פאלולם, הדרומי ביותר במדינה, ממש באמצע הלילה. הנהג שהסיע אותי משדה התעופה הוריד אותי בחוף, ואיחל לי הצלחה בלמצוא את עצמי.

     

    קראו עוד בערוץ היהדות :

     

    את הלילה הראשון העברתי בטוב בזכות מלאכים בדמויות אדם (ישראלים, נו מה). אבל בבוקר קמתי וידעתי שאני חייבת לחשב מסלול מחדש. רציתי להכיר חברים, להסתובב. לא היה לי אפילו עם מי לאכול ארוחת בוקר.

     

    קיבוץ גלויות יהודי בלב הודו

    בשעת בוקר מוקדמת, אחרי שהתארגנתי על תיק צבעוני קטן שהחליף את תרמיל הטיולים המאסיבי שאיתו הסתובבתי עד אז, התחלתי לטייל ברחוב המקביל לחוף ולחפש לעצמי תעסוקה.  

     

    בית יהודי בהודו

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    מרחוק, בין הפרות והדוכנים התיירותיים, ראיתי פתאום שלט גדול: "בית ליבא". משהו בצבעוניות שלו משך אותי להיכנס דווקא לשם, ולא לבית חב"ד שממול. גיליתי בית פרטי עם חצר ממוצעת בגודלה – ובכל רחבי השטח שטיחים, ערסלים וכריות שמזמינות לשבת. אז ישבתי.

     

    מאותה נקודת זמן ואילך, במשך השבועיים שבהם שהיתי בחוף, הפך "ליבא" למקום המפגש הרשמי (והלא רשמי) של החבורות שאיתן הסתובבתי. כמו בית פתוח בלתי מחייב, ממש לא פורמלי. מקום להכיר אנשים, לשבת לכוס תה, לעשן. לפגוש שם במקרה את היבה ובדור – שני מלאכים שהיו איתי על הטיסה מהארץ; להתחבר עם תמר שישבה איתי כמה חודשים קודם לנסיעה באיזו הרצאה תל-אביבית על טיולים להודו (כזו שהולכים אליה כדי לקבל אומץ לטוס לבד). ממש כמו הקלישאה היהודית-ישראלית של קיבוץ גלויות - אבל ברוח נעימה, מקבלת ומכילה.

     

    בארוחת שישי, ואני בחורה חילונית לחלוטין, לא הרגשתי לרגע בלתי רצויה – עם השמלה הקצרה או הטלפון שהלך איתי. הרעיון שסביבו נסב הכל כלל הקשבה, אהבה, דיבור וכבוד הדדי, איש לרעהו ואיש לאמונת רעהו.

     

    בלי פוליטיקה, בלי הטפה

    כל כך נשביתי בקסם, עד שמצאתי את עצמי מתנדבת בבתי יתומים באזור, פעילות שמוביל – איך לא – "ליבא", מתוך מטרה לעודד את המטייל הישראלי הממוצע להתקרב לתרבות המקומית, לתרום לה ולהעשיר את חוויית הטיול מעבר לשילוש הקדוש של עישון-רביצה-אוכל.

     

    ה"אבא ואמא" של בית "ליבא", אליעזר ונעה בוצר
    ה"אבא ואמא" של בית "ליבא", אליעזר ונעה בוצר

     

    נתקלתי בעוד "בתים" כאלה לאורך הטיול שפתחו את ליבם, נתנו מקום לינה, אוכל, ארוחת שבת, אוזן קשבת ולפעמים הצלת חיים של ממש. התמהיל הזה של יהדות שאיננה כופה את עצמה, לצד מסורת שכל אחד יכול לחבק במידה שמתאימה לו והתחושה הבלתי מחייבת והמכילה, יוצר מקום מפגש מאחד, נטול פוליטיקה ונקי מהטפה.

     

    התמהיל הזה מושך למקומות הללו מגוון מיוחד של מטיילים – נתקלתי בתיירים בריטים שגילו את שורשיהם היהודיים, עם דתיים שומרי שבת ואפילו מוסלמי ישראלי שהתגעגע לקצת עברית.

     

    כדי שהמקום המיוחד הזה יוכל להמשיך לפעול גם בעונה הקרובה בגואה, נדרשים לו 90 אלף שקלים. קמפיין ההדסטארט שפתחו ה"אבא והאמא" של בית "ליבא", אליעזר ונעה בוצר – עומד להסתיים היום (ה'). אני כבר תרמתי את חלקי, ויודעת שאשוב לשם. ואתם?

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "בית יהודי באמצע גואה: כך התחברתי מחדש"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    ותן חלקנו
    מומלצים