שתף קטע נבחר
 

אברהם, אל תלך לשם: הרכבת הקלה להטרדות מיניות

זה הפך כמעט לנוהל קבוע: את עולה לרכבת הקלה, מתקפת את הכרטיס ומותקפת מינית. זה התחיל באברם אבינו שהתייחס לשרה כאל חפץ - וממשיך גם בימינו, כשהרכבת הקלה הפכה גן עדן לסוטים בחסות הצפיפות האיומה, ואין דין ודיין. סיטיפס בתגובה: תתלוננו במשטרה

רכבת קלה למטרידים

יום שני בבוקר. אני בדרכי לעבודה והרכבת הקלה, כתמיד, צפופה באופן חסר רחמים. גם הבוקר, בחסות הדחיסות, גבר מצטופף עליי, מתחכך. גם היום אני מנסה לברוח מאזור צפוף אחד למשנהו, בחיפוש חסר סיכוי אחר אזור מוגן. גם היום אני קורבן להטרדה מינית בחסות "סיטיפס".

 

לזמני הדלקת נרות ויציאת השבת - היכנסו לכאן 

 

<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו  >>

 

זה הפך כמעט לנוהל קבוע, חלק מחושב מהוצאות הנסיעה; את עולה לרכבת, מתקפת את הכרטיס ומותקפת מינית והנה, התחנה שלך מגיעה, שילמת את חובך ואת זכאית ללכת לעבודה.

 

רציתי לעמוד באמצע הרחוב ולצרוח ברחוב "די. נמאס". רציתי להיכנס למשרדים של "סיטיפס", לשבור את השולחנות ולומר להם שאנחנו והילדים והילדות שלנו לא מסכימים עוד לעסקה הזו. אבל בסוף, כתמיד, יישרתי את הגב, מתחתי חיוך על הפנים והלכתי מושפלת למשרד.

 

אלוהי אימותינו ואבותינו

למזלי אני עובדת בבית מדרש להכשרות רבות ורבנים של התנועה הרפורמית, ועל כן יום העבודה שלי נפתח בתפילת שחרית. נרגעתי בחיק התפילה הליבראלית, שבניגוד לרכבת הקלה, מכבדת את חברותיי ואותי.

 

החזנית ברכה: "ברוך אתה אדוני אלוהינו ואלוהי אבותינו ואימותינו..." בין הקירות המוגנים של בית הכנסת שלי הסדרתי את הנשימה והרהרתי באפשרות שגם אני חלק מצלם אלוהים.

 

שרה יוצאת מהארון

התורה הוצאה מארון הקודש וקראנו בפרשת השבוע לך לך (בראשית י"ב, י"א-י"ד): "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִקְרִיב (אברם) לָבוֹא מִצְרָיְמָה וַיֹּאמֶר אֶל שָׂרַי אִשְׁתּוֹ הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה אָתְּ וְהָיָה כִּי יִרְאוּ אֹתָךְ הַמִּצְרִים וְאָמְרוּ אִשְׁתּוֹ זֹאת וְהָרְגוּ אֹתִי וְאֹתָךְ יְחַיּוּ: אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ לְמַעַן יִיטַב לִי בַעֲבוּרֵךְ וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ". 

 

 

בהשראת חוויות הרכבת נדדו מחשבותיי למדרש שסופר בילדותי פעם אחר פעם: (בראשית רבה, לך לך, מ'): "ויהי כבוא אברם מצרימה' ושרה היכן היא? נתנה (אברהם) בתיבה ונעל בפניה, כֵּיוון שהגיע למכס... פתחה והבהיקה ארץ מצרים מאורה".

 

נזכרתי שכילדה אהבתי את המדרש הזה. היה לו ניחוח מתוק – שרה היפה עטופה כמתנת יום הולדת או קופצת מתוך עוגת קצפת, מחייכת ולוחשת לי "מזל טוב".

 

דמיוני הילדותי סירב להבין שלא למעני, אלא למען חבורת גברים מריירים, נפתחה קופסת המתנה. בוודאי שלא רציתי לשאול את עצמי מדוע גבר נועל את אשתו בקופסה ולמה לאף אחד לא אכפת מהרצונות שלה.

 

עדיפויות שכאלו

בעודי מתאמצת לבנות מחיצה בין הרכבת לבית הכנסת, התחלתי לחשב חשבונות וניסיתי להבין את ההיגיון של אברם האומר לשרה: "אמרי נא אחותי את".

 

ההיגיון המוסרי של אבינו הוא שמה שחמור באמת הוא שגבר יקורנן. לכן לא מתקבל על דעתו להצהיר: "אתם מוזמנים לשכב עם אשתי, אם זה המחיר הנדרש להצלת חיי". אבל מותר לעשות את זה. לראשונה הבנתי שהפחד האמיתי של אברהם אינו שייגעו באשתו אלא שיחשבו שהוא גבר חלש.

 

והינה בצומת הדרכים שבין הרכת הקלה לקריאה בתורה, התבהרה לי תורת המוסר הפטריארכלית: בתחתית הסולם, במקום בלתי נראה או נספר, מונחים רגשותיה של האישה. מעליה נמצאת בהלת הבעילה של אשתך על ידי גבר זר. מעליה ניצבת התדמית החברתית, הכבוד, של הגבר הנשוי. ובראש הסולם עומדת על משמרתה ההגנה על חיי הפטריארך, שהרי לשם כך התקיים המסחר בגופה של שרה: "וחייתה נפשי בגללך" אומר אברם, בעודו משווק את "אחותו" למלך מצרים.

 

"תהיי חמוצה בחן" (ב. נתניהו)

נשמות טובות מבית המדרש של הטוקבקים, אפשר להפסיק לדאוג, אני לא באמת חושבת שאברהם ושרה היו באמת, אבל שסיפורים תרבותיים חזקים מהיסטוריה. סיפור החבאתה של שרה בארון ומכירתה למצרים הוא ארכיטיפ תרבותי. הוא נחצב מנשמת העם שלנו, וגם בונה אותה.

 

ותודה גם לך ביבי, אבל לי לא בא להיות "חמוצה בחן". האמת, מזמן נמאס לי להיות חיננית. אני מעדיפה אולי חמוץ-מריר, ואם יש לך טעם שדומה לעצב, עלבון ואבל מתמשך, זה יתאים למחשבות שהיו לי ביום שני בבוקר.

 

באמת שלא כועסת

על מי יש לי לכעוס, על ההיסטוריה? על האלים שניצחו את האלות לפני חמשת-אלפים שנים בערך? על כך שגברים פריווילגים לוקחים את מה שהקהילה נותנת להם? אני לא כועסת, אני עצובה, ואני כל כך מקווה שנלמד להיות טובות וטובים יותר.

 

אשתו היא בֵּיתו

המשותף למסעו של אברם למצרים ולמסעות היומיים ברכבת, הוא שהאמונה שנשים הן חפץ, הן אובייקט לשימושו של הבעל, עדיין לא עברה מן העולם. יעיד על כך (אם מישהי זקוקה להוכחות) הדיבר "לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ לֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ".

 

אישה היא כמו בית, עבד, שור וחמור. היא רכוש. אחזור ואכתוב: העובדה שהתורה לא כותבת באיסורי העריות שאסור לאב לשכב עם בתו, מצטרפת גם היא לאותה הבנה – אישה תמיד שייכת, היא תמיד בבעלות ואין לה קיום עצמאי.

 

כן, עברנו דרך ארוכה וכיום החוק מכיר בנו כישות משפטית. אנו זכאיות להעיד, לנהל חשבון בנק, ללמוד באוניברסיטה ואפילו לבחור לכנסת. ועדיין, במדינת ישראל מותר למפלגות להצהיר שאינן מוכנות לקבל נשים לשורותיהן, רשויות מקומיות תולות באין מפריע שלטי רחוב שמבהירים לנשים כיצד עליהן להתלבש והיכן אסור להן ללכת. אוניברסיטאות פותחות קורסים שבהם אסור לנשים ללמד, נשים נרצחות על ידי קרובי משפחה ואין מושיע, ונוסעים ברכבת הקלה בירושלים חושבים שגוף האישה הוא מגרש המשחקים שלהם ולאיש לא אכפת.

 

גם גברים בנפגעים

לא, אין סיבה לחשוב שנסיעה באוטובוס או הליכה ברחוב בלילה מקנות לאישה תחושת ביטחון. אבל מסיבות שחשוב לבדוק אותן, הנסיעה ברכבת הקלה בירושלים הפכה לסיוט עבור נשים רבות.

 

הצפיפות האיומה והשערורייתית היא כמובן חממה לעברייני מין; לכי תטעני, לכי תתפסי ולכי תוכיחי שהוטרדת בקרון שבו אין מקום לזוז ואין אפשרות למינימום מרחק מהזולת.

 

ברכבת, בניגוד לאוטובוס, אין נהגת או נהג (כלומר יש, אבל הם סגורים בתא נפרד), ואני לא יכולה לומר לבתי או לעצמי: "אם את דואגת תעמדי ליד הנהג". חבורה של נשים, ילדות, ילדים וגברים נדחסים בעל כורחם בקופסה ניידת, וכמאמר המשוררת: "רק עליי עוד לא שמו שלט, מסביב אין לי כל גדר / לו הייתי, נאמר, איילת - אז היה מצבי אחר".

 

אל תטעו, פקחיות ופקחים יוצאים ובאים ברכבת בלי סוף. בכל נסיעה תדרשי להוכיח ששילמת לפחות פעמיים. גם פקחי ביטחון יש בשפע, אבל בעניין הצפיפות והאלימות המינית ברכבת – למי אכפת?

 

סוטי המין של ירושלים כבר הפנימו את הפוטנציאל, והם מצטופפים אתנו ברכבת וחוגגים. הגוף שלנו הוא הלונה-פארק שלהם, ואין דין ודיין.

 

חשוב לי לציין שמאז שהעליתי כמה פוסטים בנושא, גברים רבים עדכנו שגם הם סובלים מאלימות מינית ברכבת. על זה נאמר: כולנו באותו קרון.

 

לא מרימה ידיים

מאימהות התנועה הפמיניסטית למדתי שאנו חייבות להקפיד לראות עוולות ושאסור להרכין ראש בפניהן. אז הנה אני מנסחת שלוש דרישות פשוטות:

 

א. הצפיפות ברכבות חייבת להיפסק. ב. שלטים מאירי עיניים ובהם אזהרה וטלפון לפניות למוטרדות מינית חייבים להיות תלויים בכל קרון, ופליירים תואמים יחולקו תדיר לנוסעות ולנוסעים. ג. מפקחות שאמונות לסייע בשמירה על גופנו יעלו לרכבת, יסתכלו, יחפשו, יעירו וישאלו לשלומנו הפיזי.

 

ואם זה לא יקרה – אנחנו נדאג לעצמנו. אולי נפצח בחרם נוסעות בסגנון: "מי שמותקפת – לא מתקפת". ובינתיים, כתבו פוסטים בנושא ומלאו את הפייסבוק בעדויות ובמחאה.

 

כמה נשים נפלאות מעיריית ירושלים, שערות לאסון היומיומי ברכבת הקלה, ולא מצליחות להגיע להידברות של ממש עם סיטיפס, הכינו שאלון בנושא ההטרדות המיניות ברכבת הקלה (בקישור), אנא מלאו אותו ואולי נביא ישועה.

 

מסיטיפס הרכבת הקלה נמסר בתגובה: "אנו מגנים כל אלימות פיזית, מינית ומילולית באשר היא. בכול שנות פעילותה של הרכבת הקלה התקבלה אצלנו רק תלונה אחת על הטרדה, והיא הועברה מיידית לטיפול המשטרה. אנו מבקשים במקרים מסוג זה לפנות למשטרה ולהגיש תלונה, כדי שהגורמים המוסמכים לכך יטפלו בפנייה ואירועים כאלו יזכו למענה מיידי".

 

ובבית המדרש של הטוקבקים

בשבוע שעבר דברתי על נוחות תיבת נוח, ובבית המדרש התפתח דיון נהדר בשאלה האם נוח היהודי הוא מקור או שמא הוא העתק של דמות שפעלה באזור זה של העולם. בסרטון אני מתייחסת לכך.

 

שבת שלום!

 

לכל הטורים של רוחמה וייס

 

סייעה בהכנת הכתבה: יעל פרידסון

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: דבי קופר Debbi Cooper Photographer
פרופ' רוחמה וייס
צילום: דבי קופר Debbi Cooper Photographer
מומלצים