שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    ביקורת סרט - "לנשום": כבר לא עושים סרטים כאלה, וחבל

    "לנשום", סרט הביכורים של אנדי סירקיס כבמאי, מתגלה כהפתעה נעימה על המסך. אף שמדובר בסיפור אמיתי על אדם שנותר משותק מצווארו מטה עקב מחלת הפוליו (אנדרו גארפילד בהופעה מצוינת), הוא לא נופל למלכודת הרגשנית וסוחטת הדמעות - ובוחר במודע להתמקד בסיפור אהבה קלאסי ונוסחתי. האמת? זה עובד

     

    סוחטני דמעות שעניינם ניצחון הרוח האנושית על פגעי הגוף, וסרטי מחלה חשוכת מרפא למיניהם, חוטאים לא פעם בשילוב מרגיז של סנטימנטליות ונצלנות. "לנשום" ("Breathe") מצליח במקום בו רובם נכשלים: הוא נאמן לנוסחה אך נזהר עם הפאתוס, ונהנה מהופעה טובה של אנדרו גארפילד בתפקיד הראשי.

     

    "לנשום" - טריילר

    "לנשום" - טריילר

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    בעידן פוסט-ספיידרמן של הקריירה שלו, גארפילד מתגלה לא רק כאחד השחקנים המצוינים בדורו, אלא גם כבעל איכויות של כוכבי הוליווד הקלאסית. זה בלט במיוחד בתפקידו אשתקד ב"הסרבן" של מל גיבסון (שהעניק לו את מועמדותו היחידה עד כה לאוסקר), ובמידה רבה ב"שתיקה" של מרטין סקורסזה. יכולותיו ניכרות גם בסרט הזה, שאף בו הוא מגלם דמות נקייה ואידיאליסטית נוסח הקולנוע ההוליוודי הקלאסי, שאנו אמורים לשאת עינינו אליה.

     

     

    "לנשום" מביא את סיפורו האמיתי של רובין קאוונדיש (גארפילד), שבשנות החמישים לקה בנגיף הפוליו ונותר משותק מצווארו ומטה. שני הדברים היחידים שהותירו אותו בחיים משך ארבעת העשורים הבאים היו מכונת הנשמה שאליה היה צמוד, ואשתו המסורה דיאנה (קלייר פוי) שנותרה לצידו.

     

    רובין פוגש את דיאנה במסיבה ומתאהב בה במבט ראשון. כדור קריקט שהוא חובט ומרסק בטעות פריט מסרוויס התה מבשר את העתיד לקרות. הם נישאים ונוסעים לקניה, במסגרת עיסוקו של רובין כיבואן תה, מה שמאפשר לצלם זוכה שלושת האוסקרים רוברט ריצ'רדסון ("הטייס", "שמונת השנואים") להפליא בצילומי שקיעות אפריקניות. אלא שתמונת האושר המושלם נמוגה באחת כאשר גופו של רובין קורס, והאבחנה הרפואית קובעת שנותרו לו חודשי חיים ספורים בלבד.

     

     

    חזרה באנגליה, רובין מאושפז במחלקה עם חולים נוספים במצבו, נטול יכולת דיבור, צינור הנשמה מחובר ישירות לגרונו, ושפתיו מבטאות באילמות "תנו לי למות". זה הרגע שבו התקווה מנצחת את הייאוש, ודיאנה, יחד עם שני אחיה התאומים-הזהים (טום הולנדר בתפקיד כפול), וחבר טוב שהוא גם ממציא מחונן (יו בונוויל), מחליטים להוציא את רובין מבית החולים הקודר ולהעבירו לבית כפרי מט לנפול שמשוקם, כמה סמלי, כדי לאכלסו. שם הוא כמובן מתאושש באורח פלאי, ומצויד בכיסא גלגלים ומכונת הנשמה ניידת, המצאה פורצת דרך של ידיד המשפחה הנ"ל - הוא שב לחיים ומכה את כל התחזיות.

     

    עוד ביקורות קולנוע:

    "פאטי קייקס" - הוליווד זקוקה לגיבורות כאלה

    "איש השלג": אכזבת השנה

    ביקורת סרט: "רק האמיצים" - מבט אחר על לוחמי האש

    "הסערה": אסון קולנועי

     

    "לנשום" הופק בידי בנו היחיד של קאוונדיש, ג'ונתן, והוא סרטו הראשון כבמאי של אנדי סרקיס מי שמוכר יותר כאמן ה-motion-capture שמאחורי גולום מ"שר הטבעות" וסיזאר של "כוכב הקופים" (זה הסרט הראשון של חברת ההפקה "The Imaginarium" שייסדו השניים). לכאורה, לא הבחירה המתבקשת לסרט ביכורים ממי שבנה קריירת משחק המבוססת על טכנולוגיה מתקדמת, אך כשבאים לחשוב על זה – יצירה של סרט המתבסס על הבעות פנים אנושיות שאינן מוסוות באופן דיגיטלי, היא הריאקציה הברורה (סרטו הבא של סרקיס הוא גרסה חיה של "ספר הג'ונגל").


    להבדיל מסרטים כמו "הפרפר ופעמון הצלילה" של ג'וליאן שנאבל או "הים שבפנים" זוכה האוסקר של אלחנדרו אמנבר, שהעניקו לסיפורם האמיתי של האנשים המשותקים שבמרכזם עוצמה לירית-אמנותית יוצאת דופן – סרטו של סרקיס מעוצב באופן מסורתי ומוכר, ומבליט את היבטיה הרומנטיים של הדרמה האנושית שבמרכזו. אין בו כל שאיפה לחתור אל מעבר לנוסחתיות, ואם התוצאה עובדת - והיא רוב הזמן עובדת - הרי זה משום גישתו הישירה והמיושנת לסיפור. זוהי מלודרמה ששומרת על מינון נכון של קיטש וממחטות, ואינה נרתעת מלהפוך את האיש שבמרכזה לגיבור ואת מאבקו למעורר השראה. אחרי הכול, הוא אביו של המפיק, והסרט הוא מחווה משפחתית.

     

    השוואה מתבקשת אחרת היא, כמובן, ל"תיאוריה של הכל", הביוגרפיה של המדען מנוון הגוף סטיבן הוקינג שזיכתה את אדי רדמיין באוסקר. אין הבדל משמעותי בין שני הסרטים, ויש אומנם משהו משונה בצפייה בסרט שמתנהג כאילו אותו סרט ממש לא נוצר לפני שלוש שנים בלבד.


    ישנן בסרט כמה סצינות עזות, כמו זו שבה מבקר רובין בבית חולים בגרמניה שבו מרוכזים אנשים במצבו בתיבות הנשמה הטמונות בקיר ונדמות כמו קברים סטריליים, ואפילו התמונה המתבקשת של הנאום חוצב הלהבות שהוא נושא על מנת להעלות מודעות לנושא חולפת מבלי להותיר סימני מבוכה. מרגע שאתה מבין לאן הגעת, אתה מוצא עצמך עוקב אחר סיפורו הצפוי של המחובר-למכונת-הנשמה המפורסם בהיסטוריה בחיוך והנאה. כן, זה לא סרט שמבקש להוציא אותך מהאולם בתחושה קשה.

     

    המחזאי-תסריטאי הוותיק וויליאם ניקולסון ("ארץ הצללים") כתב תסריט אלמנטרי שנע בין רגע ניצחון אחד למשנהו, והמלחין ההודי-בריטי ניטין סוני חיבר פסקול נעים לאוזן, שובבי-משתפך, שהולם את הרוח הכללית. אבל זהו גרפילד שמצליח להחזיק את הסרט על כתפיו – אם זה אכן הביטוי הנכון למי שפניו הם אמצעי הביטוי היחיד שלו פה. בזכותו, "לנשום" חוצה את 118 דקותיו בשילוב מדוד של חן ורגשנות. כן, עוד עושים סרטים כאלה.


    פורסם לראשונה 29/10/2017 12:38

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים