לאור יום, ברכבת הקלה, הרב הטריד את תלמידיו

מקרה שקורה ולא במקרה

זה קרה ביום חמישי לפני שבוע, בשעות אחר הצהריים. עליתי על הרכבת הקלה והעמוסה בתחנת העירייה. התרחשות במרכז הקרון משכה את תשומת לבי; חבורה של נערים דתיים (נראים מהזרם החרד"לי; כיפות סרוגות גדולות, פאות ארוכות) משתוללים ליד אחד הספסלים ברכבת.

• לזמני הדלקת נרות ויציאת השבת - היכנסו לכאן 
  

חילול השם?

בשלב זה התערבתי. "למה אתה כל הזמן נוגע בתלמידים שלך?" הוא עם הגב אלי. שותק. התלמידים מצחקקים: "הרב אתה רואה, זה חילול השם". הבהרתי: "זה יותר גרוע מחילול השם, זה גועל נפש". הרב והתלמידים ירדו בתחנה המרכזית.

מורה אחר שנגע בנו

להגביר את התדהמה הם סיפרו לי: "היה מורה אחר שנגע בנו וזה הפריע לנו, אז העירו לו והוא הפסיק". אני (שנייה לפני שהלסת צונחת): "הוא עדיין מלמד אתכם?" התלמיד: "כן, הוא נגע רק בכמה תלמידים". אני: "אה... אתם יודעים שמגיע לכם שלא יגעו לכם בגוף? אתם יודעים שלמורים אסור לגעת כך בתלמידים?" הם מורידים ראש, ואני מודה להם וחוזרת למקומי.

מה שלא מפתיע

שמורה פוגע מינית בתלמידיו בגלוי ובבוטות.

שרב פוגע מינית בתלמידיו בגלוי ובבוטות.

שקרון רכבת עמוס, ומעשי הרב נותרים בלי תגובה.

שהתלמידים היו נבוכים ומבולבלים.

שיש סיכוי גבוה שהקהילה והמערכת יקברו את העדות הזו.

שהעובדות לא יבלבלו

לכאורה, קהילות שמרניות שצניעות היא דגלן, אמורות לחפש אירועים אלה ולהגיב בחומרה. אלא מה? שתי הנחות מפריעות להן להיאבק בעברייני מין; הראשונה היא שנשים לא צנועות הן המכשול העיקרי בפני המוגנות המינית. השנייה: "לא נחשדו ישראל על משכב זכור" (קידושין פב, א).

איש לא אמר דבר. אילוסטרציה

מה כן הפתיע אותי

מיד עם פרסום הפוסט (בקבוצת הפמיניסטיות הדתיות, קבוצה סגורה) התחלתי לקבל פניות מנשים וגם מגברים שזיהו עצמם כשייכים לזרם החרדי-לאומי. הם הביעו את דאגתם, ביקשו פרטים, פעלו לזיהוי בית הספר והמורה - וליידוע הגורמים הרלוונטיים, להבנתם.

ברית של חמלה

באותן שיחות טלפון הבנתי שכרותה בינינו ברית של מי שיודעות ויודעים שכולנו מועדות לחטא, ושום קהילה לא מוגנת מפני אלימות מינית. אני לא התנשאתי עליהן (אני מקווה) ואני יודעת שהן לא התנשאו או התגוננו בפניי. דיברנו על הילדים, וחשבנו איך להציל אותם מהחוויה הקשה, שלקצה הקרחון שלה נחשפתי ברכבת.

ברית החמלה היא הברית הפמיניסטית

זהו הפוטנציאל האמיתי של הפמיניזם. הפוטנציאל המוסרי שלו הוא בגילוי שדיכוי הוא דיכוי. הפמיניזם הוא תנועה נגד דיכוי בנות חווה ובני אדם, ומכאן חובת התמיכה גם בלהט"בים, בגברים וילדים שהם קורבנות של אלימות מינית או אחרת, בטרנסג'נדרים, בפליטות ובפליטים ובכל קבוצה מוחלשת אחרת.

מה שלמדנו מה"רבוֹת" צלפחד

חמש נשים אמיצות ומיוחדות במינן נצבות במרכז פרשת השבוע, פנחס. אלו הן בנותיו של צלפחד - מיוצאי מצרים, אבל יש לקרוא להן בשמותיהן הפרטיים, כפי שעושה המקרא (במדבר כ"ו, ל"ג ומקומות נוספים): "מַחְלָה וְנֹעָה חָגְלָה מִלְכָּה וְתִרְצָה".

סיפור על חירות ואומץ

צלפחד נפטר והשאיר אחריו חמש בנות. משה עומד לחלק את הנחלות בארץ ישראל לזכרי השבטים. בנות צלפחד מבינות שבהיעדר אח תיוותר משפחתן ללא נחלה, והן באות בדברים לפני משה והנהגת העדה (במדבר כ"ז, ב'-ד'): "וַתַּעֲמֹדְנָה לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי הַנְּשִׂיאִם וְכָל הָעֵדָה פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר: אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר... וּבָנִים לֹא הָיוּ לוֹ: לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ כִּי אֵין לוֹ בֵּן. תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ".

אבל כל זה יקרה מאוחר יותר, ובינתיים אנחנו בלב המדבר עם חמש אחיות שאומץ ליבן הוא המצפן שלנו.

ומה אני לומדת מבנות צלפחד?

שעדות ותמיכה קהילתית הכרחיות כמו אוויר לנשימה. בנות צלפחד לא באות אל משה בסתרי האוהל, הן באות לדבר אתו לפני כל העדה. הן מבינות שהעוול וחובת התיקון זקוקים להכרה קהילתית. בנות צלפחד מכינות בקפידה את דבריהן, ותובעות מכל העדה להיות עדה לסבלן ולאומץ לבן. בנות צלפחד מלמדות אותנו שאחווה קהילתית ונשיאה משותפת באחריות היא משימה מרכזית בחייה של עדה.

ובבית המדרש של הטוקבקים

בשבוע שעבר כתבתי אודות מעמדן המשפטי של בנותיו השבויות של שמואל. אביגיל מכוכב יאיר (טוקבק 6) העירה הערות ענייניות ביחס לטענתי. אני מודה לך אביגיל, ובוחרת להקדיש את הפינה המוקלטת לשיחה בינינו אודות המעמד ההלכתי של השבויות.

שבת שלום!